בשיעור זה יתבאר דינו של מי שמסתפק באמצע תפילתו אם התפלל כהוגן – באלו אופנים ניתן לומר ספקא דרבנן לקולא וימשיך בתפילתו, ובאלו אופנים צריך לחזור לראש.
האם שייך בזה הכלל הידוע ספק ברכות להקל – חידושו של הקהילות יעקב * קושיה על הקהילות יעקב מדברי הרשב"א והבן איש חי * תירוץ על קושיה זו * נפקא מינה להלכה על פי התירוץ הנזכר
האם שייך בזה הכלל הידוע ספק ברכות להקל – חידושו של הקהילות יעקב
יש נידון בפוסקים באדם שבאמצע תפילת שמונה עשרה מתעורר לו ספק שמא החסיר את אחת הברכות שכבר עבר מהם. בפשטות נראה שכיון שתפילת שמונה עשרה – ועל כל פנים החיוב להשלים את כולה – הוא מדרבנן, יהיה בזה הכלל ספיקא דרבנן לקולא. וכך נוקט החיי אדם (חלק א כד, כא).
ומחדש הקהילות יעקב (ברכות סי' יז), שזה שייך רק במי שכבר סיים תפילתו, ומתעורר אצלו ספק האם החסיר ברכה וצריך לחזור את כל התפילה – בזה שייך דין ספק ברכות להקל, ואינו צריך לחזור התפילה. ברם, מי שהתעורר אצלו ספק זה והוא עדיין באמצע התפילה, הדין צריך להיות שיחזור לאותה ברכה שמסתפק אם אמרה, ולא שייך בזה ספיקא דרבנן לקולא.
וטעם הדבר, שהרי דין ספק ברכות להקל אינו בא כהכרעה שאכן בירך, אלא הוא דין כלפי הגברא שמספק אין מחוייב לחזור ולברך. מעתה, כל שעדיין לא סיים תפילתו, היות שהוא עדיין במצב של ספק, לא יוכל להמשיך בתפילתו, כי אם אכן חיסר את הברכה, ברכותיו שיברך מעתה יהיו לבטלה. [שהרי כל תפילת שמונה עשרה היא ענין אחד, ומי שהחסיר ולו ברכה אחת, לא יצא ידי תפילת שמונה עשרה],
ובאמת המשנה ברורה לא הביא דין זה לגבי תפילת שמונה עשרה, אך הביא דין זה לגבי ברכת המזון (בה"ל קפח, י ד"ה לחזור) לגבי מי שאכל פחות משיעור שביעה – שחייב בברכת המזון רק מדרבנן – ובאמצע הברכה השניה מתעורר אצלו ספק אם בירך את הראשונה, שהדין הוא שחוזר לתחילת הברכה, כי על הצד שלא אמרה, לא יוכל להמשיך. ואילו החיי אדם (כד, כא) פוסק אף בזה ספיקא דרבנן לקולא ויכול להמשיך ולברך.
קושיה על הקהילות יעקב מדברי הרשב"א והבן איש חי
ברצוני כעת להקשות קושיה על הפסק של הקהילות יעקב, ולהוציא מכך הלכה למעשה. הרשב"א (שו"ת ח"א סימן לה) נשאל מה הדין במי שאמר בעשרת ימי תשובה 'הא-ל הקדוש', ותוך כדי דיבור תיקן ואמר 'המלך הקדוש', האם מועיל לו תיקון זה, או שצריך לחזור התפילה. ומביא מהגמרא בברכות שמסתפקת במי שבירך על כוס מים בורא פרי הגפן ותוך כדי דיבור תיקן ברכתו ואמר שהכל נהיה בדברו, האם הועיל תיקונו, או שצריך לחזור ולברך – ונשארת בספק. ואומר הרשב"א שמאחר והגמרא נשארת בספק הדין הוא ספק ברכות להקל ואינו צריך לחזור ולברך (וכך נפסק בשולחן ערוך או"ח רט, ב). ולכן בנידון השאלה שתיקן את עצמו תוך כדי דיבור ואמר 'המלך הקדוש', אנו אומרים ספק ברכות להקל, ויכול להמשיך בתפילתו.
הרי לנו מפורש בדברי הרשב"א שלא כדברי הקהילות יעקב, שהרי הרשב"א מסתמך על דין ספק ברכות להקל להתיר לזה שבאמצע התפילה להמשיך בתפילתו.
ונשאל שאלה נוספת. נחלקו השולחן ערוך והרמ"א במי שבעשרת ימי תשובה אמר כהרגלו 'מלך אוהב צדקה ומשפט', ולא אמר 'המלך המשפט'. השולחן ערוך בהלכות ראש השנה (או"ח תקפב, א) פסק שצריך לחזור, ואילו הרמ"א בהלכות תפילה (קיח, א) פסק שאינו צריך לחזור כיון שהזכיר 'מלך'. מעתה, הנוהגים כפסקי השולחן ערוך צריכים לפסוק שיחזור, והנוהגים כהרמ"א צריכים לפסוק שאינו חוזר.
אלא שיעויין ב"בן איש חי" (שנה ראשונה פרשת ניצבים, יט) שכתב: "בברכת השיבה אומר 'המלך המשפט', ואם טעה ואמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט', כיון דזכר מלך אינו חוזר, ואף על גב דמרן ס"ל חוזר, קי"ל ספק ברכות להקל אפילו כנגד סברת מרן ז"ל".
הרי ששייך לומר ספק ברכות להקל ועל פי זה להתיר לו להמשיך את התפילה, ולא כסברת הקהילות יעקב.
תירוץ על קושיה זו
ואמנם אם נשים לב נראה שישנו חילוק מהותי בין דין ספק ברכות להקל באופן שהאדם מסתפק אם חיסר ברכה בשמונה עשרה, לדין ספק ברכות להקל באופן שיש ספק מה ההלכה. כשיש לאדם ספק אם חיסר איזו ברכה, ואנו אומרים ספק ברכות להקל, אין זה הכרעה על המציאות – על החפצא של התפילה שאינה חסרה ברכה, אלא זו הכרעה על הגברא שאינו צריך לחזור. בזה בא חידושו של הקהילות יעקב שמאחר ואין לנו הכרעה על התפילה שלא חסר בה ברכה, אינו יכול להמשיך בתפילה זו, שהרי על הצד שחסר בה ברכה, יהיו ברכותיו לבטלה.
לעומת זאת באופן בו דיבר הרשב"א שהספק הוא מה ההלכה, האם מועילה חזרה תוך כדי דיבור בברכה או לא, בזה כשפוסקים ספק ברכות להקל, זו הכרעה על גוף ההלכה שמועילה חזרה תוך כדי דיבור. בזה יודה הקהילות יעקב שיכול להמשיך בתפילתו, כי עד כמה שמכריעים שמועילה חזרה, יש בזה הכרעה שלא חסר בתפילתו כלום, וממילא ניתן על סמך הכרעה זו להמשיך בתפילה.
וכמו כן באופן בו דיבר הבן איש חי, שיש ספק אם ההלכה כדעת השולחן ערוך או כהרמ"א, בזה דין ספק ברכות להקל מועיל להכריע שההלכה כהרמ"א שיצא ידי חובה במה שהזכיר מלך, אף שלא אמר המלך המשפט, ואם כן יש כאן הכרעה שלא חסר בתפילה כלום, מכוח הכרעה זו יכול גם להמשיך בתפילתו ואין חשש של ברכה לבטלה.
נפק"מ להלכה על פי התירוץ הנזכר
ולפי זה נוכל לחדש הלכה למעשה. אדם שאכל שיעור שחייב בברכת המזון מדרבנן, ומסתפק באמצע הברכה אם בירך כהוגן, או לא – יש לחלק בסוג הספק. אם בברכת 'נודה לך' מסתפק אם אמר את ברכת 'הזן' – בזה יצטרך לחזור לראש הברכה, כי אף אם נגיד ספק ברכות להקל, עדיין אין בזה הכרעה על החפצא של ברכת המזון, ולא יוכל להמשיך ולברך הלאה מחשש ברכה לבטלה.
לעומת זאת אם ודאי אמר את שתי הברכות הללו, רק מסתפק אם אמרן כסדרן או לא – ונמצא כעת בברכה השלישית – ויש מחלוקת הפוסקים במי שבירך ברכת המזון שלא כסדר הברכות אם יצא ידי חובתו, דעת הבאר היטב שלא יצא, ודעת הערוך השולחן שיצא ידי חובתו – בזה אם נפסוק ספיקא דרבנן לקולא, יש בזה הכרעה שיצא ידי חובה, ויוכל להמשיך את ברכתו, ואין בזה חשש של ברכה לבטלה.
וכמו כן מי שאמר 'הא-ל הקדוש' ונזכר מיד ותיקן ואמר 'המלך הקדוש', אלא שמסתפק אם התיקון היה תוך כדי דיבור או לא – בזה יהיה הדין שיחזור לראש, כי בזה ההכרעה של ספק ברכות להקל הינה על הגברא, אך אין בזה הכרעה על החפצא של הברכה שנאמרה כתיקונה, ולכן לא יוכל להמשיך בתפילתו מחשש ברכה לבטלה.
ומעתה מי שירצה לדמות זאת לספק שהביא הרשב"א במי שיודע ודאי שתיקן תוך כדי דיבור, רק אינו יודע אם זה מועיל או לא – אינו מבין בין ימינו לשמאלו, שהרי הרשב"א דיבר באופן שיש ספק בהלכה שבזה ההכרעה של ספק ברכות להקל מכריעה את החפצא של התפילה וכמתבאר.
