וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים: (כה, כז)
כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם. כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה (רש"י).
בשיעור זה נרחיב במצות חינוך האם היא מצוה המוטלת על האב או על הבן. ויתבאר שבדין חינוך ישנם שני חלקים – חינוך למצוות, וחינוך לקדושה; ויש נפקא מינה בין שני החלקים הללו לגבי כמה דינים.
חילוק בלשון הרמב"ם בין דין חינוך להימנע ממאכלות אסורות, לדין חינוך לשאר המצוות * האם מצות חינוך היא חיוב המוטל על האב או על הבן * מעבר למצות חינוך יש מצוה נוספת על האב לחנך בנו לקדושה * ענין נוסף שיתבאר על פי יסוד זה
חילוק בלשון הרמב"ם בין דין חינוך להימנע ממאכלות אסורות, לדין חינוך לשאר המצוות
כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות יז, כח): "אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו".
לכשנתבונן בדברי הרמב"ם בכל המקומות שהזכיר את המצוה של האב לחנך את בנו למצוות, נווכח שאת הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו" הביא רק לגבי מצות החינוך להימנע ממאכלות אסורות, ולא לגבי מצות החינוך שבשאר המצוות, וכמו גבי שופר ולולב (לולב א, יט); סוכה (סוכה ו, א); אכילת מצה (חמץ ומצה ו, י), ועוד. ויש להבין את טעם הדבר.
והנה לגבי צום יום הכיפורים כתב הרמב"ם (שביתת עשור ב, י): "קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים מחנכין אותו לשעות. כיצד, היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום – מאכילין אותו בשלש, היה רגיל בשלש – מאכילין אותו בארבע, לפי כח הבן מוסיפין לענותו בשעות. בן אחת עשרה שנה, בין זכר בין נקבה, מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצות".
הרי לנו דין מחודש בדין חינוך למצות הצום ביום הכיפורים, ששייך חינוך למצוה גם באופן שלא יוכל הקטן להשלים את המצוה, ולכן אף שאינו יכול לצום כל היום יש לחנכו שיצום לשעות.
ודבר זה שאולי נראה לנו פשוט, לכאורה הינו תמוה מאד, שהרי בדין חינוך מצינו בכל מקום שמצות חינוך שייכת רק מזמן שהקטן יכול לקיים את המצוה בשלמותה. וכמו גבי לולב שנאמר במשנה (סוכה ג, טו): "קטן היודע לנענע חייב בלולב". והיינו אף דמעיקר הדין מספיק להגביה את הלולב, מצות חינוך מתחילה משעה שיודע הקטן לקיים המצוה בשלמותה – לנענע הלולב כהלכתו, שכך היא המצוה כתיקונה על פי חכמים, וכן הוא בדין חינוך לגבי כל המצוות, שחינוך שייך רק כשיכול הקטן לקיים את המצוה בשלמותה.
מעתה יש לתמוה במה נשתנה ענין החינוך לצום ביום הכיפורים שהתחדש בו דין חינוך לשעות, אף שאין זו המצוה בשלמותה, משאר המצוות שנאמר בהם דין חינוך רק מעת שיכול הקטן לקיים את המצוה בשלמותה.
האם מצות חינוך היא חיוב המוטל על האב או על הבן
והנה נחלקו ראשונים על מי מוטלת מצות חינוך – האם על הבן, שחייבוהו חכמים במצוות כדי להתרגל בהם, אלא שהטילו חכמים חובה על האב לדאוג לבנו מבחינה טכנית שיוכל לקיים המצוה, וכמו שמצינו בערכין (ב, ב): "קטן היודע לשמור תפלין אביו לוקח לו תפלין"; או שאין החיוב מוטל על הבן כלל, שאי אפשר להטיל חיוב עליו שהרי אינו בן דעת, וחיוב החינוך הוא חיוב שהטילו רק על האב. דעת רש"י בברכות (מח, א ד"ה עד) שמצות חינוך מוטלת על האב; ואילו התוספות (ברכות מח, ב) חולקים וסוברים שמצות חינוך מוטלת על הבן [וכן גם נפסק בשולחן ערוך (או"ח קפו, ב)].
והביאו לכך התוספות ראיה מדין קטן שאכל ושבע שיכול להוציא בברכת המזון גדול שאכל כזית ולא שבע, מאצר והחיוב של שניהם הוא רק דרבנן. ואם חיוב חינוך הוא חיוב המוטל על האב, והבן עצמו אינו חייב כלל, איך יכול הקטן להוציא את הגדול, והרי הוא עצמו אינו מחוייב כלל. והוכיחו מכך התוספות שהחיוב מוטל על הבן עצמו, ולכך כיון שאף הוא חייב מדרבנן – יכול להוציא גדול שאכל כזית שחיובו שווה אליו.
ומה דעת הרמב"ם בזה? נראה לדייק מלשונו שסבר כהתוספות שמצות חינוך היא מצוה המוטלת על הקטן. שהנה בכל מקום שמביא הרמב"ם את המצוה של חינוך, לא הזכיר כלל את האב, אלא כתב זאת בלשון המכוונת כלפי הקטן – "קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים כדי לחנכו במצות" (לולב ז, יט); "קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה" (חמץ ומצה ו, י); "ומחנכין את הקטנים לקרותה" (מגילה א, א); "קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן חמש כבן שש חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצות" (סוכה ו, א) – נראה מכך שסבר הרמב"ם כהתוספות שהחובה היא על הקטן עצמו.
אלא שישנם שני מקומות יוצאים מן הכלל, שמשמעות לשון הרמב"ם בהם היא שהחובה מוטלת על האב. לגבי מאכלות אסורות כתב הרמב"ם: "מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו". הרי מפורש שהחובה היא על האב. כמו כן לגבי צום יום הכיפורים מדויק בדבריו כן, שכתב: "לפי כח הבן מוסיפין לענותו בשעות". ממה שקרא הרמב"ם לקטן בלשון "בן", ולא כבכל מקום בלשון "קטן" – נראה שהחיוב הוא על האב, כי השם 'בן' הוא מצד היותו תולדה של אביו.
אלא שהדבר צריך ביאור, במה נשתנו דינים אלו – איסור אכילת נבלות ואיסור אכילה ביום הכיפורים – שבהם חיוב החינוך מוטל על האב, משאר המצוות שחיוב החינוך הוא על הקטן.
מעבר למצות חינוך יש מצוה נוספת על האב לחנך בנו לקדושה
על כן נראה לומר בדעת הרמב"ם שחיוב חינוך בכל מקום הוא אכן חיוב המוטל על הקטן עצמו. ומה שבשני המקומות הללו – להפרישו ממאכלות אסורות, ולחנכו לצום ביום הכיפורים – החיוב מוטל על האב, הוא משום שחוץ ממצות חינוך הרגילה שעניינה להרגילו במצוות, יש מצוה נוספת לחנכו לקדושה; וכיון שמאכלות אסורות מטמטמות את הלב אף כשאוכלם כמתעסק בעלמא, ואם יאכלם בקטנותו אף כשאינו בן דעת כלל יטמטמו את לבו וירחיקו את נפשו מן הקדושה, לכן הטילו חיוב על האב למונעו ממאכלות אסורות, כדי שיהיה ראוי לקדושה. ונראה להוסיף שמקור חיוב זה המוטל על האב הוא מהפסוק "חנוך לנער על פי דרכו".
וניתן לומר שדין חינוך לקדושה שייך אף לגבי צום יום הכיפורים, שהרי יש בעינוי ביום הכיפורים ענין של טהרה – לפני ה' תטהרו, וא"כ אף זה בכלל חינוך לקדושה. והוא חיוב על האב מכלל החיוב לחנכו לקדושה.
מעתה, יתכן לומר גבי צום יום הכיפורים שמצד החיוב שהטילו חכמים על הקטן עצמו לצום כדי להתחנך במצוות – כל שאינו יכול להשלים הצום כולו, אינו חייב להתענות לשעות, וכמו בשאר המצוות שהחיוב שהטילו חכמים בדין חינוך הוא רק מעת שיכול לקיים את המצוה כתיקונה וכמו שהבאנו לעיל.
ומה שנאמר דין לחנכו לשעות, אינו מצד דין חינוך למצוות, אלא מצד חיובו של האב לחנכו לקדושה. בחיוב זה שאינו מצד קיום המצוה, אלא מצד הקדושה, שייך חינוך אף בזמן שאין יכול לקיים המצוה כתיקונה להשלים הצום, כי גם אם לא יקיים המצוה כתיקונה ויצום רק לשעות, יועיל לו צום זה לקדושה ולטהרה.[1]
ענין נוסף שיתבאר על פי יסוד זה
בדברים אלו יבואר ענין נוסף. פסק השולחן ערוך (או"ח שמג, א): "קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו". וכתב שם המגן אברהם (ס"ק א) שדווקא אביו חייב להפרישו, אבל אמו אינו חייבת, ומקור לחילוק בין האב לאם הביא את דברי הגמרא בנזיר (כח, ב; כט, א) כלפי הדין שאיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדירה את בנה בנזיר – רבי יוחנן אומר שכך היא ההלכה למשה מסיני, וריש לקיש אומר שדין האב מדיר את בנו בנזיר הוא כדי לחנכו במצוות, לכן זה שייך רק באיש, ולא באשה, כי אשה אינה חייבת לחנך את בנה.
והקשה רבי שלמה איגר (גליון מהרש"א שם; חגיגה ב, א) שבהרבה מקומות מצינו שיש חובה על האם לחנך את בנה במצוות שהם מדאורייתא, וכמו בגמרא (סוכה ב, ב) גבי הילני המלכה [וע"ש בגליון הש"ס], וכן כתב רש"י בחגיגה (ב, א ד"ה איזהו) שחייבו את האם בחינוך בנה לעלות לרגל.
ולדברינו יתיישבו הדברים באופן נפלא. אכן במה שהוא מדין חינוך למצוות ייתכן שאף האם חייבת לדאוג לחינוכו של הבן וכמו האב. אמנם החינוך לנזירות אינו מכלל החינוך למצוות, שהרי אין מצוה חיובית לידור בנזיר, אלא הוא מכלל החינוך לקדושה שכן כתוב בנזיר "קדוש יהיה" (במדבר ו, ה); וכן יעויין בפירוש הרא"ש בגמרא שם בנזיר שכתב: "כדי לחנכו למצוות – דנזירות סייג לפרישות".
מעתה מיושב היטב. מה שמבואר בגמרא שהחינוך מוטל על האב, ולא על האם – הוא דווקא כלפי דין חינוך לקדושה; מאידך, מה שמצינו בשאר מקומות שיש מצות חינוך גם על האם – הוא לגבי הדין חינוך למצוות.[2]
***
[1] עיין ברבנו מנוח שביאר ברמב"ם כעין ביאור זה.
[2] לכאו' דברים אלו לא יתיישבו בשיטת רש"י (ערכין ב, ב) שכתב שם על דברי הגמרא "הכל חייבין בתקיעת שופר לאתויי קטן שהגיע לחינוך": שהגיע לחינוך – פלוגתא היא בפרק בתרא דיומא (דף פב) חד אמר כבר (שית) [שמונה] כבר (שבע) [תשע] וחד אמר כבר תשע כבר עשר שמחנכין אותו לשעות. ושם איירי לגבי שופר ודימה זאת רש"י לדין שמצינו לגבי צום יום הכיפורים. הרי שהבין שגם לגבי צום יום הכיפורים הוא מדין חינוך למצוות. אמנם יעויין שם בערוך לנר שכתב שזו טעות של המעתיקים ואין כוונת רש"י להביא מהסוגיא דיומא, אלא מהגמרא בעירובין גבי קטן שאין צריך לאמו לגבי מצוות ערוב – ולפי זה אין סתירה לדברים הנ"ל מדברי רש"י.
