הוספת שמן אחרי ההדלקה מתוך "שירת מרדכי" הוצאת פלדהיים

חנוכה

הוספת שמן אחרי ההדלקה כדי להשלים השיעור

ההלכה היא שהמוסיף שמן לנר דולק לא קיים בזה מצות הדלקת נר חנוכה. לעומת זאת לגבי מלאכת שבת המוסיף שמן לנר הדולק חייב משום מבעיר.

בשיעור זה נעמוד על טעם ההבדל בין ההלכות הללו, ונוסיף לדון על פי המתבאר האם ניתן לקיים את מצות הדלקת המנורה בבית המקדש על ידי הוספת שמן למנורה כשהיא דולקת.

האם הוספת שמן לנר דולק נחשבת הדלקה – לגבי חנוכה, ולגבי איסור הבערה בשבת * איסור מלאכת שבת אינו עצם הפעולה, אלא התוצאה שמחמת הפעולה * יסודו של האמרי אמת גבי הוספת שמן בנר במצות הדלקת המנורה בבית המקדש, וקושיה על כך * ישנם שני דינים בהדלקת המנורה. כבוד בית המקדש ועבודה * במה מתקיימת מצות ההדלקה – בגוף מעשה ההדלקה, או בעצם המציאות שדולקת * חידושו של הקהילות יעקב בעיקר מצות הדלקת המנורה ועל פי זה יתיישבו דברי האמרי אמת הנזכרים

האם הוספת שמן לנר דולק נחשבת הדלקה – לגבי חנוכה, ולגבי איסור הבערה בשבת

נפסק להלכה (או"ח תרעה, ב) הדלקה עושה מצוה, וצריך שבשעת ההדלקה יהיה שמן בנר שיספיק לדלוק כדי חצי שעה. ואם בשעה שהדליק לא היה מספיק שמן, לא יועיל שיוסיף שמן אחרי ההדלקה, אלא צריך לכבות הנר, ולהוסיף בו שמן ואז להדליקו שוב.

והקשה רבי אליעזר משה מפינסק, שהרי מצינו לגבי איסור הבערה בשבת שהמוסיף שמן לנר דולק עובר על איסור מבעיר (ביצה כב, א), הרי שמעשה הוספת שמן לנר דולק נחשב כמעשה הבערה. מעתה, למה לא נאמר כן גם לגבי נר חנוכה שהוספת שמן לנר דולק תחשב כהדלקה, וייצא ידי חובתו אף שהדלקה עושה מצוה.

והיה מקום לומר שכל דינו של השולחן ערוך שלא מועילה הוספת שמן לנר, הוא באופן שכשהדליק היה בנר שמן המספיק לרבע שעה, ולאחר מכן הוסיף שמן שיספיק לרבע שעה נוספת, כך שרק אם יצטרף עם השמן ששם בתחילה יהיה בו שיעור של חצי שעה, שבזה גם אם נחשיב את שימת השמן בנר הדולק להדלקה, מובן שלא יצא ידי חובתו, כי הרי במעשה זה מצד עצמו לא היה שיעור; אבל אם יוסיף שמן בשיעור של חצי שעה ניתן יהיה להחשיב זאת למעשה הדלקה ויצא ידי חובתו. אכן בחיי אדם (כלל קנד, כב) מבואר שאפילו הוסיף שמן שיכול לדלוק כל הלילה לא יצא ידי חובתו. [ועיין מקראי קודש (חנוכה סי' ח)].

שאלה זו תלויה בנידון מה היא מהות מלאכת הבערה בשבת, האם מהות המלאכה היא עצם יצירת השלהבת, או עשיית פעולה של כילוי החומר על ידי אש. דעת האבני נזר (או"ח רלח) שמהות המלאכה היא כילוי השמן על ידי האש. ולפי זה אין מקום לקושיה, כי אין להוכיח ממוסיף שמן לנר בשבת שחייב משום מבעיר – שיש בזה מעשה הדלקה, כי אף אם אין זה נחשב מעשה הדלקה חייב משום מבעיר מאחר שעושה מעשה לכלות השמן, וזה ענין איסור מלאכת הבערה בשבת. לעומת זאת לגבי חנוכה שענין ההדלקה אינו כילוי השמן, אלא מציאות העמדת השלהבת – לשם כך צריך שידליק בפועל, ולא יועיל אם יוסיף שמן לנר הדולק כי אין זה נחשב להדלקה.

אמנם השולחן ערוך הרב (רצה, קו"א ב) חולק על האבני נזר, וסובר שאף לגבי שבת איסור הבערה הוא עצם ההדלקה, ולא כילוי החומר. והוכיח זאת ממה שמצינו שהמחמם ברזל עד שמתלבן עובר על מבעיר, ואף שאין בזה כילוי החומר, ורק הדלקה של אש.

ומעתה תחזור הקושיה הנזכרת, אם לגבי שבת נפסק שהמוסיף שמן לנר דולק עובר משום מבעיר – הרי שהוספת שמן לנר הדולק נחשבת כהבערת אש, למה אם כן לגבי חנוכה לא יצא בכך ידי חובת הדלקת הנר.

איסור מלאכת שבת אינו עצם הפעולה, אלא התוצאה שמחמת הפעולה

ונראה ליישב הקושיה בהקדם יסוד בחיוב שיש במלאכת שבת. החיוב של העושה מלאכה בשבת אינו נמדד לפי הפעולה שעושה האדם, כי אם לפי התוצאה שנוצרה מכוח מעשהו.

וראיה לכך מהמובא בגמרא (שבת קד, ב) שאם נטל גגה של אות ח' ונשארו שתי אותיות ז', חייב משום מלאכת כותב. ולכאורה באופן זה הרי לא עשה מעשה כתיבה של שתי אותיות, אלא רק עשה מעשה שהתוצאה שלו היא שתי אותיות כתובות, ולמרות כן חייב. הרי שהחיוב במלאכת שבת אינו נמדד לפי עצם המעשה אלא כל שעושה מעשה שמכוחו ישנה תוצאה של מלאכה, חייב.

ונביא לזה ראיה נוספת. כתוב בגמרא (שבת פ, א) שאם הוציא חצי גרוגרת ועוד חצי גרוגרת בהעלם אחד, מצטרפים שני החצאים לשיעור גרוגרת – שזה שיעור הוצאה להתחייב עליה בשבת – וחייב. ומוסיפה הגמרא שזה דווקא באופן החצי הראשון עדיין קיים כשהוציא את החצי השני, אבל אם החצי הראשון כבר נאכל או נשרף, שוב אין החצאים מצטרפים לשיעור.

וכתב הפרי מגדים (פתיחה להלכות שבת) שכמו לגבי הוצאה, כן הוא לגבי כל מלאכות שבת. וכגון אדם שקצר בבוקר חצי גרוגרת, ובצהריים חצי גרוגרת – אם כשקצר החצי השני, עדיין החצי הראשון קיים – מצטרפים שני החצאים לשיעור, ועובר על איסור קוצר.

לכשנתבונן, דין זה יהיה מובן רק אם נאמר שהחיוב בשבת מתייחס לתוצאה של המלאכה, ולא למעשה המלאכה, ולכן כל שבפועל יש לפנינו גרוגרת שלמה קצורה ניתן לצרף את שני החצאים לגרוגרת אחת. אבל אם עיקר החיוב הוא על עצם מעשה הקצירה, מה בכך שהחצי הראשון קיים, והלא בסופו של דבר אלו שני מעשי קצירה נפרדים, ומה יצרף ביניהם. וכמו לגבי אכילה שאם אכל חצי כזית ולאחר יותר מכדי אכילת פרס אכל חצי כזית נוסף, אין אנו אומרים שנצרף את שני מעשי האכילה לשיעור כזית, אלא אם כן יש צירוף מצד מעשה האכילה עצמה שנחשב לאכילה אחת – שזה תוך כדי אכילת פרס. כמו כן לגבי מלאכה, אם האיסור הוא בעצם מעשה המלאכה, צריך דבר שיצרף את שני המעשים למעשה אחד, ולא יועיל לזה מה ששני החצאים קיימים.

הרי לנו ראיה נוספת שעיקר החיוב בשבת מתייחס לתוצאה מכוח המעשה, ולא למעשה עצמו. ולכן התוצאה עצמה היא זו שתצרף את שני מעשי הקצירה, וכל שבשעה שנקצר החצי השני, עדיין קיים החצי הראשון, ומצד התוצאה יש כאן כזית שלם קצור – ניתן לצרף על ידי זה את שני המעשים ולחייבו.

ובזה תתיישב הקושיה שפתחנו בה. הוספת שמן לנר דולק נחשב מעשה העושה שיהא הנר דלוק, אבל אין זה נחשב למעשה הדלקה. מעתה, גבי שבת שהחיוב הוא מצד התוצאה שנוצרה מכוח המעשה, יש במעשה זה איסור מבעיר, שהרי מכוח מעשהו נוצרה פעולה של נר דלוק. לעומת זאת גבי חנוכה שהמצוה היא עצם פעולת ההדלקה, לא קיים מצוה כשמוסיף שמן, שהרי אין בזה פעולה של הדלקה.

יסודו של האמרי אמת גבי הוספת שמן בנר במצות הדלקת המנורה בבית המקדש וקושיה על כך

והנה מקובל מפי השמועה שהגר"ח מבריסק, כשביקר בוורשא, שאל את האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת, על המובא במדרש (מדרש אגדה שמות פרק כז): "אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני הייתי [משמש] בבית המקדש ומעשה נסים היה במנורה שהיו מדליקין אותה בראש השנה, ולא היתה מתכבה עד השנה האחרת". והקשה הגר"ח, מה מעלה יש בנס זה, והרי הפסידו הכהנים את מצות הדלקת המנורה שבכל יום הנלמדת מהפסוק "בהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה" – ומשמע שכל יום יש מצוה שהנרות יהיו דולקים מכוח ההעלאה של בין הערביים, שהרי הפסוק מדבר בכל יום ויום.

ותירץ האמרי אמת עפ"י הגמרא הנ"ל בביצה – שהמוסיף שמן לנר הדולק בשבת חייב משום מבעיר – הרי שהוספת שמן לנר הדולק בשבת נחשבת כמו הבערה. כמו כן יש לומר גבי הדלקת המנורה, שבכל יום היו הכהנים מוסיפים שמן לנרות שבמנורה, ובזה היתה מתקיימת מצות ההדלקה למרות שכבר היתה דולקת. אמנם לפי דברינו לכאורה אין מקום לתירוץ זה, שהרי במנורה בפשטות יש מצות הדלקה, ובמקום שיש מצות הדלקה לא מועילה נתינת שמן לנר דולק, אלא צריך מעשה הדלקה בפועל.

ישנם שני דינים בהדלקת המנורה. כבוד בית המקדש; עבודה

לשם כך נרחיב מעט במצות הדלקת המנורה. רש"י בתחילת פרשת בהעלותך (במדבר ח, א) הביא מדרש אגדה: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו; אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות". והקשה הרמב"ן למה לא ניחמו הקב"ה בהקטרת הקטורת בוקר וערב ששבחו בו הכתוב "ישימו קטורה באפיך", וכן בזה שהקריב את כל הקרבנות ועוד.

ועיין חבצלת השרון (עמ' רנו) שהקשה – למה צוותה התורה בפרשת תצוה: "ויקחו אליך שמן זית זך", והרי כבר נצטוו בזה קודם, בפרשת תרומה: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו' שמן למאור". עוד הקשה שהרי בפרשת תרומה נצטוו להביא בנדבה רק דברים הנצרכים לבנין המשכן, אך לא נצטוו להביא קרבנות ושאר דברים שיהיו נצרכים לעבודת המשכן; למה א"כ נכתב שם להביא שמן למאור שהוא דין בעבודה של הדלקת המנורה.

ליישב קושיות אלו נברר תחילה מה גדר מצות הדלקת המנורה. החינוך (מצוה צח) כתב בטעם מצוה זו: "שהיא להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דלוקים". מבואר שהדלקת הנרות היא מצד כבוד בית המקדש. וכן הוא במדרש הגדול: "באורים כבדו ה' – מלמד שחייבים ישראל להדליק נר בבתי כנסיות שכן היה במקדש" וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח קנח, ט) ובאליה רבא ובפרי מגדים שמדליקים נרות בבתי כנסיות מפני הכבוד כפי שהיו מדליקים במקדש. הרי שענין הדלקת המנורה היה לכבוד ולתפארת.

אמנם יש להוכיח שהדלקת הנרות במקדש היתה לא רק לכבוד, שהרי הבעל המאור והר"ן (שבת כא, ב) כתבו שהדלקת נר חנוכה היא כנגד הדלקת המנורה שבמקדש ולכן אסור להשתמש לאורה. ואם נאמר שהדלקת הנרות במקדש היתה רק לכבוד בית המקדש, מה שייך נר חנוכה להדלקת הנר שבמקדש.

על כן נראה לחדש שבמצות הדלקת המנורה שבמקדש נאמרו שני דינים. דין הדלקה מחמת כבוד בית המקדש, ודין הדלקה מצד עבודה [היינו שכמו שיש עבודת מזבח, כן יש עבודת מנורה]. ובזה יתיישב למה כפלה התורה ענין הבאת שמן למאור. בפרשת תרומה נאמר מה שצריך להביא מדין המשכן עצמו, ועל זה נאמר להביא שמן למאור לכבוד ולתפארת, והוא כלפי דין ההדלקה שלכבוד המקדש. ואילו בפרשת תצוה נצטוו להביא שמן זית כלפי הדין הנוסף בהדלקת הנרות שהוא מדין עבודה. ציווי זה עדיין לא נאמר בפרשת תרומה שהרי שם הבאת השמן היתה כלפי דין כבוד ותפארת שיש בהדלקת המנורה.

במה מתקיימת מצות ההדלקה – בגוף מעשה ההדלקה, או בעצם המציאות שדולקת

ועתה נצא לברר במה מתקיימת מצות ההדלקה – בגוף מעשה ההדלקה, או בעצם היותה דולקת. כתב הרמב"ם (ביאת מקדש ט, ז): "וכן הדלקת הנרות כשרה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן". והקשה הראב"ד איך כתב הרמב"ם שמותר לזר להדליקן כתחילה, והרי מצותן בכהן.

כדי ליישב דברי הרמב"ם מחדש הגר"ח שרק כאשר המנורה בתוך בית המקדש נחשבת ההדלקה מעשה מצוה של הדלקת המנורה, אבל כשמדליק המנורה בחוץ אין בהדלקתה מעשה מצוה של הדלקת המנורה, ובאופן זה מצות ההדלקת תהיה על ידי הכנסתה למקומה כשהיא דולקת – וזה אכן ייעשה על ידי כהן דווקא. ובזה מובן למה כתב הרמב"ם שכשהמנורה בחוץ מותר לזר להדליקה לכתחילה, שהרי אין לזה שם הדלקת מנורה.

הרי לפי הגר"ח שקיום מצות הדלקת המנורה ענינו שתהיה המנורה דולקת, ולא מעשה ההדלקה בדווקא, אלא שבתוך המקדש שיש חפצא של מדליק, יש גם דין בהדלקה עצמה; אבל כשהמנורה בחוץ, אין למעשה ההדלקה דין הדלקה, והמצוה מתקיימת רק בעצם היות המנורה דולקת.

אכן החתם סופר בדרשות (משנת תקצ"ב) מבאר שגם כשהמנורה בחוץ יש בהדלקתה קיום מצות הדלקה, ומביא ראיה ממה שאומרים בעל הניסים: "והדליקו נרות בחצרות קדשך" – שהדליקו בחוץ, ובוודאי קיימו בזה מצות הדלקה. והביא שכן מבואר ברמב"ם שבחוץ כשרה בזר, ועל כרחך שגם בזר מקיימים מצוה בהדלקה בחוץ. אמנם לפי דבריו יקשה, אם יש מצוה בהדלקה גם כשהמנורה בחוץ למה אין דין כהן, וכמו בהדלקה כשהיא בפנים.

ונראה לבאר דבריו על פי מה שכתבנו שיש שני דינים בהדלקת המנורה – כבוד הבית, ועבודה. ונראה שכבוד הבית יש בעצם מעשה ההדלקה, ואילו ענין העבודה אינו דין בעצם מעשה ההדלקה, אלא בעצם היות המנורה דולקת.[1]

וההכרח לכך, שהרי מובא במדרש שהקב"ה ניחמו לאהרן הכהן בהדלקת המנורה. והבאנו את קושית הרמב"ן למה לא ניחמו בקטורת ובקרבנות. ונראה על כל פנים ממה שלא ניחמו הקב"ה בקטורת ובקרבנות, שהקב"ה לא ניחמו בענין של עבודה, אלא בענין של כבוד הבית. בהכרח א"כ שמצות הדלקת המנורה יש בה משום כבוד הבית.

ומעתה יש לומר, מאחר והדין שצריך כהן להדלקת המנורה נלמד מהנאמר בפסוק בהעלותך את הנרות, ושם מדובר על אותה הדלקה שעמה נחמו הקב"ה, א"כ יש לומר שצריך כהן רק בהדלקה שבאה מדין כבוד הבית.

מעתה, כשהוציא הכהן את המנורה לחוץ שאז אין שייך הדלקה שמצד כבוד הבית, שהרי מדליק מחוץ לבית – בהדלקה כזו אין דין כהן. ומיושבים באופן נפלא דברי החתם סופר שהדלקה זו היא בכלל מצות הדלקה, ולמרות זאת כשרה בזר. והיינו שהדלקה זו יש לה דין הדלקה רק מצד עבודה, ולא מצד כבוד הבית, ודין כהן נאמר רק בהדלקה שמצד כבוד הבית.

עולה א"כ שההדלקה על ידי החשמונאים שנעשתה בחוץ לא היתה מדין כבוד הבית, אלא מדין עבודה, ולכן ניתן ללמוד מהדלקה זו לנר חנוכה שהוא כנגד העבודה שהיתה במנורה.

נמצא על כל פנים שיש מחלוקת בין הגר"ח להחתם סופר בגדרי מצות הדלקת המנורה. להגר"ח הדלקה בחוץ אינה בכלל מצות הדלקת מנורה, ואם הדליקו בחוץ קיום המצוה יהיה רק על ידי שיכניסו את המנורה ותהא המנורה דלוקה בפנים. אכן בתוך הבית יש מצוה גם בעצם מעשה ההדלקה כשלעצמו. ולהחתם סופר גם בחוץ יש מצות הדלקה, אלא שלפי מה שנתבאר אין זו הדלקה שמצד כבוד הבית, אלא הדלקה מדין עבודה, ובה אין דין כהן.

חידושו של הקהילות יעקב בעיקר מצות הדלקת המנורה ועל פי זה יתיישבו דברי האמרי אמת הנזכרים

אלא שראיתי חידוש גדול בדברי הקהילות יעקב (קה"י י' חלקים ח"ו סי' לח), ועל פי חידושו יתבארו היטב דברי האמרי אמת שהבאנו לעיל. הקהילות יעקב מחדש שעצם מעשה ההדלקה אפילו בפנים הינו רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה היא היות המנורה דלוקה בבית המקדש.

ואין לדייק מלשון הפסוק "בהעלותך את הנרות" שהמצוה היא ההדלקה עצמה [וכמו שתרגם אונקלוס 'באדלקותך'] – שכבר מצאנו כעין זה שלשון המצוה הוא על העשייה עצמה, למרות שהעשיה משמשת רק הכשר למצוה, וכמו במצות ציצית שכתוב: "ועשו להם ציצית"; ובמזוזה שכתוב: "וכתבתם על מזוזות ביתך", ולמרות כן עשיית הציצית וכתיבת המזוזה הינם רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה היא היות הציצית קשורה בבגדו והמזוזה קבועה בפתחו. כן הוא גבי מצות הדלקת המנורה. ובזה ביאר את דברי הרמב"ם שמותר לזר לכתחילה להדליק את המנורה כשהיא בחוץ, שהרי עיקר המצוה היא לא גוף ההדלקה, אלא עצם היות המנורה דולקת במקומה, וזה ייעשה לאחר מכן על ידי הכהן.

והוסיף, שכשיש הרבה שמן שמספיק לכמה ימים לא נאמר שיפטר מהדלקת נרות שהרי הנרות דולקים – הוא משום שלומדים מהפסוק "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה" שהמצוה היא שבכל יום יהיו הנרות דלוקים מכח העלאה של בין הערביים, וכך צריך להיות בכל יום ויום.

ועיין בכתבי הקהילות יעקב החדשים (שבת סי' יד) שהביא את קושית הבית יוסף (תרע) למה קבעו חנוכה שמונה ימים והלא בעבור יום אחד היה שמן, ואם כן הנס היה רק שבעה ימים, ואת תירוצו שחילקו את השמן שבפח לשמונה חלקים שווים, וכל יום למרות שהיה מעט שמן, דלק כל היום, ואם כן נעשה הנס שמונה ימים.

והקשה הקהילות יעקב איך היו יכולים לחלק את השמן, והלא חובה להדליק כשיעורה, כמו שכתוב מערב עד בוקר תן לה מידתה (מנחות פט, א), וכמו גבי נר חנוכה מבואר ברא"ש (שבת פ"ב ס"ז) שצריך בשעת ההדלקה שיהיה בנר שמן כדי השיעור, ואם הדליק בפחות מכשיעור והוסיף שמן לא יצא ידי חובתו, כמו כן הוא לכאורה גם בהדלקת המנורה, וא"כ איך יצאו ידי ההדלקה בבית המקדש כשבשעת ההדלקה לא היה במנורה שיעור של מערב עד בוקר.

אכן הסבר הדבר שבחנוכה המצוה היא עצם מעשה ההדלקה, וכל שאינו יכול לדלוק חצי שעה חסר במעשה ההדלקה. לעומת זאת בבית המקדש ההדלקה היא רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה היא שתהא המנורה דלוקה וא"כ יש לומר שהכתוב "מערב עד בוקר" לא בא לומר את שיעור השמן שצריך להיות במנורה, אלא כמה זמן צריך שתהא דלוקה, אך כל רגע ורגע שהיא דלוקה נחשב מצוה בפני עצמה, ולכן אף אם תדלוק המנורה במקדש רק חלק מהזמן מתקיימת בזה המצוה, ואלא שהמצוה לא נגמרה וצריך עוד דליקה ועוד דליקה עד הבוקר. ומחמת כן – כיון שכל רגע היא מצוה בפני עצמה, אפשר להדליק גם אם לא תדלק עד הבוקר.

ומוכח שאמנם לומדים נר חנוכה מנר של מקדש לומר שאין ההנחה עושה מצוה, אך עדיין יש חילוק, שבנר חנוכה עצם ההדלקה היא המצוה, ולכן אם הדליק בפנים והוציא הנר לחוץ אינו מקיים מצוה, ואילו בנרות של מקדש מציאות היות המנורה דולקת זו המצוה.

ועתה, לפי חידושו של הקהילות יעקב – שבמנורת המקדש עיקר המצוה הוא שתהא המנורה דולקת, ולא עצם מעשה ההדלקה – יתיישבו היטב דברי האמרי אמת שהובאו לעיל שבזמן שהיה נס והמנורה דלקה שנה שלמה ולא כבתה, היה הכהן מוסיף כל יום מעט שמן בנר ובזה היתה מתקיימת מצות הדלקה שבכל יום. והקשינו ממה שנתבאר גבי נר חנוכה שהוספת שמן לנר אינה נחשבת למעשה הדלקה.

אכן לפי הקהילות יעקב יתיישבו הדברים, שהרי הוספת שמן בנר אף שאין להחשיבה למעשה הדלקה, יש בה מעשה שעל ידו תהא המנורה דלוקה, וכיון שזה עיקר המצוה – מתקיימת על ידי זה מצות הדלקת המנורה. ודווקא בנר חנוכה שעיקר המצוה היא גוף מעשה ההדלקה, הוספת שמן לנר אינה מועילה, שהרי אינה נחשבת למעשה הדלקה.

[1] ואף כי מסברא נראה היה להיפך, שכבוד המקדש הוא בעצם היות המנורה דולקת, ועבודה הוא בעצם מעשה ההדלקה – שהרי הכבוד הוא במציאות קיימת, ועבודה היא במעשה. אך יש הוכחה כמו שכתבנו וכדלהלן.