פרשת לך לך: מילת עשיו וישמעאל

מילת עשו וישמעאל

וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם: זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר: (יז, ט-י)

וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ וְאֵ֨ת כָּל־יְלִידֵ֤י בֵיתוֹ֙ וְאֵת֙ כָּל־מִקְנַ֣ת כַּסְפּ֔וֹ כָּל־זָכָ֕ר בְּאַנְשֵׁ֖י בֵּ֣ית אַבְרָהָ֑ם וַיָּ֜מָל אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָתָ֗ם בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ אֱלֹהִֽים: (שם, כג)

בשיעור זה יתבאר למה מל אברהם את ישמעאל בנו, והרי אינו נחשב זרעו. נביא מחלוקת ראשונים האם יצחק מל את עשו. נרחיב לנידון אם בן נח חייב במצוותיו גם במקום פיקוח נפש, ואם אכן, האם יכול האב לקיים את מצוותיו שלו במקום פיקוח נפש של בנו.

למה מל אברהם את ישמעאל והרי אינו נחשב זרעו * האם יצחק מל את עשו בנו * ביאור הפרשת דרכים והחתם סופר במה שלא מל יצחק את עשו * ביאור נוסף לדעת רש"י למה לא מל יצחק את עשו * דחיה על תירוצם של הפרשת דרכים והחתם סופר * תירוץ נפלא על דחיה זו

למה מל אברהם את ישמעאל והרי אינו נחשב זרעו

המשנה במסכת נדרים (ג, יא) אומרת שהאומר קונם שאיני נהנה לזרע אברהם, אסור ליהנות מישראל, ומותר ליהנות מעובדי כוכבים. ומבארת בזה הגמרא (לא, א) שמותר לו ליהנות מכל העובדי כוכבים ואף מצאצאי עשו וישמעאל, כי אינם נחשבים זרע אברהם. ולומדת זאת הגמרא מהפסוק שכתוב "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב) – "ביצחק", ולא בישמעאל; "ביצחק", ולא כל יצחק, יצא עשו. וכן פסק הרמב"ם (מלכים י, ז).

ויש להבין, מאחר וישמעאל אינו נחשב זרע אברהם למה מל אותו אברהם – כמו שכתוב "ויקח אברהם את ישמעאל בנו וגו' וימל את בשר ערלתם" (בראשית יז, כג), והלא מצות המילה היתה רק עליו ועל זרעו וכלשון הפסוק בו צווה הקב"ה את אברהם על המילה: "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר" (בראשית יז, י).

קושיה זו הקשה בספר ערוך לנר (סנהדרין נט, ב), ותירץ שאברהם לא מל את ישמעאל מצד החיוב למול את זרעו, שאכן אינו נחשב זרעו, אלא מצד החיוב למול את ילידי ביתו,[1] שהרי חוץ מהציווי למול את זרעו נצטוה אברהם גם למול את ילידי ביתו, וכלשון הפסוק: "המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם" (בראשית יז, יג).

[ואם נבוא לתמוה – מה שייך דין יליד ביתו על ישמעאל, והרי דין זה נוהג בעבדים, וישמעאל לא היה עבדו של אברהם? הדברים יתבארו על פי מה שכתב הרמב"ם (עבדים ט, ב) שבן נח יכול למכור את בניו לעבדים. הרי שבניו של בן נח נחשבים כמו עבדיו, כי אם יכול למכור את בנו ולעשותו לעבד של אחר, בהכרח שנחשב בנו כעבדו שלו שהרי אין אדם יכול למכור מה שאין לו. ואמנם כבר העיר בזה המנחת חינוך (מצוה שמז, א): איך יתכן שהתורה תתן רשות לבן נח על בניו ובנותיו, אך כתב שבוודאי מצא כן הרמב"ם באיזה מקום הנעלם מאתנו. ובהמשך הדברים הגביל זאת המנחת חינוך לזמן שבנו של הבן נח ברשותו וכבוש תחת ידו. והגר"א (יו"ד רסז ס"ק לג) הביא מקור לזה מדברי התורת כהנים].

ובזכר יצחק (סא, סב) ביאר על פי דברי הרמב"ם הללו את שיטת רש"י ביבמות (מח, א ד"ה עבד איש) שגר שנתגייר ויש לו בן קטן גוי, מעכבו מלאכול הפסח. ותמהו בזה התוספות שהרי גר שנתגייר כקטן שנולד[2] ומה שייך לומר שמילת זכריו שנולדו לו קודם שנתגייר תעכב אותו מלאכול קרבן פסח. וביאר הזכר יצחק שעיכוב זה אינו מצד דין מילת בנים שמעכבת באכילת הפסח, אלא מצד דין מילת עבדים שאף היא מעכבת את האדון מלאכול הפסח – ובזה לא שייך דין גר שנתגייר כקטן שנולד, שהרי דין כקטן שנולד אינו מפקיע מהגר את קנייני הממון שהיו לו קודם שנתגייר.

האם יצחק מל את עשו בנו

בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות (בראשית כה, כה) מובא בשם המדרש שיצחק לא מל את עשו כלל. ומבאר המדרש, שביום השמיני לא מלו שמאחר והיה אדמוני חשש שלא נבלע בו דמו, ויש סכנה למולו כמובא בגמרא (חולין מז, ב). כשעברה שנה או שנתיים וראה שנשאר אדמוני, הבין שזה טבעו, ואינו חולי אצלו, אך עדיין לא מל אותו כי אמר הואיל ולא מלתי אותו לשמונה ימים כמוני, אמתין עד שיהיה בן י"ג כמו ישמעאל אחי ואמול אותו. וכשהיה עשו בן י"ג שנה הוא עכב בעצמו, ולא רצה למול.

בדברי המדרש הללו מבואר שגם לבן נח יש פטור מן המצוות במקום פיקוח נפש, ולכן לא מל יצחק את עשו ביום השמיני מאחר וחשש לפיקוח נפש. ובעלי התוספות שהביאו מדרש זה הולכים כשיטתם במסכת סנהדרין (עד, ב ד"ה בן נח) – גבי הנידון בגמרא אם בן נח מצווה למסור נפשו על קידוש ה' – שהקשו שם שהרי אפילו ישראל היה מחוייב למסור נפשו על כל המצוות לולא הפסוק "וחי בהם", וא"כ בן נח שלא נאמר בו פסוק זה ודאי יהיה מחוייב למסור נפשו. ותירצו, שמצד הסברא גם ישראל אינו צריך למסור נפשו על קידוש ה', ומה שצריך את הפסוק "וחי בהם" הוא כדי שלא נלמד לכל המצוות מרוצח ונערה המאורסה שבהם הדין הוא שצריך למסור נפשו. מעתה בבני נח שלא מצאנו בהם דין מסירות נפש בשום מצוה, חוזרת הסברא הבסיסית שאין צריכים למסור נפש על המצוות, ואף בלי הפסוק "וחי בהם". עולה מדברי התוספות שישנה סברא בסיסית שאין אדם צריך למסור נפש על קיום המצוות, וסברא זו קיימת אף בבני נח.

אמנם מלשון רש"י נראה לדייק שלבן נח אין פטור של פיקוח נפש. רש"י כתב בכמה מקומות (סנהדרין עד, א ד"ה סברא; פסחים כה, ב ד"ה מאי) לבאר במה שאמרה תורה "וחי בהם", שהוא משום שיקרה בעיני ה' נפשו של ישראל. ומשמע שבבן נח אין פטור במקום פיקוח נפש – שהרי אין בו סברא זו.

ולדעת רש"י נצטרך למצוא טעם אחר בדברי המדרש שיצחק לא מל את עשו, שאין לומר שהוא משום פיקוח נפש, שהרי לשיטתו בני נח חייבים במצוות אף במקום פיקוח נפש.

ביאור הפרשת דרכים והחתם סופר במה שלא מל יצחק את עשו

הפרשת דרכים (דרוש ב) והחתם סופר (נדרים לא, ב) כתבו ביאור חדש למה לא מל יצחק את עשו – אף לשיטת רש"י שבן נח חייב לקיים מצוותיו גם במקום פיקוח נפש. כי אף שבן נח מחוייב למסור את נפשו בשביל מצוותיו, אינו יכול למסור את נפשו של אחר בשביל בשביל מצוה שלו. [דוגמא לדבר – כמו שאסור לאדם לגזול מצה מחברו כדי לקיים עשה של אכילת מצה, כי אף שמצות עשה דוחה לא תעשה, אין מצוותו של אחד מפקיעה זכויותיו של רעהו]. ולכן אף שמצות המילה של עשו היתה מוטלת על יצחק, אסור היה לו לסכן את חייו של עשו כדי לקיים את המצוה שלו עצמו. וזו גם הסיבה שלא מל משה את בנו מפני סכנת הדרך.

כסברא זו כתב האבני נזר (יו"ד שכג, ט; שכט, ו), ומכוחה הקשה על מה שכתב רש"י במסכת חולין (מז, ב) לגבי המובא שם: "תניא רבי נתן אומר, פעם אחת הלכתי לכרכי הים, באתה אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי הביאתו לפני, ראיתיו שהיה אדום, אמרתי לה בתי, המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתינה לו ומלה אותו וחיה, והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי". וכתב רש"י: "המתיני לו, דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים".

והקשה האבני נזר למה הוצרך רש"י לדין שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש – הנלמד מהפסוק "וחי בהם", והלא אף אם חיוב המצוות היה גם במקום פיקוח נפש, אינו בדין שמצוה המוטלת על האב תדחה את נפש הבן, דמהיכי תיתי לקיים מצוה שלו על חשבון נפש בנו, ואדרבה יהא אסור למולו משום שעובר בידיים על לא תרצח.

הרי על כל פנים מדברי רש"י שלא סבר כסברא זו [ולכאורה הביאור בזה – שהמילה היא חובה של הבן המוטלת על האב, ואין זה נחשב שמצות האב דוחה את נפש הבן, אלא מצותו של הבן היא הדוחה. ויעויין להלן בהרחבה]. ואם כן לא  נוכל לומר בדעת רש"י את ביאורם של הפרשת דרכים והחתם סופר במה שלא מל יצחק את עשו, וצריכים אנו למצוא טעם אחר בדברי המדרש הללו.

ביאור נוסף לדעת רש"י למה לא מל יצחק את עשו

בפרקי דרבי אליעזר (פרק כט), כפי אחת הגירסאות, מובא שיצחק מל את עשו, ולא כדברי המדרש שהביאו בעלי התוספות הנ"ל. וכן נקט הר"ן בסנהדרין (נט, ב), אלא שהקשה למה היה צריך למולו, והרי עשו לא נחשב זרעו של אברהם, וכדברי הגמרא הנ"ל בנדרים (לא, א). ותירץ, שלא היה יודע יצחק באותו זמן מי מבניו נחשב זרעו של אברהם, ולכן מל את שניהם מספק.[3]

על פי דברי הר"ן הללו נוכל לתרץ לדעת רש"י שבן נח חייב לקיים המצוות אף במקום פיקוח נפש – למה לא מל יצחק את עשו לשיטת המדרש, והרי בבן נח אין פטור של פיקוח נפש. ניתן לומר שמאחר והיה יצחק מסופק מי מבניו נקרא זרעו של אברהם ומחוייב במילה, לא היה יכול למול את עשו שהיה אדמוני ולהכניסו לסכנה מספק.[4] טעם זה יועיל אף לדעת רש"י שבן נח מחוייב למסור נפש על מצוותיו. [ואמנם הר"ן עצמו סובר שיצחק אכן מל את עשו, והשתמש בסברא זו – שלא ידע באותה שעה מי ייחשב זרעו של אברהם – לבאר למה היה צריך למולו. אך ניתן להשתמש בסברא זו עצמה כדי לבאר את שיטת המדרש שיצחק לא מל את עשו, גם אם כרש"י שאין לבן נח פטור של פיקוח נפש].

אכן עדיין יישאר קשה לדעת רש"י, למה לא מל משה את בנו מחמת הסכנה, שהרי בזה לא שייך התירוץ הנזכר.

דחיה על תירוצם של הפרשת דרכים והחתם סופר

המנחת חינוך (מצוה קיב, א) דייק בדברי החינוך בדין שמיטת הארץ שאף נשים חייבות במצות עשה של "בחריש ובקציר תשבות". והקשה על כך, והרי זו מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות. ותירץ על פי דברי הריטב"א גבי מילה, שהביא את קושית התוספות למה צריכים פסוק ללמדנו שאשה אינה חייבת למול את בנה, והרי מילה היא מצות עשה שהזמן גרמא, ונשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן. ותירץ, שכלל זה – שמצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות – נאמר רק במצוות שבגופה וכמו תפילין וציצית וכדומה, אבל מצות מילה שאינה בגופה אינה בכלל זה, ולולא הפסוק היה ניתן לחייב אשה במילת בנה.

ביסוד זה ביאר המנחת חינוך את שיטת החינוך שאשה חייבת במצות שביתת הארץ למרות שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. שהרי מצוה זו היא מצוה בחפצא של הקרקע, ולא בגופה של האשה, ולכן לא שייך בזה הפטור של אשה במצות עשה שהזמן גרמא. [והביא המנחת חינוך (מצוה רחצ, טו) ראיה ששמיטה היא מצוה בגופה של קרקע ממשנה בשביעית (פ"ב מ"ו) שאסור לזרוע בערב שביעית באופן שהזרע ייקלט בשביעית. ואף שאין האדם עושה מעשה בקרקע בשביעית, נאסרה עבודה זו, הרי שהשביתה היא מצוה על גופה של הקרקע].

ובגוף דברי הריטב"א הללו – שמצות מילה אינה נחשבת מצוה שבגופה, ולכן אין בזה את הפטור של מצוות עשה שהזמן גרמן – נראה לבאר שני אופנים: האחד, כפי שהבין המנחת חינוך, שהמילה אינה נחשבת מצוה שבגופה משום שנעשית בגופו של הבן, ולא בגופה של האשה. באופן נוסף ניתן לבאר שמילה אינה מצוה שבגופה – היינו שאינה מצוה שלה, אלא היא מצוה של הבן שהטילו עליה, ולכן יש לדון בה כפי גדרי החיובים של הבן.

ואם כנים הדברים בכוונת הריטב"א, ניתן יהיה ליישב את קושית האבני נזר – שהבאנו לעיל – למה הוצרך רש"י (חולין מז, ב) להביא את הפסוק "וחי בהם" ללמד שאין מצוה למול את הבן במקום סכנה, ולא אמר מצד הסברא שאין האב יכול לקיים את מצוותו שלו במקום פיקוח נפש של הבן.

לפי המתבאר עתה יש לומר שלולא הפסוק "וחי בהם", היינו אומרים שכיון שמצות מילה היא מצוה של הבן, אלא שהוטלה על האב, יש לנו לדון אותה כאילו היא של הבן, ואם הבן עצמו היה חייב לקיים מצוה זו אף במקום פיקוח נפש, כמו כן קיומה על ידי האב הוא אף במקום פיקוח נפש של הבן, וכמו שרואים בדברי הריטב"א ששייך להטיל מצות מילת הבן על האם, למרות שאי אפשר להטיל חיובים של מצוות עשה שהזמן גרמן על אשה, וביארנו בזה – באופן השני הנזכר – שהוא משום שאין דנים זאת כחיוב שלה, אלא כחיוב שלו. לכן הוצרך רש"י להביא פסוק שאין חיוב מילה נוהג במקום פיקוח נפש.

אלא שלפי זה אין מקום לתירוצם של הפרשת דרכים והחתם סופר שהחיוב של יצחק אינו יכול לבא על חשבון פיקוח נפש של בנו. שהרי לפי הריטב"א – כפי הבנתנו בדבריו – מאחר והחיוב במקורו הוא של הבן, יש לאב לקיימו באותם גדרי החיוב שיש על הבן, ומאחר והבן עצמו חייב אף במקום פיקוח נפש, שהרי בני נח חייבים במצוותם גם במקום פיקוח נפש, חייב האב למולו אף במקום פיקוח נפש.

תירוץ נפלא על דחיה זו

ונראה לומר דבר נפלא, ושוב יהיה מקום לתירוצם של הפרשת דרכים והחתם סופר גם לפי איך שביארנו בדברי הריטב"א הנזכרים.

הבאנו לעיל את דברי הערוך לנר שאברהם מל את ישמעאל מדין יליד בית, אך לא מדין בנו – שהרי אינו נחשב לזרעו. ונראה כי ניתן לומר כאותה הדרך גם כלפי מילתו של עשו על ידי יצחק, שלא היתה המילה מדין בנו כיון שאין עשו נחשב זרעו של אברהם, אלא היתה המילה מדין יליד בית.

והנה, בענין מילת עבדים כתב רבי עקיבא איגר (יו"ד רסז, א) שמצוה זו אינה חובה של העבד המוטלת על האדון, שהרי העבד פטור ממצוות עשה שהזמן גרמן – כאשה, אלא היא חובה של האדון עצמו.

מעתה מובן היטב למה לא היה יכול יצחק למול את עשו למרות שבן נח חייב במצוותיו גם במקום פיקוח נפש – כדעת רש"י – והמצוה של האב למול את הבן היא באותם גדרי החיוב של הבן עצמו. כל זה שייך רק במילת בנו שהיא חיוב של הבן, ועל האב מוטל לקיים את חיובו של הבן; אך במילת עבדו שהיא חיוב ישיר על האדון, ואין זה חיוב של העבד עצמו, יש לדונה כפי גדרי החיוב של האב עצמו. מעתה חוזרת בזה הסברא של הפרשת דרכים והחתם סופר, ואסור לאדון לקיים מצוה שלו ולהכניס על ידי זה לפיקוח נפש את עבדו. ולכן לא היה יכול יצחק למול את עשו במקום פיקוח נפש למרות שהוא עצמו חייב בקיום מצוותיו אף במקום של פיקוח נפש, שהרי אסור לו להכניס את בנו למצב של פיקוח נפש בשביל מצוה שלו.

ואף לדעת הר"ן – שהובאה לעיל – שבשעת לידתו של עשו היה ספק ליצחק אם נחשב לזרע אברהם; ולהצד שהוא זרעו של אברהם, א"כ זה חיוב של עשו, וניתן למולו אף במקום פיקוח נפש [לדעת רש"י שאין לבני נח פטור של פיקוח נפש] – למרות כן לא היה יצחק יכול למולו, שהרי זה ספק אם החיוב הוא מצד עשו כי נחשב לזרע אברהם, או מצד יצחק ומדין יליד בית, כי אינו נחשב לזרע אברהם; ומאחר שיש צד שהחיוב הוא מצד יצחק, יש בזה את סברת הפרשת דרכים והחתם סופר שאינו יכול להכניס את עשו לפיקוח נפש כדי לקיים את המצוה שלו.

***

[1] היינו שכמו שיש חיוב לאב למול את בנו, כך מחוייב האדון למול את עבדיו ילידי ביתו [-אלו שנולדו לעבדים שברשותו] ומקנת כספו [-עבד שקנה אחר שנולד] (רמב"ם הלכות מילה פרק א ה"א).

[2] כך מבוארת הקושיה בלשון תוספות הרא"ש.

[3] כדבריו מובא בחידושי הגרי"ז עה"ת (פרשת תולדות) ששמע מהגר"ח כלפי מה שכתב הרמב"ם (פרק י מהלכות מלכים הלכה ז): "המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר אתה וזרעך אחריך, יצא זרעו של ישמעאל שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך, מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה", והקשה, שהרי בגמרא נראה שמה שאין עשו נחשב זרעו של אברהם נלמד מהפסוק "כי ביצחק יקרא לך זרע", ביצחק – ולא כל יצחק, ולמה הביא הרמב"ם פסוק אחר. וביאר הגר"ח שמהפסוק "כי ביצחק" ניתן אכן ללמוד שלא כל זרעו של יצחק נחשב זרע אברהם, אבל עדיין לא ניתן ללמוד מי מבני יצחק יחשב זרע אברהם, ודבר זה היה תלוי ועומד אף אצל יצחק עצמו, ורק בשעת הברכות הוכרע הדבר כי יעקב בחר לו י-ה, ולכן רק באותה שעה הזהירו יצחק שלא ייקח אשה מבנות כנען, ולא קודם לכן. לכן הביא הרמב"ם את הפסוק שנאמר בשעת הברכות שבו הכריע יצחק שיעקב הוא זרע אברהם ולא עשו.

[4] ויש להוסיף שדין ספקא דאורייתא לחומרא נאמר רק בישראל, ולא בבן נח.