וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים: (כא, ד)
מפסוק זה לומדת הגמרא בקידושין (כט, א) שאשה פטורה מלמול את בנה שכתוב "כאשר צוה אותו" 'אותו' ולא אותה. ונפסק בשולחן ערוך שאשה, למרות פטורה, יכולה למול את בנה. ומדייק המקנה מלשון השולחן ערוך שיכולה גם לברך על המילה.
בשיעור זה תתבאר הלכה זו – למה מברכת, ומה החילוק בין פטור אשה ממצוה זו לפטור אשה ממצוות עשה שהזמן גרמא, בה פוסק השולחן ערוך שאם מקיימת את המצוה אינה מברכת.
האם אשה יכולה לברך על מצוה שאינה חייבת בה * ברכת המצוות נתקנה על מעשה המצוה או על קיום המצוה * הברכה היא חלק מגוף המצוה, ולא דבר נפרד מהמצוה * ביאור דברי המשנה ברורה הנזכרים * יישוב החילוק בין אשה שמלה את בנה לאשה שעושה מצות עשה שהזמן גרמא * טעם חדש בשיטת השולחן ערוך שאשה אינה יכולה לברך על מצות עשה שהזמן גרמא * ביאור במה שאשה מברכת על מילת בנה גם כשאינה שליחה של בעלה
האם אשה יכולה לברך על מצוה שאינה חייבת בה
השולחן ערוך (אורח חיים תקפט, ו) פוסק שאשה יכולה לתקוע בשופר למרות שזו מצות עשה שהזמן גרמא, והיא פטורה, אך אינה יכולה לברך. והרמ"א (שם) חולק וסובר שהמנהג הוא שאשה המקיימת מצות עשה שהזמן גרמא למרות שהיא פטורה, מברכת. וכן פסק הרמ"א לגבי מצות ציצית (או"ח יז, ב) שאם רוצה להתעטף בציצית ולברך הרשות בידה.
והנה לגבי מצות מילה פוסק השולחן ערוך (יו"ד רסד, א) שאשה יכולה למול את בנה למרות שאינה חייבת. ומדייק המקנה (קידושין כט, א) בדברי השולחן ערוך – ממה שלא כתב שלא תברך על המילה כמו שכתב לגבי אשה המקיימת מצוות עשה שהזמן גרמן – שאם מלה את בנה, יכולה לברך על המילה.
והקשה המקנה, מה החילוק בין מצות מילה שאשה יכולה לברך, למרות שאינה חייבת למול את בנה, למצוות עשה שהזמן גרמא שדעת השולחן ערוך שאשה אינה יכולה לברך עליהם.
כדי להבין את טעם החילוק, נקדים לבאר את טעמו של השולחן ערוך שאשה אינה יכולה לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא. לשם כך תחילה נצא לדון בברכת המצוות, האם הברכה נתקנה על מעשה המצוה, או על קיום המצוה. ועוד נדון האם הברכה היא חלק ממעשה המצוה, או דבר נוסף מחוץ למצוה.
ברכת המצוות נתקנה על מעשה המצוה או על קיום המצוה
נתאר לעצמנו מקרה כזה: אדם בא לביתו של חברו בליל בדיקת חמץ, ורואה שחברו אינו נמצא בביתו, וודאי לא יספיק לבדוק, והחליט לבדוק בעצמו עבור חברו. האם עליו לברך על הבדיקה?
המגן אברהם (תלב ס"ק ו) בהלכות בדיקת חמץ כתב, שאם אדם מינה שליח שיבדוק חמץ בביתו, מברך הבודק למרות שאין זו מצוה שלו, כי הכלל בברכות המצוות הוא שהעושה את מעשה המצוה הוא זה שמברך, ולא מי שהמצוה מוטלת עליו.
הרי בדבריו שברכת המצוות שייכת למעשה המצוה, ולא לקיום המצוה, ולכן השליח שעושה את מעשה המצוה, הוא המברך, למרות שקיום המצוה מתייחס לבעל הבית, ולא לשליח, שהרי אין השליח מצווה בבדיקת ביתו של חברו. מעתה כמו כן אם בודק את ביתו של חברו, אף בלי שעשאו שליח לזה, יברך הבודק.
[לעומת זאת בברכת שהחיינו – הברכה היא על קיום המצוה, ולא על מעשה המצוה, ולכן אם אדם מל את בנו של חברו, על המילה יברך המוהל, שהרי הוא עושה את מעשה המצוה, אך ברכת שהחיינו יברך האב שהרי הוא מקיים את המצוה].
ובגוף הנידון האם הברכה היא על מעשה המצוה או על קיום המצוה כבר דן רבי עקיבא איגר בתשובה (מהדורא קמא סימן ט) לגבי אדם שקנה דירה שקבועה בה מזוזה, האם יברך על המזוזה שהרי יש כאן קיום מצות מזוזה בלי מעשה מצוה. ואותו הנידון ישנו גם במי שיצא מביתו ונסע למקום רחוק כמו מדינת הים וכדו', שבזמן זה אין נחשב שדר בביתו, האם כשחוזר לביתו צריך לברך על המזוזה. ותחילה רצה לומר שיברך, אך הביא ברכי יוסף (או"ח סימן יט) שהשוכר בית שיש בו מזוזה אינו מברך, כי הברכה נתקנה בשעה שקובעים את המזוזה על הפתח. ויסוד הדבר הוא שאין מברכים על קיום מצוה, אלא על עשיית מעשה המצוה. ולכן במקרים הללו לא יברך על המזוזה, שהרי אינו עושה את מעשה המצוה. [ולדינא הניח בצריך עיון].
והביא לכך הגרי"ד סולובייצ'יק ראיה מדברי הרמב"ם.[1] אדם שהתעטף בטלית ולא בירך – וכגון אם התעטף בשעה מוקדמת מאד, קודם שהגיע זמן טלית שאינו יכול עדיין לברך – פוסק הרמב"ם (ברכות יא, ה) שיכול לברך כל עוד הינו לבוש בה ובטעם דין זה כתב שהוא מכיון שזו מצוה שעדיין עשייתה קיימת.
ואם נאמר שהברכה היא על קיום המצוה, ולא על העשייה, למה הוצרך הרמב"ם לטעם זה – שעדיין העשייה קיימת, כדי לבאר הסיבה שיכול לברך, והרי גם בלי טעם זה יכול לברך, שהרי בכל רגע שהוא עטוף בטלית מקיים מצות ציצית. הרי שסובר הרמב"ם שהברכה באה על עשיית המצוה, ולא על הקיום, ולכן הוצרך לומר טעם שיכול לברך למרות שאינו עושה עכשיו בפועל את מעשה העיטוף, שנחשב עדיין שהעשייה קיימת ולכן יכול לברך.
אמנם בדברי המשנה ברורה נראה שחולק על המגן אברהם וסובר שהברכה באה על קיום המצוה, ולא על מעשה המצוה, שכתב (תלב ס"ק י) בטעם הדין שהשליח מברך על בדיקת חמץ – שהוא משום שכשעשאו בעל הבית שליח לבדוק נחשב כמו שעשאו שליח גם לענין הברכה. ומשמע בדבריו שלולא סברא זו – שהוא שליח גם לענין הברכה, וכן באופן שבודק מדעתו ובלא שעשאו בעל הבית שליח לזה – לא יברך הבודק ואף שהוא עושה את מעשה המצוה.
הרי שסבר המשנה ברורה שהברכה באה על קיום המצוה, ולא על מעשה המצוה, ולכן מאחר והשליח אינו מקיים בזה מצות בדיקת חמץ, שהרי אינה מוטלת עליו, אינו יכול לברך, ומה שמברך הוא רק מחמת שנחשב שליח של בעל הבית גם לענין הברכה.
ואמנם כבר הקשו בעצם דברי המשנה ברורה – אם הברכה היא על קיום המצוה, מה שייך לעשות שליח לגבי הברכה, הרי המצוה מתקיימת בבדיקת השליח על ידי המשלח, ומה ההבדל בין זה לאופן שבעל הבית בעצמו בודק שפשוט שאינו יכול לעשות שליח רק עבור הברכה?
הברכה היא חלק מגוף המצוה, ולא דבר נפרד מהמצוה
וההסבר בדברים הוא כך. ישנה הלכה שטומטום ואנדרוגינוס חייבים לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן מצד הספק שמא הם איש וחייבים במצוות הללו, וספקא דאורייתא לחומרא. בא הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם (סוכה ו, יג) ומחדש, שכשטומטום ואנדרוגינוס מקיימים מצוות עשה שהזמן גרמא, הם חייבים לברך. ונשאלת השאלה, למה חייבים לברך, והרי הברכה היא רק דרבנן, ובדרבנן הכלל הוא ספקא דרבנן לקולא?
ומרווח בעולם הישיבות לבאר בזה, שסבר הראב"ד שכתקנו חכמים ברכה על מצוה, אין הברכה באה כתוספת על המצוה, אלא היא חלק מגוף מעשה המצוה, והרי זה כמו שהרחיבו חכמים את מעשה המצוה ואמרו שכך היא צורת הקיום, לברך קודם העשיה.
ולכן סובר הראב"ד שמאחר והטומטום חייב מספק לקיים את המצוה, חייב גם בברכה, כי יש עליו חובה לקיים את המצוה כתיקונה, וכך היא צורת המצוה כתיקונה לקיימה עם ברכה לפניה.
ונביא ראיה לזה. כתוב במשנה (תרומות א, ו) שאילם לא יתרום לכתחילה, שהרי אינו יכול לברך. דין זה לכאורה אינו מובן – מה בכך שאינו יכול לברך, והרי הוא אנוס ופטור מהברכה, וכמו שמותר לו לאכול לכתחילה למרות שאינו יכול לברך, שהרי הוא אנוס, כמו כן יוכל לכתחילה לקיים מצוה אף שאינו מברך עליה.
ולפי מה שנתבאר שהברכה היא חלק מגוף המצוה, וצורת המצוה בשלמותה היא להפריש בברכה – יתיישב דין זה. שהרי אילם, מאחר ואינו יכול לברך, אם יפריש יהיה חסר בשלמותה של המצוה, שהרי יש חלק מהמצוה שאינו יכול לקיים. לכן לכתחילה לא יתרום.
ביאור דברי המשנה ברורה הנזכרים
על פי הדברים הללו נוכל לבאר היטב את כוונת המשנה ברורה שהבאנו לעיל, ונראה שאינו חולק על חידושו של המגן אברהם שהברכה היא על העשייה, ולא על הקיום.
מאחר ונתבאר שהברכה היא חלק מהעשייה, ומעשה המצוה יהיה שלם רק עם הברכה, אם כן יש לומר אף בדעת המשנה ברורה שהברכה נתקנה על עשיית המצוה, ולא על הקיום וכדברי המגן אברהם. ומה שאמר המשנה ברורה שהשליח מברך כיון שהוא שלוחו של בעל הבית על הברכה – אין כוונתו שיש כאן שליחות על עצם הברכה מצד עצמה, שהרי אדם לא יכול לעשות שליח רק על הברכה, אלא כוונתו שמאחר והברכה שייכת לעשיית המצוה, ולא תהיה עשיית המצוה שלמה בלי הברכה, אם כן כשעושה בעל הבית שליח על מעשה המצוה של בדיקת חמץ, מוכרח השליח לעשות הבדיקה בברכה, כי רק כך יוכל לקיים את שליחותו לעשות את מעשה המצוה בשלמותה.
יישוב החילוק בין אשה שמלה את בנה לאשה שעושה מצות עשה שהזמן גרמא
נחזור עתה לתחילת הדברים. הבאנו את קושית המקנה למה לדעת השולחן ערוך אשה שמלה את בנה יכולה לברך ואילו אשה המקיימת מצות עשה שהזמן גרמא אינה יכולה לברך.
ונראה על פי הדברים שאמרנו שיש כאן חילוק פשוט. כשבעל שולח את אשתו למול את הבן, אף שאינה מקיימת בעצמה מצוה, שהרי אין מצוה זו מוטלת עליה, יש למעשה המילה שעושה שם של מעשה מצוה, שהרי היא שליחה של בעלה על עצם המעשה, והרי זה כמו מעשה שלו. ומאחר שנתבאר שהברכה לא באה על הקיום, אלא על מעשה המצוה, ויותר מכך – הברכה היא חלק מגוף מעשה המצוה, לכן אף שהאשה עצמה אינה מקיימת מצות מילה על ידי מעשה זה, מברכת, שהרי היא עושה מעשה מצוה שלו, בשליחותו, וצריכה לעשותו בשלמות.
לעומת זאת כשאשה מקיימת מצות עשה שהזמן גרמא, מאותה הסיבה שחסר לה בקיום המצוה, שהרי אינה מחוייבת, מאותה הסיבה גם חסר למעשה שעושה שם של מעשה מצוה, וזו הסיבה שאינה מברכת. ואין זה דומה לאופן שהיא שליחה של בעלה על מעשה המילה, שאז על ידי השליחות יש למעשה המילה שם של מעשה מצוה, ומברכת כדי שיהיה מעשה מצוה שלם.
ויש לדמות זאת לבעל הבית ששלח שליח לבדוק את חמצו, שההלכה היא שהשליח מברך, ואף שאין זה נחשב לו קיום מצוה שהרי הוא עצמו פטור, למרות זאת מאחר שנחשב המעשה שעושה למעשה מצוה – שהרי עושה אותו בשליחות בעל הבית המחוייב לבדוק – צריך לברך. כמו כן אשה שמלה את בנה בשליחותו של בעלה, נחשב המעשה למעשה מצוה, ולכן צריכה לברך כדי שיהיה המעשה מעשה מצוה בשלמותו.
אכן, בביאור זה נבין למה אשה מברכת במקום שהיא שליחה של בעלה למול את הבן, אבל עדיין לא עלה לנו ביאור באופן שלא נשלחה על ידי בעלה, או שאין לה בעל והיא מלה בעצמה, איך יכולה לברך והרי אינה עושה עשייה של חיוב שהרי אינה חייבת בעצמה – ומה בין זה לכל מצות עשה שהזמן גרמא שאינה יכולה לברך. לכן נראה להעמיק בזה עוד כדלהלן.
טעם חדש בשיטת השולחן ערוך שאשה אינה יכולה לברך על מצות עשה שהזמן גרמא
בפשטות נראה שטעמו של השולחן ערוך שאינה יכולה לברך הוא הטעם שהובא בראשונים – מפני שאינה יכולה לומר וצוונו. כך ביאר המקנה (קידושין כט, א) בטעמו, וכן כתב במשנה ברורה (תקפט ס"ק י).
ונראה לתת טעם חדש בשיטת השולחן ערוך שאשה אינה יכולה לברך על מצות עשה שהזמן גרמא. בפשטות נראה שמצוות עשה שהזמן גרמא אינן שייכות כלל לנשים. אמנם הראב"ד מגדיר זאת באופן שונה. הראב"ד אומר שכל המצוות ניתנו גם לאנשים וגם לנשים, אלא שלאנשים ניתנו כל המצוות כחובה, ואילו לנשים מצוות עשה שהזמן גרמן ניתנו כרשות.
ונבין הגדרה זו על ידי נפקא מינה שיש בה. הגמרא במסכת חגיגה (טז, ב) מביאה לימוד שנשים פטורות מסמיכה על הקרבן. ודעת רבי יוסי שמותר לנשים לסמוך. וכתבו התוספות במסכת חולין (פה, א ד"ה נשים) שאמנם מותר לאשה לסמוך, אך אסור לה לסמוך בכל כוחה, כי יש בזה איסור משתמש בקדשים. בא הראב"ד (ספרא פרשתא ב אות ב) ואומר שאשה יכולה לסמוך בכל כוחה ואין בזה משום איסור מעילה, ועל פי הגדרתו – שנשים קיבלו מצוה זו, כרשות, ולא כחובה. ולכן, אם תסמוך אין זה נחשב לה מעילה כי נחשב שמקיימת מצות הרשות.
ונפקא מינה נוספת – מובא בגמרא (יבמות ד, א) שמותר לאיש ללבוש כלאים בציצית כי מצות עשה של ציצית דוחה לא תעשה של כלאים. ויש לדון האם אשה שרוצה ללבוש ציצית יכולה ללבוש כלאים. לפי הפשטות שלאשה כלל לא נאמרו מצוות עשה שהזמן גרמא, לא תוכל ללבוש כלאים, שהרי אין לה עשה שידחה את הלא תעשה של כלאים. אבל לפי ההגדרה של הראב"ד שגם לאשה ניתנה מצוה זו, רק כרשות, ולא כחובה יתכן בהחלט שתוכל ללבוש כלאים בציצית שהרי יש לה בזה קיום מצות עשה של ציצית.
והנה לכשנתבונן, יש הבדל גדול בין ההגדרה הפשוטה בפטור נשים במצוות עשה שהזמן גרמן, להגדרה של הראב"ד – איך נתייחס לקיום מצות עשה שהזמן גרמא על ידי אשה. לפי הגדרה הפשוטה זה נחשב 'קיום מצוה של חובה' על ידי אשה [שאמנם יש רשות בידה אם לקיים המצוה, אך המצוה נחשבת מצוה של חובה]. ולפי ההגדרה של הראב"ד שמצוות עשה שהזמן גרמן לאשה הן מצוות של רשות, אשה שמקיימת מצות עשה שהזמן גרמא נחשב לה 'קיום מצוה של רשות'.
בזה ניתן להבין טעם חדש בסברת השולחן ערוך שאשה אינה יכולה לברך על מצות עשה שהזמן גרמא. מאחר ומצוה זו המתקיימת על ידי אשה מוגדרת כ'מצוה של רשות' אין שייך לברך עליה, שהרי לא תקנו חכמים כלל ברכה על מצוות של רשות. [וכמו שאין מברכים על מנהג (עיין תוספות סוכה מד, ב ד"ה כאן במקדש)].
ודווקא לפי ההגדרה הפשוטה שאשה המקיימת מצות עשה שהזמן גרמא נחשב לה כקיום מצוה של חובה, יש מקום לומר שתוכל לברך, שהרי על מצוה של חובה תקנו ברכה, ואף מי שאינו חייב בה יכול לברך אם מקיימה. אבל לפי ההגדרה של הראב"ד שזו מצוה של רשות אינה יכולה לברך, כי לא תקנו כלל ברכה על מצוות של רשות.
וראיה שלא תקנו כלל ברכה על מצוה של רשות – הנה שיטת הגר"א להלכה שיש קיום מצוה בכל כזית מצה שאוכלים כל שבעת ימי הפסח. מעתה נבוא ונשאל, למה אין מברכים על אכילת מצה בכל יום מימי הפסח כמו בלילה הראשון, והרי יש בזה קיום מצוה. התשובה היא, שאמנם יש בזה קיום מצוה, אך זה קיום מצוה של רשות, ועל קיום מצוה של רשות לא תקנו חכמים ברכה, ולכן גם אינו יכול לברך אם ירצה.
מעתה נתבונן, כשאשה מקיימת מצות מילה – ומלה את בנה, האם נגדיר זאת כקיום מצוה של רשות או קיום מצוה של חובה? פשוט שזה קיום מצוה של חובה. כי אמנם עליה אין חובה לקיים את המצוה, אך המצוה מצד עצמה היא מצוה של חובה, שהרי הילד חייב להיות מהול.
ביאור במה שאשה מברכת על מילת בנה גם כשאינה שליחה של בעלה
בזה יתבאר היטב החילוק בין אשה המלה את בנה שיכולה לברך, לאשה המקיימת מצות עשה שהזמן גרמא שאינה יכולה לברך. כשאשה מלה את בנה היא מקיימת בזה מצוה של חובה. על מצוה של חובה תקנו ברכה, ולכן אף שאינה חייבת יכולה לברך. לעומת זאת כשאשה מקיימת מצות עשה שהזמן גרמא היא מקיימת בזה מצוה של רשות. על מצוה של רשות אי אפשר לברך.
**
[1] ראיה זו מופיעה גם בשיעורי רבי שמואל על מסכת פסחים (סימן ו).
