עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: (ב, כד)
מפסוק זה לומדת הגמרא בסנהדרין (נח, א) שאשת איש אסורה לבני נח: "ודבק באשתו, ולא באשת חברו". אשת איש נאסרה לישראל בפרשת אחרי מות בכלל איסורי עריות. ובגמרא בקידושין (סז, ב) מבואר שאין קידושין תופסים באשת איש, והגמרא מביאה מקור לכך.
בשיעור זה נרחיב בטעם הדין שאין קידושין תופסים באשת איש, וטעם מה שאשה ניתרת לשוק במיתת בעלה, וניכנס לנידון שהביא התרומת הדשן – האם נשותיהם של אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי הותרו אחר שעלו בעליהן לשמים, או שנשארו באיסורן שהרי לא מתו בעליהן.
טעם הדין שאין קידושין תופסים באשת איש * מה דין נשותיהם של אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי אחר שעלו בעליהן לשמים * ביאורו של המנחת חינוך בדברי התרומת הדשן * קושיה על דברי המנחת חינוך * שני ביאורים בטעם היתר אשת איש אחר מות בעלה * סברא להחשיב את אשת אליהו ככל עריות שנשאר בהם האיסור אף אחר שפקעה הקורבה * חידוש שאשת מומר שצריכה גט גם לשיטת רש"י שקידושין שאינם חלים – פוקעים.
טעם הדין שאין קידושין תופסים באשת איש
הפני יהושע במסכת גיטין (מג, א ד"ה אמר רב חסדא) מחדש בטעם הדין שאין קידושין תופסים באשת איש, שאין זה רק מחמת שאסורה באיסור ערווה, ואין קידושין תופסים באיסורי עריות, אלא אין שייך כלל מציאות של תפיסת קידושין באשת איש, שהרי היא כולה ברשותו של בעלה, ואין לה יד – אפשרות זכיה – לקבל קידושין מאחר.
ומוכיח זאת מהדין של חציה שפחה וחציה בת חורין – וכגון שפחה של שני שותפים, ושחררה אחד מהם – שמבואר בגמרא (גיטין מג, א) שקידושין תופסים בה, אך אין בה איסור ערווה של אשת איש, אלא רק איסור אשם של שפחה חרופה. ואם הסיבה שאין קידושין תופסים באשת איש היא רק משום שאסורה באיסור ערווה, אם כן בשפחה זו שגם אם התקדשה לאחד אין בה איסור ערווה של אשת איש, יתפסו קידושין לאחר, וזה לא יתכן, כי אם כן תהיה בזה מציאות של אשה אחת של שני אנשים. [ומבואר שם בגמרא שלא ייתכן מצב של אשת שני מתים].
מכוח זה מחדש הפני יהושע שבאשת איש אין שייך תפיסת קידושין אף לולא היותה אסורה באיסור ערווה, כי עצם זה שכבר קנויה לאחד לא משאיר מקום לאחר לעשות בה קנין. ולכן חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לאחד, לא יתפסו בה קידושין לאחר אף שאינה אסורה באיסור ערווה.
והקשה על כך האבני מילואים (מד, ד) אם אכן אין שייך תפיסת קידושין באשת איש מצד המציאות, למה האריכה הגמרא בקידושין (סז, ב) למצוא מקור שאין קידושין תופסים באשת איש, והלא אין שייך כזו מציאות.
ותירצו האחרונים (דברי יחזקאל סי' נו; חזו"א סי' קמח; קהילות יעקב יבמות סי' לז) שאמנם ידעה הגמרא שאין שייך באשת איש תפיסת קידושין מצד המציאות – אך האריכה הגמרא להוכיח שאין קידושין תופסים בה גם מחמת שאסורה באיסור ערווה, כי יש בזה נפקא מינה – האם הולד יהיה ממזר, שהרי הדין הוא שרק במי שאין קידושין תופסים בה מחמת איסור ערווה הולד ממזר. ואם כן, אילו לא היתה אשת איש נחשבת ערווה המונעת את תפיסת הקידושין, אף שלא היו קידושין תופסים בה מצד המציאות, לא היה הולד ממנה ממזר.
ונראה לומר תירוץ נוסף על קושית האבני מילואים, לצורך כך נקדים כדלהלן.
מה דין נשותיהם של אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי אחר שעלו בעליהן לשמים
התרומת הדשן (חלק ב סימן קב) נשאל – מה דין נשותיהם של אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי אחר שעלו בעליהן לשמים, האם מותרות ככל אשה שמת בעלה, או שמא נשארו באיסור אשת איש, שהרי לא מתו בעליהן. וכתב שאין שייך בהן איסור אשת איש, כי איסור אשת איש נאמר בתורה בלשון "אשת רעהו", ואילו אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי מעת שעלו לשמים נחשבים כמלאכים שהינם רוחניים, ולא גופניים, ומשכך אינם בכלל 'רעהו', ונשותיהם מותרות שהרי אינן נחשבות "אשת רעהו".
והקשה על כך בספר יהושע (פסקים וכתבים סימן שלב) שאם היינו באים לדון באופן שאליהו הנביא ורבי יהושע יקדשו אשה אחר שעלו לשמים – היה מקום לדברי התרומת הדשן שאין האשה נאסרת, שאינה נחשבת "אשת רעהו". אבל מאחר והנידון הוא על אשה שקידשו קודם שעלו לשמים – כשהיו בגדר 'רעהו', ותפסו בה קידושין – במה יפקעו קידושין אלו אם אין מיתת הבעל. מכוח זה חלק על התרומת הדשן ופסק שנשותיהן של אליהו ורבי יהושע בן לוי נשארו באיסורן.
ביאורו של המנחת חינוך בדברי התרומת הדשן
בא המנחת חינוך (מצוה רג-רה אות א) ומבאר את שיטתו של התרומת הדשן על פי כלל שכתב רש"י ביבמות (מט, ב ד"ה דהא) שכל סיבה שמועילה למנוע תפיסת קידושין, מועילה גם להפקיע קידושין שכבר חלו לפני הופעת הסיבה. מסברא זו הוכיח רש"י שקידושין תופסים בסוטה – שגירשה בעלה, וחזר וקידשה – שהרי אינם פוקעים כשסטתה, ואם לא היו תופסים לו בה קידושין, היה מוכרח שיפקעו מאליהם מיד כשסטתה.
על פי כלל זה מיישב המנחת חינוך את דברי התרומת הדשן. מאחר ואם אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי יקדשו אשה אחר שעלו לשמים ונעשו כמלאכים לא תיאסר באיסור אשת איש, שהרי אינה נחשבת "אשת רעהו", מסיבה זו גם אחר שעלו לשמים ונעשו כמלאכים יפקע איסור אשת איש מאשה שקידשו קודם לכן.
והוסיף המנחת חינוך ליישב על פי דברי רש"י הללו ענין נוסף. הטור (אהע"ז מד) הביא את שיטת העיטור שמומר דינו כגוי, ואם יקדש אשה אין קידושיו תופסים בה. והקשה המנחת חינוך, שלדבריו יצא שאם אדם קידש אשה ונעשה מומר, לא יוכל לגרשה, שהרי מי שאינו יכול לקדש גם אינו יכול לגרש [שהרי הוקשו קידושין לגירושין מ"ויצאה והיתה"], והרי ההלכה רווחת בישראל שרשע יכול לגרש את אשתו, ואם לשיטת העיטור אין מומר יכול לגרש היינו צריכים לחשוש לשיטה זו משום חומר איסור אשת איש.
ותירץ על פי הכלל הנזכר בדברי רש"י, שקידושין שלא חלים, פוקעים, אם כן המקדש אשה ונעשה מומר, להשיטות שמומר אינו יכול לקדש, פוקעים הקידושין מאשתו ממילא, ואינה צריכה גט. ולכן להלכה מומר מגרש ולא חוששים לשיטות שאינו יכול לקדש ולגרש, כי לשיטות אלו פוקעים הקידושין ממילא.
קושיה על דברי המנחת חינוך
הגמרא במסכת קידושין (יג, ב) דנה מנין שמיתת הבעל מתירה את אשתו לשוק. ותחילה רוצה הגמרא לומר שזה מסברא – מאחר ואיסורה נוצר על ידי הקידושין שקדשה בעלה, ממילא במיתתו שפקעו הקידושין, פוקע האיסור. ודוחה זאת הגמרא שהרי מצינו איסורי עריות כמו אשת אביו וכלתו ואשת אחי אביו, שעל ידי קידושי הבעל נאסרו לקרוביו, ולכשימות נשאר בהן האיסור, ואין אנו אומרים שמאחר והוא אסרם – יהיו מותרות במיתתו. הרי שאיסור שהוא משום ערווה אינו פוקע אף אחר שנסתלקה סיבת האיסור, וכמו כן אשת איש שאסורה באיסור ערווה, תישאר באיסורה אף אחר שיפקעו הקידושין במיתת בעלה. ומסיקה הגמרא שדבר זה – שאשת איש מותרת אחרי מות בעלה – הוא מגזרת הכתוב, ומביאה כמה מקורות לכך.
ויש להקשות על דברי המנחת חינוך הנזכרים, למה הוצרכה הגמרא בקידושין (יג, ב) למצוא מקור מפסוקים שכשמת אדם אשתו מותרת, למה לא נאמר שכיון שאין המת יכול לקדש שהרי כבר לא נקרא 'רעהו' ממילא יפקעו קידושיו, וכמו גבי אשת אליהו.
ונראה ליישב קושיה זו על פי ביאורו של הקובץ שיעורים (ח"ב סימן כז-כח) שאף למסקנת הגמרא מה שאשה מותרת אחר מות בעלה זה מסברא, שהיות ואיסורה נוצר על ידי קידושי הבעל, כשמת ופקעו הקידושין, פוקע האיסור – וכמו שאמרה הגמרא בתחילה. ומה שהוצרכה הגמרא להביא פסוק הוא כדי שלא נדמה זאת לשאר איסורי עריות שנשאר האיסור אף אחר שפקעה סיבת האיסור. אך אחר הפסוק חוזרת הסברא שהביאה הגמרא בתחילה, וזו עיקר הסיבה שמיתת הבעל מתירה.
ולפי זה אין מקום לקושיתנו למה צריך פסוק שאשת איש שמת בעלה מותרת – והרי מת אינו יכול לקדש ומשום כך גם יפקעו קידושיו, שהרי באמת אין צריך לזה פסוק, והפסוק בא רק כדי שלא נאמר שישאר בה איסור ערווה של אשת איש אף אחר שפקעו הקידושין וכשאר עריות.
שני ביאורים בטעם היתר אשת איש אחר מות בעלה
וקודם שנחזור לנידון אשת אליהו, נרחיב מעט בטעם היתר אשה במיתת בעלה. הגמרא במסכת גיטין (לט, א) לומדת ממיתת הבעל שמתירה את אשתו לשוק – כמו כן גר שמת ואין לו יורשים, במיתתו יוצאים עבדיו לחרות. ופסק הטור (יו"ד רסז, כו) שעבדים הגדולים זוכים בעצמם, והרי הן בני חורין, אבל הקטנים אין להם יד לזכות בעצמם, וכל הקודם זוכה בהם.
והביא הטור את שיטת הרמ"ה שאם לא זכה בהם שום אדם עד שיגדלו אין להם תקנה, שהרי במיתת אדונם הגר לא פקע מהם שם עבדים, שהרי כל הקודם זכה בהם; ומאחר ומיתת הגר לא הפקיעה מהם האיסור, גם לכשיגדלו ויזכו בעצמם ויפקע הממון, לא יפקע האיסור,[1] כי אין לו במה לפקוע, שהרי אין עכשיו פעולה של מיתת האדון שתפקיע אותו.
והבית יוסף חולק על דברי הרמ"ה וסובר שאף עבדים קטנים שלא זכה בהם אדם, לכשיגדלו ויפקע מהם שם עבדים מצד הממון, שהרי זוכים בעצמם, יפקע מהם גם האיסור. וכלשונו: "שמאחר שזוכה בעצמו מחמת מיתת רבו הוא חזינן כאילו באותה שעה מת רבו".
ובקובץ שיעורים (ח"ב סי' כז-כח) ביאר כי יסוד המחלוקת בזה הוא איך מיתת הבעל מתירה את האשה להינשא. הרמ"ה סבר שהמיתה היא פעולה חיובית שמתירה את האשה, וכמו כן מיתת האדון הנלמדת ממיתת הבעל – המיתה היא פעולה חיובית הפועלת את ההיתר, וכל שלא חל ההיתר בשעת המיתה שוב אין מה שיתיר. והבית יוסף סבר שההיתר של מיתת הבעל הוא מכוח המציאות שאין לה בעל, ואין זו חלות חיובית של הפקעה; וא"כ אף עבדים קטנים שלא זכו בעצמם במיתת הבעל, כשיגדלו ויזכו בעצמם יפקע מהם האיסור שהרי במציאות אין להם אדון, והרי הם כאשה שאין לה בעל.
ונחזור עתה לנידון אשת אליהו. לפי ההבנה שהמתיר של האשה הוא עצם זה שאין לה בעל, א"כ אף אשת אליהו תהיה מותרת שהרי אין לה בעל, ולא אכפת לנו שלא היה כאן מעשה של מיתה, שהרי אין צריך את מעשה המיתה בתור מעשה חיובי שיפקיע את איסורה של האשה.
ואכן כך כתב בספר יהודה יעלה (ח"ב חו"מ סי' ד) שאשת אליהו מותרת מסברא פשוטה שהרי אין לה בעל, ואשה שאין לה בעל מותרת. והוסיף לבאר במה שהוצרכה הגמרא לימוד מיוחד שאשה מותרת במיתת בעלה, שהוא משום שיש מושג של קשר אישות אף אחר המיתה וכמו באשה הצריכה יבום, והרי זה כמו מקצת קידושין, וכיון ששייכת מציאות של קשר אישות לאדם מת, הוצרכה הגמרא להביא פסוק שבמיתת הבעל פוקעת האישות.
כעין זה מבואר בכתבי הגר"ח (קידושין סי' קע) שהביא את התרומת הדשן שאשת אליהו מותרת, והקשה שלדבריו עולה שאשת אליהו מותרת בגלל שאין לה בעל, למרות שאין כאן מתיר של מיתת הבעל, וא"כ למה צריכה הגמרא להביא פסוק להתיר כל אשה במיתת בעלה – ולמה לא תהיה מותרת מחמת שאין לה בעל. ותירץ שסברת התרומת הדשן שייכת דווקא במלאך שאינו בר אישות כלל, אך כל אשה שמת בעלה, אפילו שכבר אינו בר קניין, עדיין נחשב בר אישות, ולכן הוצרכה הגמרא לימוד מיוחד שאשה שמת בעלה מותרת.
אכן, אחר סברא זו שמלאך אינו בר אישות כלל, ואין צריך באשת אליהו מתיר של מיתת הבעל כבכל אשה, צריך ביאור דעת הספר יהושע שאשת אליהו אסורה – והלא מלאך אינו בר אישות כלל, וא"כ אין לאשת אליהו קשר של אישות, ופשוט שתהיה מותרת אף בלי מיתת הבעל.
סברא להחשיב את אשת אליהו ככל עריות שנשאר בהם האיסור אף אחר שפקעה הקורבה
ונראה לומר בזה חידוש נפלא. סברת האוסרים את אשת אליהו – למרות שהוא כמלאך ואינו בר אישות כלל – היא מצד הדין שיש באיסורי עריות שאף אחרי שפקעה סיבת האיסור, נשארות באיסורן, וכמו אשת אביו ודודתו. ואין זה דומה לכל אשת איש המותרת אחר מיתת בעלה – למרות שהיתה אסורה קודם מיתתו באיסור ערווה – כי בכל אשת איש שמת בעלה פועלת בה מיתת הבעל מעשה חיובי של היתר. אבל באשת אליהו שאין את מעשה המיתה שיתיר אותה, נשארה באיסורה מצד איסור עריות שנשאר האיסור אף שפקעה הסיבה.
ביסוד זה תעלה לנו תשובה על קושית האבני מילואים שהובאה לעיל למה הוצרכה הגמרא לומר שאין קידושין תופסים באשת איש מצד איסורי עריות, ולא היה די בסברתו של הפני יהושע שאין שייך בה תפיסת קנין הקידושין, שהרי היא כבר קנויה לאחד.
התשובה היא שיש נפקא מינה באשת אליהו הנביא ורבי יהושע בן לוי. אם מה שאין קידושין תופסים באשת איש הוא רק מצד הסברא של הפני יהושע, א"כ אחר שעלו לשמים ופקע קניינם מנשותיהם, שייך שיתפסו בהן קידושין לאחר. אמנם אחר שהביאה הגמרא פסוק שיש באשת איש איסור עריות, ומחמת כן אין תופסים בה קידושין – אף באשת אליהו לא יתפסו בה קידושין לאחר, כי איסור עריות נשאר בה אף אחר שפקעה הסיבה, שהרי לא היה בה מעשה מתיר של מיתת הבעל.
חידוש שאשת מומר שצריכה גט גם לשיטת רש"י שקידושין שאינם חלים – פוקעים.
הבאנו לעיל דעת המנחת חינוך שיצא לחדש על פי הכלל שכתב רש"י – שכל סיבה שבכוחה למנוע תפיסת קידושין, בכוחה להפקיע קידושין שחלו קודם לכן – שהמקדש אשה ונעשה מומר, יפקעו קידושיו, ואשתו תהיה מותרת אף בלא גט.
אכן לפי מה שכתבנו לחדש שבאיסור עריות אף שפקעה הסיבה נשאר האיסור, ודווקא אשת איש מותרת מאחר ויש בה פעולה חיובית של מיתת הבעל – א"כ באשת מומר, אף אם נניח כדברי המנחת חינוך שלפי הכלל שהביא רש"י פקעו ממנה הקידושין, עדיין נשאר בה איסור עריות, כי כך הוא בכל איסורי עריות וכמו אשת אביו ודודתו. ודווקא באשה שמת בעלה, התחדש שמיתת הבעל הינה מעשה מתיר על איסור עריות שהיה בה. אך מי שנעשה מומר, אף שפקעו הקידושין, הלא לא נעשה מעשה מתיר של מיתת הבעל, ומאחר שכך תישאר אסורה לשוק מצד איסורי עריות שנשארים אף אחר שפקעה הסיבה.
***
[1] היינו שהיותם עבדים בא לידי ביטוי בממון ובאיסור. בממון – שהם ממונו של האדון כשורו וחמורו, ואינם ברשות עצמם; ובאיסור – שיש להם דינים של עבד, אסורים בישראלית וכו'. כלפי זה אומר הרמ"ה שאף שלכשיגדלו יזכו בעצמם ויפקע מהם שם עבד שמצד הממון, עדיין יישארו עליהם דיני עבד מצד האיסורים שבו, כי אין מה שיפקיע מהם את דיני העבדות כשיגדלו.
