וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: (ט, ה)
בשיעור זה נדון האם המאבד עצמו לדעת עובר באיסור לא תרצח. ונוסיף לדון בטעם חיוב מיתה שיש ברוצח את חברו, והאם טעם זה שייך גם במאבד עצמו לדעת.
האם מאבד עצמו לדעת עובר באיסור לא תרצח * חיוב מיתה ברוצח אינה משום שעבר על לא תרצח, אלא כדי לפייס את נשמת הנרצח * ראיות ליסוד זה * מאבד עצמו לדעת גם אם עובר בלא תרצח אינו חייב מיתה בידי אדם
האם מאבד עצמו לדעת עובר באיסור לא תרצח
הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש ב, ב-ג) פוסק שהמאבד עצמו לדעת הרי הוא שופך דמים ויש בידו עוון של הריגה, אך אין שייך בו חיוב מיתת בית דין, אלא חייב מיתה לשמים שכתוב את דמכם לנפשותיכם אדרוש.
מדייק המנחת חינוך (מצוה לד) בדבריו שהמאבד עצמו לדעת אינו עובר באיסור לא תרצח, שאם כן היה עליו חיוב מיתה בידי אדם. [ומוסיף, שאין לתמוה מה שייך לדון במי שאיבד עצמו לדעת שיהיה חייב מיתה בידי אדם אחרי שכבר מת, ומבאר שאמנם לא שייך לבצע בו עונש מיתה בפועל, אך יש נפקא מינה בעצם החיוב מיתה לגבי דין 'קם ליה בדרבה מיניה',[1] וכגון באופן שבאותו מעשה שאיבד עצמו לדעת שבר כלים של חברו, שאם יש עליו חיוב מיתה בידי אדם, לא יתחייב בעונש הממון הקל; ואם אין עליו חיוב מיתה, יתחייב בעונש הממון].
אכן, הבית מאיר (יו"ד רטו, ה בשם התורת כהנים) והמרחשת (חלק ג סימן כט) כתבו שהמאבד עצמו לדעת עובר באיסור לא תרצח, ודלא כדיוקו של המנחת חינוך.
והביא המרחשת את דברי הר"ן בשבועות (י, א מדפי הרי"ף) שהנשבע להמית עצמו אין שבועתו חלה, שהיא שבועה לעבור על דברי תורה – שהרי אסור לאדם להמית עצמו כנלמד מן הכתוב: ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. והקשה המרחשת למה לא הביא הר"ן מקור לאיסור להמית עצמו מהכתוב לא תרצח, ותירץ, שמאחר ודברי הר"ן הללו באו לגבי הנשבע שלא לאכול שבעה ימים רצופים, שאינו עושה מעשה של איבוד עצמו בידיים, אלא בגרמא – בזה לא נאמר איסור לא תרצח, והאיסור הוא רק מצד הפסוק "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" שממנו לומדים שחייב אדם לשמור על חייו וכל שאינו שומר על חייו – ואפילו שאינו עושה מעשה בידיים – עובר על ציווי זה. אך ההורג עצמו בידיים עובר באיסור לא תרצח.
ויש לתמוה לדעה זו שההורג עצמו בידיים עובר באיסור לא תרצח, למה כתב הרמב"ם שהמאבד עצמו לדעת אין בו מיתת בית דין, למה לא יהיה חייב מיתת בית דין משום שעבר על איסור לא תרצח, וככל הורג את חברו.
חיוב מיתה ברוצח אינה משום שעבר על לא תרצח, אלא כדי לפייס את נשמת הנרצח
והדברים יתיישבו על פי יסוד נפלא שחידש מו"ר הגר"ש רוזובסקי זצ"ל. הגמרא במסכת מכות (ו, א) מקשה איך ניתן לחייב רוצח בעונש מיתה, והלא את מעשה הרצח ראה גם הנרצח עצמו ברגעי חייו האחרונים, יחד עם העדים, וישנו דין שאם נמצא אחד מהעדים קרוב או פסול עדות כולם בטלה, ואם כן היות שהנרצח פסול לעדות, תתבטל עדותם של שאר העדים.
ובתוספות שם (ד"ה אלא מעתה) כתבו שתי סיבות לבאר את דברי הגמרא שהנרצח פסול לעדות. האחת – שהרי הוא בעל דין; והשניה – משום שהוא שונא לו.
ויש לתמוה למה נחשב הנרצח בעל דין, והרי התביעה כנגד הרוצח היא בכך שעבר על איסור התורה של לא תרצח, ואין הנרצח שייך לתביעה זו אלא בכך ששימש כאובייקט שעל ידו עבר הרוצח על האיסור, ומה בכך, והגע בעצמך, אחד שיחלל שבת על ידי שיחבול בחברו, האם נאמר שאותו נחבל ששימש כאובייקט לחילול שבת, ייחשב בעל דין כלפי איסור חילול שבת שעבר החובל?
מכוח קושיה זו מחדש רבי שמואל חידוש נפלא. מה שחייבה התורה את הרוצח מיתה בידי אדם, אין זה מחמת שעבר על איסור לא תרצח. עונש המיתה בא כדי לפייס את נשמת הנרצח – נפש תחת נפש, והרי זה כמו שיש כאן תביעה של הנרצח על ידי באי כוחו – יורשיו או בית הדין – לקחת את חיי הרוצח תמורת החיים שלקח ממנו.
מעתה מובן היטב למה נחשב הנרצח בעל דין כלפי חיוב המיתה של הרוצח, שהרי חיוב המיתה הוא אכן חיוב בשבילו, כדי לפייס את נשמתו, ונחשב הנרצח כתובע בחיוב זה.
ומביא לכך רבי שמואל ראיה. כתוב בגמרא (סנהדרין עד, א) שאם התחייב אדם מיתה לאחד, וממון לאחר, לא אומרים בזה דין קם ליה בדרבה מיניה, ועונשים אותו בעונש מיתה ובעונש ממון. אמנם באופן שהתחייב אדם מיתה לשמים וממון לחברו, וכגון שחילל שבת ובאותו מעשה הזיק ממון חברו, יש דין קים ליה בדרבה מיניה. מעתה יקשה למה במי שרצח את חברו והזיק ממון של אחר, אין דין קים ליה בדרבה מיניה – כי נחשב מיתה לזה וממון לזה, הרי המיתה אינה לנרצח, אלא לשמים; ולמה שונה דינו ממי שחילל שבת והזיק ממון חברו שיש בו דין קים ליה בדרבה מיניה.
מוכרח, שחיוב המיתה שעל הרוצח אינו חיוב כלפי שמים מצד שעבר על איסור לא תרצח, אלא הוא חיוב כלפי הנרצח. ולכן, כשרצח אחד והזיק ממון של אחר נחשב חיוב מיתה לזה וממון לזה, ואין דין קים ליה בדרבה מיניה.
ראיות ליסוד זה
נביא עתה ראיות נוספות ליסוד זה של רבי שמואל. נאמר ברוצח (דברים יט, יג) "לא תחוס עינך עליו" וביאר זאת הספרי (שופטים פסקא קפז): "שמא תאמר הואיל ונהרג זה [-הנרצח] למה אנו באים לחוב בדמו של זה [-הרוצח], תלמוד לומר לא תחוס עיניך עליו ובערת דם הנקי – בער עושי הרעות מישראל". והדברים תמוהים למה צריך אזהרה שלא לחוס על נפש הרוצח, במה הוא שונה מכל אחד שחייב מיתת בית דין, וכגון מחלל שבת, שלא מצינו שהזהירה תורה לא לחוס עליו כשנבוא להורגו.
לפי היסוד הנזכר יתבארו הדברים. מחלל שבת חייב מיתה על עצם העברה של חילול שבת, ובזה אכן אין מקום בסברא לחוס עליו, שהרי הוא חייב מיתה לשמים. לעומת זאת רוצח, שחיוב המיתה שעליו אינו מחמת שעבר על איסור רציחה, אלא הוא כדי לפייס את נשמת הנרצח – בזה היה מקום לומר היות שכבר נהרג הנרצח, ולא תועיל לו הריגת הרוצח לשוב לארץ החיים, חבל לחוב אף בדמו של הנרצח, וניתן יהיה לפייס את יורשי הנרצח באופן אחר – לכן הזהירה תורה באופן מיוחד שלא לחוס על נפש הרוצח.
כעין זה ניתן להביא ראיה מהגמרא בכתובות (לז, ב) שלומדת מהפסוק "ולא תקחו כופר לנפש רוצח" שאסור לקחת ממון מהרוצח ולפטור אותו על ידי זה מעונש המיתה. ואם נאמר שעונש המיתה הוא על שעבר על איסור רציחה, איזו סברא ישנה שתועיל נתינת כופר ליורשי הנרצח למנוע את עונש המיתה מהרוצח. אכן, להיסוד הנזכר שחיוב המיתה שעל הרוצח אינו מחמת שעבר על איסור רציחה, אלא כדי לפייס את נפשו של הנרצח, ניתן היה להבין בסברא שיוכלו היורשים באי כוחו של הנרצח לקבל מהרוצח כופר תמורת נפשו של הנרצח, ובכך להשקיט את התביעה של נפש תחת נפש, וייפטר הנרצח מעונש המיתה.
לפי היסוד הנזכר יתבאר דבר נוסף. ידוע חידושו של בעל הנמוקי יוסף בסוגיית אשו משום חציו (ב"ק י, א מדפי הרי"ף) שאם אדם זורק חץ ומת, ורק אחר מיתתו של הזורק פגע החץ בממון חברו והזיקו, חייב הזורק, כי כל מה שארע על ידי החץ מתייחס לרגע זריקת החץ ואז היה חי, והיה שייך לחייבו.
בעקבות דברי הנימוקי יוסף הללו, מביא האבני נזר (או"ח מט, ג) מי שאמר שאם אדם זרק חץ על חברו [ובאופן שהפגיעה תהיה ודאית], ניתן יהיה להענישו בעונש מיתה אף קודם שפגע החץ בחברו, שהרי לפי הנמוקי יוסף כבר עובר על לא תרצח מיד בשעת יריית החץ.
והאבני נזר עצמו חולק על כך ואומר שכיון שבדין הריגת הרוצח נאמר בתורה נפש תחת נפש, לא שייך להרוג את הרוצח לפני שניטלה בפועל נפשו של הנרצח, כי עדיין אי אפשר לקיים בזה נפש תחת נפש.
לפי היסוד הנזכר יתבארו הדברים היטב, שהרי חיוב המיתה שעל הרוצח אינה מחמת שעבר על איסור לא תרצח, אלא מצד נפש תחת נפשו של הנרצח. מעתה, אף שלפי הנמוקי יוסף ניתן לומר שבשעת הירייה כבר עבר הרוצח על איסור לא תרצח, עדיין אין כאן מקום לתביעה של נפש תחת נפש שהרי עדיין הנרצח חי, ולא נעשה בגופו שום מעשה, לכן אי אפשר עדיין לחייב את הזורק בעונש מיתה.
מאבד עצמו לדעת גם אם עובר בלא תרצח אינו חייב מיתה בידי אדם
ונחזור כעת למה שהקשינו בתחילת הדברים – לדעת המרחשת שהמאבד עצמו לדעת עובר באיסור לא תרצח, למה כתב הרמב"ם שההורג את עצמו אין בו חיוב מיתה בידי אדם.
ולהיסוד הנזכר – שחיוב המיתה המוטל על הרוצח אינו מחמת שעבר על איסור לא תרצח, אלא מחמת התביעה של הנרצח 'נפש תחת נפש' – מתיישבת הקושיה, שהרי ענין זה של 'נפש תחת נפש' אינו שייך במי שהורג את עצמו, ולכן אין בו חיוב מיתה בידי אדם אף אם נניח שעובר באיסור לא תרצח.
ביסוד זה נבין דבר נוסף. הרמב"ן (השגות לסה"מ שורש יד) כותב בדעת הבה"ג שכל מצוות עשה ולא תעשה נמנו האיסור והעונש כמצוה אחת, לבד מאיסור רציחה שהאיסור והעונש נמנו כשתי מצוות. ויש להבין, למה השתנה איסור רציחה לענין זה שהאיסור והעונש נמנים כשתי מצוות.
ולהמתבאר מובן היטב, מאחר ועונש המיתה של הרוצח אינה מחמת שעבר על איסור לא תרצח, אלא עניינה היא חיוב בפני עצמו מצד נפש תחת נפש – אין שייך להכליל את העונש באותה מצוה בה נמנה הלאו עצמו של לא תרצח.
***
[1] העושה מעשה שיש בו כדי לחייבו שני עונשים, די לנו אם נחייבו בעונש החמור ואין מחייבים אותו גם בעונש הקל. דין זה נלמד במשנה במסכת כתובות (פרק ג משנה ב) מהפסוק "אם לא יהיה אסון ענוש יענש" ומשמע שאם יהיה אסון בנפש לא יענש בממון. ובמסכת מכות יג, ב לומדת הגמרא דין זה מהפסוק "כדי רשעתו" – משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות.
