פרשת וירא: חובת האב למול את בנו

חובת האב למול את בנו אחר שהגיע למצוות

 וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים: (כא, ד)

מובא בברייתא במסכת קידושין (כט, א) שהאב חייב למול את בנו ולפדותו. בשיעור זה נדון באופן שהאב לא מל ולא פדה את בנו, וגדל הבן, והתחייב בעצמו במצוות אלו, האם פוקע חיובו של האב למול ולפדות את בנו שהרי כבר חל החיוב על הבן לעשות זאת בעצמו.

נביא את דברי המנחת חינוך שחילק בנידון זה בין מצות מילה למצות פדיון הבן, ונבאר את טעם הדבר.

האם חובת האב למול ולפדות את בנו פוקעת ממנו כשהגדיל הבן * חקירה האם חיוב מילה ופדיון הבן חל פעם אחת ואינו פוקע עד קיומו, או שהוא חיוב המתחדש בכל רגע ורגע * טעם בביאור חילוקו של המנחת חינוך בין מצות מילה למצות פדיון הבן * הוכחה שאין די בטעם זה בביאור החילוק * חילוק מהותי בין מצות מילה המוטלת על האב למצות מילה המוטלת על הבן לכשהגדיל * טעם חדש בביאור החילוק בין מצות מילה המוטלת על האב למצות פדיון הבן

האם חובת האב למול ולפדות את בנו פוקעת ממנו כשהגדיל הבן

הגמרא במסכת קידושין (כט, א) מביאה ברייתא שמפרטת מה הם מצוות הבן המוטלות על האב, וביניהם המצוה למולו, והמצוה לפדותו אם הוא בכור. ויש להסתפק באב שלא מל ולא פדה את בנו עד שגדל והתחייב בעצמו במצוות, האם פוקע חיוב זה מהאב, שהרי החיוב כבר חל על הבן, או שהחיוב נשאר מוטל על האב אף אחר שגדל הבן, למרות שהבן עצמו כבר חייב בהן.

המנחת חינוך (מצוה ב) חילק בשאלה זו בין מצות מילה למצות פדיון הבן. מצות מילה פוקעת מהאב כשגדל הבן ונעשה בן דעת, ודייק כך מהחינוך (מצוה ב ד"ה דיני המצוה) שנקט בלשונו שמילת הקטנים מוטלת על האב. ומשמע שמילת בנו הגדול אינה מוטלת על האב; ואילו מצות פדיון הבן נשארת מוטלת על האב לעולם אפילו אחר שגדל הבן והתחייב במצוות וכמו שאר החיובים שנמנו שם בברייתא – להשיאו אשה, ללמדו תורה, שהאב חייב אף כשכבר גדל הבן ונעשה בן דעת.

כמקור לחילוק זה הביא המנחת חינוך את לשון הפסוק, שכלפי שאר חובות הבן על האב כתוב בתורה החיוב באופן סתמי, ולא מוזכר שהוא בבן קטן, וכגון במצוה לפדות את בנו כתוב: "וכל בכור בניך תפדה"; במצוה ללמדו תורה כתוב "ושננתם לבניך". ואילו חיוב של האב למול את בנו נלמד מהכתוב: "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים", ובפסוק זה מוזכר בן שהוא קטן – בן שמונת ימים, וא"כ אפילו אם נאמר שהאב חייב למולו אף אחר זמנו כל עוד הבן קטן שאינו מחוייב בעצמו, אבל כשגדל הבן ונעשה מחוייב בעצמו אין מקור שהתורה חייבה את האב.

ובאמת ישנו קושי גדול בדברי המנחת חינוך מכמה פנים. ראשית, קשה לקבל מקור מדיוק בפסוקים שלא התפרש להדיא בגמרא. ועוד, גם אם נקבל את המקור לכך, עדיין צריכים אנו להבין טעם בחילוק זה – למה מצות מילה פוקעת מהאב עם גדלותו של הבן, ואילו מצות פדיון הבן נשארת על האב אף אחר גדלותו של בנו.

חקירה האם חיוב מילה ופדיון הבן חל פעם אחת ואינו פוקע עד קיומו, או שהוא חיוב המתחדש בכל רגע ורגע

כדי לבאר את טעם החילוק בין מצות מילה למצות פדיון הבן, נקדים לחקור במצוות אלו האם זו חובה שחלה פעם אחת כשנהיה הילד בן שמונה ימים, ובן שלושים יום, ואותה חובה נשארת ואינה פוקעת עד שימול ועד שיפדה, או שכל רגע ורגע חל חיוב רק לאותו הרגע, והחיוב מתחדש בכל רגע ורגע מכח המציאות של אותו רגע שהוא ערל, ושאינו פדוי.

וניתן דוגמא בזה. אם נבוא לחקור באדם שלווה כסף מחברו, האם החוב חל כשקיבל הלווה את ממון חברו ולא פוקע עד שתיפרע ההלוואה, או שכל רגע מתחדש חיוב מכוח המציאות של "ממוני גבך" – שממונו של המלווה ברשות הלווה. בזה נראה פשוט שאותו החיוב שחל ברגע שקיבל הלווה את הממון מחברו, אינו פוקע עד שיפרע את חובו – שהרי החוב אינו תלוי בזמן, ואין סיבה לומר שיפקע החוב שהיה בתחילה עם חילוף הזמן.

לעומת זאת בחיוב תקיעת שופר בראש השנה, שהוא חיוב התלוי בזמן – ניתן להבין שהוא חיוב שמתחדש כל רגע ורגע[1] מחמת המציאות של אותו רגע שהוא יום ראש השנה, כמו שניתן להבין שחל חיוב תקיעת שופר בתחילת היום, ואינו פוקע עד שישמע תקיעת שופר.

ונראה שבנידון זה יש חילוק בין מצות מילה למצות פדיון הבן. מצות מילה הינה מצוה שחיובה מתחדש בכל רגע ורגע, וכעין מה שהוכיח בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' יא וסי' קפג) מהגמרא במנחות (מג, ב): "בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו". הרי שיש קיום מצוה בכל רגע ורגע, כי אם לא כן במה נתיישבה דעתו של דוד ממה שנזכר במילה שהיא מצוה שקוימה בעבר. ועל דרך זה יש לומר שכמו קיום המצוה שנחשב כקיום המתחדש בכל רגע ורגע, כן גם החיוב למול הוא חיוב שמתחדש בכל רגע ורגע [וכל רגע ורגע מטיל חיוב רק לאותו הרגע, ולא לרגע הבא].

לעומת זאת מצות פדיון הבן הינה מצוה שחיובה חל פעם אחת, ואינו פוקע עד שייפדה. וראיה לכך ניתן להביא ממה שמובא בהלכה (שולחן ערוך יו"ד שה, יב) שמי שלא פדה את בנו, ומת הבן ביום שלשים ואחד, חייב האב לפדותו. ואם נאמר שהמצוה בכל רגע היא מצוה מחודשת ומצד שכל רגע מצד עצמו הוא סיבה לחיוב, ואין זה אותו החיוב שהיה ברגע הקודם, איך שייך לחייב את האב לפדות את הבן אחרי שמת, הרי משעה שמת לא שייך שיתחדש החיוב, ואילו החיוב שהיה רגע קודם פקע ברגע זה. הרי מוכרח שחיוב הפדיה של הרגע הראשון אינו פוקע ברגע שלאחריו, והוא הסיבה לחיוב עד שייפדה הבן.

וניתן להביא לכך ראיה נוספת. יש לחקור במצות פדיון הבן האם חיובו של האב לתת ה' סלעים לכהן נחשב חוב ממון שהטילה עליו התורה, וכמו שלוה מהכהן כסף שיש עליו חוב לפרוע; או שאין זה חוב ממוני שהטילה עליו התורה כלפי הכהן, אלא שצריך לקיים מצוה שצורתה היא על ידי נתינת ממון.

ויש להביא ראיה שעניינה של המצוה היא חוב ממוני ממה שמצינו בפדיון הבן שאם האב שלם את החמשה סלעים לכהן בתשלומים – סלע כל חודש – בנו פדוי (כן עולה מדברי הגר"א יו"ד שה ס"ק יז). ואם פדיון הבן אינו חוב ממוני, אלא הוא מצוה שצורתה על ידי נתינת ה' סלעים לכהן, הסברא נותנת שכל עוד לא ייתן את כל חמשת הסלעים יחד לא קיים המצוה, שהרי לא קיימה כצורתה. ומוכרח שפדיון הבן הוא חוב ממוני של הישראל כלפי הכהן, והרי היא כמו כל חוב שיכול לחלקו לכמה תשלומים.

ואם אכן חיוב חמשת הסלעים שבפדיון הבן הינו חוב ממוני, ברור שהסיבה הראשונה של החיוב קיימת בכל רגע ורגע ואינה נפקעת עד שישלם, וכמו כל חוב ממון, וכגון זה שנוצר על ידי הלוואה, שהסיבה הראשונה קיימת עד שישלם, ואין החוב דבר המתחדש כל רגע.

טעם בביאור חילוקו של המנחת חינוך בין מצות מילה למצות פדיון הבן

ועתה, אחר שהוכחנו שמצות מילה היא מצוה שחיובה מתחדש בכל רגע, ואילו מצות פדיון הבן היא מצוה שחל חיובה בתחילה, ואינו פוקע עד שייפדה – נוכל להבין טעם בחילוקו של המנחת חינוך בין המצוה למול את בנו שפוקעת מהאב עם גדלותו של הבן, למצות פדיונו שאינה פוקעת אף לכשיגדיל הבן.

במצות מילה שהיא חיוב המתחדש בכל רגע, ואין החיוב של הרגע הקודם מהווה סיבה לחיוב של הרגע הנוכחי, הסברא נותנת שמעת גדלותו של הבן – שחל החיוב עליו, שוב לא יתחדש החיוב על האב. לעומת זאת במצות פדיון הבן שחל החיוב בעת שנהיה בן שלשים יום ואינו פוקע עד הפדיון – ממילא אף כשגדל הבן, נשאר החיוב שהיה על האב בתחילה, שהרי אף שיש סיבה שיחול החיוב על הבן, אך אין עדיין מה שיפקיע את החיוב מהאב.

הוכחה שאין די בטעם זה בביאור החילוק

אמנם בהתבוננות נוספת – אין די בסברא זו לבאר את טעם החילוק בין מצות מילה שפוקעת מהאב כשהגדיל הבן, למצות פדיון הבן שאינה פוקעת. ונקדים שיש לחקור מה נחשב קיום מצות המילה, האם עצם מעשה המילה, או עצם היותו מהול. וניתן להביא לראיה לב' הצדדים.

מהגמרא במנחות (מג, ב) שהוזכרה לעיל גבי דוד המלך יש להוכיח שהמצוה היא עצם היותו מהול, כי אם המצוה היא רק מעשה המילה, למה שמח דוד כשנזכר במילה, והרי מעשה המילה כבר נגמר. בהכרח שהמצוה היא עצם היותו מהול שזה דבר קיים בכל רגע ורגע.

אמנם נראה להוכיח מדברי התוספות שהמצוה היא עצם מעשה המילה. התוספות בקידושין (כט, א ד"ה אותו) למה צריך לימוד מיוחד – 'אותו ולא אותה' – שאין חיוב על אשה למול את בנה, והלא מצות מילה היא מצות עשה שהזמן גרמא שהרי אינה נוהגת בלילה, ונשים פטורות.

ואם נאמר שקיום מעשה המילה הוא בעצם היותו מהול, למה החשיבו התוספות את מצות מילה למצות עשה שהזמן גרמא, והרי דבר זה נוהג בלילה כביום, שהרי המצוה להיות מהול נוהגת בכל רגע ורגע מחייו של האדם. ואמנם מעשה המילה יכול להיעשות רק ביום, אך מאחר וקיום המצוה הוא על ידי היותו מהול וזה אין תלוי בזמן, אין להחשיב מצוה זו למצות עשה שהזמן גרמא.

הרי שסברו התוספות שקיום מצות מילה היא בעצם מעשה המילה, וזה אכן נחשב למצות עשה שהזמן גרמא מאחר ומעשה המילה אינו נוהג בלילה.

חילוק מהותי בין מצות מילה המוטלת על האב למצות מילה המוטלת על הבן לכשהגדיל

ונראה, ששני הדברים הללו נכונים, אלא שיש חילוק בזה בין הבן לאב. קיום המצוה שעל ידי הבן היא בעצם היותו מהול, ואילו מצות מילה המוטלת על האב היא לעשות את עצם מעשה המילה. ובזה לא תהיה סתירה בין הוכחת האור זרוע לשיטת התוספות. דוד המלך שמח בהיותו מהול כי בזה מתקיימת על ידו מצוה כל רגע ורגע, שהרי זו מצוה עליו עצמו להיות מהול. מאידך, התוספות דיברו כלפי המצוה המוטלת על האב למול את בנו, ובזה כתבו שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, כי המצוה המוטלת על האב היא לעשות את מעשה המילה, ומעשה המילה זמנו ביום, ולא בלילה.

והנה לעיל הוכחנו שמצות מילה היא מצוה שחלה כל רגע ורגע, ובזה רצינו לבאר למה כשהבן גדל פוקעת המצוה מהאב. אמנם עתה לא יועיל חילוק זה, שהרי אם אמנם יש להוכיח מדוד המלך שבמילה יש מצוה בכל רגע ורגע, זה רק כלפי חלק המצוה של עצם היותו מהול, אבל כלפי המצוה המוטלת על האב לעשות את מעשה המילה אין ראיה שהיא מצוה המתחדשת בכל רגע ורגע, והסברא נותנת שמצוה זו חלה פעם אחת ואינה פוקעת עד שימול.

ומעתה עדיין צריכים אנו טעם חדש לחילוק שכתב המנחת חינוך בין מצות מילה שפוקעת מהאב עם גדלותו של הבן, למצות פדיון הבן שאינה פוקעת מהאב אף לכשיגדיל הבן.

טעם חדש בביאור החילוק בין מצות מילה המוטלת על האב למצות פדיון הבן

ונראה לומר טעם חדש בביאור חילוק זה. נראה לומר שמצות פדיון הבן היא מצוה שמלכתחילה חלה על האב, ולא על הבן. ואילו מצות מילה היא מצוה שהיתה אמורה לחול על הבן, ומה שחלה על האב היא מאחר ואין הבן יכול למול עצמו, והאב ניצב כמו ממלא מקומו של הבן.

והביאור בזה הוא כך: מצות מילה היא ברית בין הקב"ה לאדם הנימול. ומשכך, הדין נותן שתהא המצוה על הבן, ולא על האב. לעומת זאת מצות פדיון הבן מלכתחילה אמורה להיות על האב, ולא על הבן. שהנה כתב ספר החינוך בשרשי מצות פדיון הבן (מצוה יח), זה לשונו: "משרשי מצוה זו, שרצה השם לזכותנו לעשות מצוה בראשית פריינו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו והגיע לזמן שעשה פרי. וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקדוש ברוך הוא. ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו".

הרי שמטרת המצוה היא כלפי האב, שיבין על ידה שהכל של הקב"ה, ואין לאדם כלום בעולם, אלא מה שייתן לו השי"ת בחסדיו; ודבר זה בא לידי ביטוי אצל האב על ידי שעושה מצוה זו בראשית פריו.

מעתה החילוק פשוט. במצות מילה שאמורה להיות מוטלת על הבן, אלא שהטילתה התורה על האב שיעמוד במקום הבן מאחר ואין הבן יכול למול את עצמו – הסברא נותנת שמשגדל הבן וכבר יכול למול את עצמו, תפקע המצוה מהאב. ואילו במצות פדיון הבן הסברא נותנת שאף לכשגדל הבן והתחייב לפדות את עצמו, לא תפקע המצוה מהאב, שהרי מלכתחילה זו מצוה המוטלת על האב.

***

[1] ואמנם הוא חיוב אחד בלבד, אך כל רגע ורגע מהווה סיבה לאותו החיוב.