וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ: (בראשית כח, כב)
בדין הפרשת תרומה חדשה התורה שניתן להפריש תרומה במחשבה. בשיעור זה נביא מחלוקת רש"י ותוספות האם ניתן להפריש במחשבה לבדה, או שצריך שיוציא בשפתיו. ונמשיך לדון, להשיטות שניתן להפריש במחשבה בלי להוציא בשפתיו, האם המחשבה היא זו שמחילה את חלות התרומה בפירות, או שכולם מודים שמחשבה אינה יכולה להחיל דינים, וכשחושב בלבו תוך כדי שעושה את מעשה ההפרשה בידיו, התרומה חלה על ידי מעשה ההפרשה.
נחלקו רש"י ותוספות האם תרומה חלה במחשבה לבד או שצריך דיבור * יישוב שיטת רש"י וביאור חדש במחלוקת רש"י ותוספות * מדברי רבי עקיבא איגר נראה לא כהבנה זו * מקור לדברנו יש לראות מדברי הגרי"ז * ביאור מחלוקת הראשונים אם מועיל פיגול על ידי מחשבה או שצריך שיוציא בשפתיו * ראיה מהרא"ש שיש צד שמחשבה יכולה לפעול לבדה, ודחייה על כך
נחלקו רש"י ותוספות האם תרומה חלה במחשבה לבד או שצריך דיבור
הגמרא במסכת גיטין (לא, א) מביאה ברייתא הלומדת מהפסוק "ונחשב לכם תרומתכם" שתרומה גדולה ותרומת מעשר ניטלות במחשבה. ונחלקו רש"י ותוספות בביאור דין זה, רש"י פירש: "נותן עיניו בצד זה לשם תרומה ואוכל בצד זה, ואף על פי שלא הפריש". ומשמעות הדברים שעיקר החידוש הוא במה שאין צריך לעשות מעשה הפרשה, אך לא די במחשבה לבדה, אלא צריך דיבור. [ואמנם רש"י בבכורות (נט, א ד"ה במחשבה) הביא שתי לשונות בזה. האם צריך דיבור, ורק אין צריך מעשה הפרשה; או שאין צריך אפילו דיבור, ודי במחשבה בלבד].
ואילו התוספות (שם לא, א ד"ה במחשבה) כתבו שאפשר להפריש תרומה במחשבה בלבד, ואין צריך כלל דיבור. והוכיחו זאת ממשנה במסכת תרומות (פ"א מ"ו) שאילם שתרם תרומתו תרומה, הרי שאין צריך דיבור ודי במחשבה בלבד, שהרי אינו יכול לדבר. ובאמת זו קושיה על שיטת רש"י שאי אפשר להפריש תרומה במחשבה בלבד, אלא צריך דיבור, איך אילם יכול לתרום.
יישוב שיטת רש"י וביאור חדש במחלוקת רש"י ותוספות
כדי ליישב את שיטת רש"י, נקדים שישנם שני אופנים של פעולה על ידי מחשבה. יש אופן שהמחשבה עצמה היא זו שפועלת את החלות, וכגון שאינו נוגע בפירות, רק חושב שהפירות שבצד מסוים יהיו תרומה; ויש אופן שעושה מעשה הפרשה, אלא שאינו מדבר בפיו, והמחשבה היא זו שמגדירה את המעשה שייחשב מעשה של הפרשת תרומה.
נראה לומר בדעת רש"י – שצריך דיבור, ולא מועילה מחשבה לבד – שזה דווקא באופן שאינו עושה מעשה בידיים, ובא לפעול את חלות התרומה רק על ידי המחשבה. בזה אמר רש"י שלא מועילה המחשבה, וצריך דיבור, כי מחשבה בפני עצמה אינה יכולה לפעול את חלות התרומה בפירות. לעומת זאת באופן שאת ההפרשה עושה על ידי מעשה בידיים, והמחשבה באה רק כדי לפרש את המעשה שיחשב למעשה הפרשת תרומה, בזה מודה רש"י שמועילה המחשבה, כי חלות התרומה נפעל על ידי המעשה, ולא המחשבה צריכה לפעול את החלות.
מעתה יש לומר שהדין במשנה שאילם יכול לתרום מדובר דווקא באופן שעושה האילם את מעשה ההפרשה בידיים, שבזה אף לדעת רש"י אין צריך דיבור, ודי במחשבה כדי להגדיר את המעשה למעשה הפרשת תרומה – והוא זה שפועל את החלות, ולכן אף אילם יכול לתרום.
וניתן להוסיף ולומר [וכן ביאר בספר תפארת יעקב בדעת התוספות] שאף התוספות מודים שאי אפשר להחיל חלות על ידי מחשבה. ומה שכתבו התוספות שמועילה מחשבה בלי דיבור, הוא דווקא באופן שעושה מעשה הפרשה בידיים – בזה התחדש שמועילה המחשבה להגדיר את מעשה ההפרשה. אלא שבדעת רש"י הבינו התוספות, שמחשבה בפני עצמה מועילה ואף לא כדי להגדיר את המעשה, ותמיד צריך דיבור. לכן הקשו איך יכול אילם לתרום. אך לפי מה שנתבאר עתה יש לומר שאף רש"י מודה שכשעושה מעשה הפרשה מועילה המחשבה להגדיר את המעשה, ומה שלא מועילה מחשבה לבדה בלי דיבור, הוא כשאינו עושה מעשה בידיים.
עולה בידינו שאין מחלוקת למעשה בין רש"י לתוספות, ולכו"ע מה שמועילה מחשבה בתרומה, זה או באופן שיש דיבור, או באופן שעושה מעשה הפרשה בידיים שאז המחשבה באה להגדיר את מעשה ההפרשה. אלא שהתוספות הבינו שרש"י חולק אף בזה וסובר שלא מועילה המחשבה להגדיר את המעשה, ולפי מה שביארנו אף רש"י מודה בזה.
מדברי רבי עקיבא איגר נראה לא כהבנה זו
אלא שמדברי רבי עקיבא איגר נראה שאינו מסכים לזה, אלא הבין שהפרשת התרומה חלה על ידי המחשבה עצמה. שהביא את מה שכתב הבית יוסף (או"ח תלב) טעם במה שלא תקנו חכמים ברכה על ביטול חמץ, שהוא משום שהביטול נעשה בלב, ואין מברכים על דברים שנעשים בלב. והביא קושיה על כך (שו"ת, קמא סי' כט) מאחר ולדברי הבית יוסף אין מברכים על דברים הנעשים בלב, למה מברכים על הפרשת תרומת ומעשרות והרי עיקרם עולה במחשבה, והוא דברים שבלב.
ומתרץ רבי עקיבא איגר, שבתרומה, אף שיכול לפעול החלות על ידי מחשבה, בסופו של דבר הלא יצטרך לעשות מעשה הפרשה, ולכן תקנו ברכה [ורק לגבי דמאי מצינו שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר – ובזה באמת לא מברכים]. ומוסיף, שיתכן באמת שיברך רק בשעת ההפרשה, ולא בשעה שמחיל את חלות התרומה על ידי מחשבתו.
ולפי מה שביארנו אין בזה קושיה כלל, שהרי מה שמועילה הפרשת תרומה במחשבה זה או באופן שיש דיבור, שאז התרומה חלה על ידי הדיבור [ולא שהדיבור רק מגלה על המחשבה], או באופן שיש מעשה בשעה שמחיל התרומה במחשבתו, שאז התרומה חלה על ידי המעשה, והמחשבה הועילה רק להגדיר את המעשה. בשני האופנים הללו אין חלות התרומה נעשית בלב, ואין זה דומה לביטול חמץ שגם כשמבטל בפיו, הפעולה נפעלת על ידי שביטל בלבו.
הרי מעצם הקושיה, שסבר רבי עקיבא איגר שהפרשת התרומה חלה על ידי המחשבה מצד עצמה, ויש בכוח המחשבה להחיל חלות, ולכן דימה זאת לביטול חמץ, והקשה שאם לא מברכים על ביטול חמץ כי אין מברכים על דברים התלויים בלב, כמו כן אין לברך על הפרשת תרומה.
מקור לדברנו יש לראות מדברי הגרי"ז
את היסוד הנזכר – שמחשבה אינה יכולה לפעול חלות, וכל מה שמועילה מחשבה הוא רק במקום שיש מעשה שאז המעשה הוא פועל החלות, והמחשבה באה רק להגדיר את המעשה – הוצאתי מדברי הרב מבריסק כדלהלן:
ישנו דין שכהן המקריב קרבן במחשבת פיגול פוסל את הקרבן. ונחלקו הראשונים האם כדי לפגל די במחשבה, או שצריך שיוציא בשפתיו. התוספות (פסחים סג, א ד"ה רבי מאיר; ב"מ מג, ב ד"ה החושב; ובעוד מקומות) כתבו שצריך שיוציא בשפתיו, ולא די במחשבה; והחינוך (מצוה קמד) כתב שמועילה מחשבה, אף בלי שמוציא בשפתיו.
והקשה הגרי"ז לדעת התוספות – לא די במחשבה כדי לפגל, אלא צריך שיוציא בשפתיו – במה שונה דין פיגול מדין לשמה שמועיל גם במחשבה. והיינו שיש דין בקרבנות שצריך להקריבם לשמה, וכתבו התוספות (זבחים ד, ב) שאף למ"ד שאין סתמא לשמה – וצריך הכהן להחיל חלות של לשמה בפועל, אין צריך לזה דיבור, אלא די במחשבה שיחשוב הכהן לשמה בשעת ההקרבה. מעתה יקשה – למה לגבי מחשבת פיגול כתבו התוספות שצריך דיבור, ואילו גבי מחשבת לשמה כתבו התוספות שאין צריך דיבור, ודי במחשבה גרידא.
ומבאר הגרי"ז (חידושי הגרי"ז מנחות טז, א) שמחשבת פיגול היא מחשבה הפוסלת את הקרבן מצד עצמה, ואילו מחשבת לשמה אינה מכשירה את הקרבן מצד עצמה, אלא היא מועילה להגדיר את מעשה ההקרבה ולהחשיבו מעשה שנעשה לשמה. ולכן, גבי פיגול שהפסול הוא מצד המחשבה, לא די במחשבה, כי מחשבה מצד עצמה אינה יכולה לפעול שינוי בדין הקרבן, ולכן צריך שיוציא בשפתיו; לעומת זאת גבי לשמה שמחשבת הלשמה אינה מכשירה את הקרבן מצד עצמה, אלא היא רק מגדירה את מעשה ההקרבה שייחשב מעשה לשמה, והמעשה הוא זה שפועל את החלת דין הלשמה – בזה די במחשבה לבדה.
בדברי הגרי"ז הללו רואים את היסוד שמחשבה אינה יכולה לפעול חלות מצד עצמה, ודבר שמועיל במחשבה זה רק באופן שיש דיבור – כמו בפיגול, או באופן שיש מעשה שמחיל את החלות, והמחשבה מועילה רק להגדיר את המעשה, וכמו בדין לשמה. ועל פי זה ביארנו גם בדין תרומה שיכולה להועיל במחשבה – שזה או באופן שיש דיבור, או באופן שיש מעשה שאז באה המחשבה רק כדי להגדיר את המעשה.
ביאור מחלוקת הראשונים אם מועיל פיגול על ידי מחשבה או שצריך שיוציא בשפתיו
והנה הבאנו את דברי הגרי"ז שמחשבת פיגול פועלת מצד עצמה, וזו הסיבה שסוברים התוספות שאין די במחשבה, אלא צריך שיוציא בשפתיו. ובפשטות נראה שהשיטות הסוברות שאין צריך שיוציא בשפתיו, סוברות שיש בכוח מחשבה לבד להועיל ולפגל הקרבן. ואם אכן – יש לנו כאן מחלוקת ראשונים האם מחשבה בפני עצמה יכולה להועיל לפעול חלות.
אמנם נראה שהדברים אינם כה פשוטים, ומה שכתב הגרי"ז בדעת התוספות שמחשבת הפיגול היא מחשבה הפוסלת את הקרבן מצד עצמה, ולכן צריך שיוציא בשפתיו, אינו מוסכם בראשונים, והרשב"א סובר שאף בפיגול המחשבה מועילה רק להגדיר את מעשה ההקרבה, והוא זה שפוסל.
וקודם שנביא את דברי הרשב"א נקדים ונשאל שאלה. אדם שהזיק על ידי מחשבה, וכגון מי שהזיק גביע כסף של חברו על ידי מבט עיניים [כמו אותם מאחזי עיניים המכופפים כפיות מתכת במבט עיניהם], האם ניתן לחייבו מדין מזיק?
ונביא ראיה לזה. מובא בגמרא (גיטין נג, א) שאם ראובן לקח פרה אדומה של שמעון והכניסה למקום אסיפת הבהמות וקישורן כדי שתינק מאמה, וגם כדי שתדוש את החיטים – פטור מלשלם, למרות שהפרה נפסלה. ובטעם הדבר מבאר רש"י, שעל עצם המעשה בידיים שהכניס את הפרה לשם אי אפשר לחייבו, שהרי יכול לומר שהכניסה לטובתה כדי שתינק, כי רק במחשבתו היה שתדוש, וא"כ עצם המעשה אינו פוסל את הפרה; אלא שהפרה נפסלה מחמת מחשבתו שתדוש – ועל מחשבה אי אפשר לחייבו כי גרמא בניזקין פטור. הרי להדיא ברש"י שאין חיוב תשלומי נזיקין על נזק שנעשה במחשבה.
והרשב"א (גיטין נג, א) הביא את דברי רש"י הללו, והקשה על כך מכהן שפיגל את הקרבן שחייב לשלם למרות שפיגול הוא רק על ידי מחשבה, ולא בדיבור [וחלק הרשב"א בזה על התוספות] – הרי שיש חיוב נזקין גם בנזק שנעשה על ידי מחשבה.
ומתרץ הרשב"א שהפיגול לא חל מצד המחשבה עצמה, אלא שברגע שחשב מחשבת פיגול, עבודת ההקרבה נהפכת לעבודה של פיגול, וזה יוצר את חלות הפיגול, ואם כן נחשב נזק שנעשה על ידי מעשה, ולכן חייב הכהן לשלם.
הרי מפורש בדברי הרשב"א שלא מחשבת הפיגול מצד עצמה פוסלת את הקרבן – וכדברי הגרי"ז בדעת התוספות, אלא המחשבה מועילה להגדיר את מעשה ההקרבה למעשה של פיגול, והוא זה שפוסל את הקרבן.
מעתה נוכל לומר – כמו שאמרנו קודם – שכולם מודים שמחשבה אינה יכולה לפעול חלות דינים בחפצא, ואף החולקים על דעת התוספות וסוברים שמחשבת פיגול מועילה בלי שיוציא בשפתיו, מודים לזה; ומה שמועילה מחשבה אף בלי שיוציא בשפתיו, היא משום שהמחשבה רק מגדירה את מעשה ההקרבה למעשה פיגול, והמעשה הוא זה שפועל את חלות הפיגול. וכמו כן לגבי תרומה כולם מודים שלא מועילה המחשבה לפעול את התרומה מצד עצמה, ואף לשיטת התוספות שאין צריך שיוציא בשפתיו, זה דווקא באופן שעושה את מעשה ההפרשה בידיים שאז מועילה המחשבה להגדיר את המעשה והוא זה שפועל החלות, ואף רש"י מודה לזה וכמו שביארנו.
ראיה מהרא"ש שיש צד שמחשבה יכולה לפעול לבדה, ודחייה על כך
בפסקי הרא"ש (עמ"ס מנחות הלכות ספר תורה סימן ג) מביא שהסתפק רבינו ברוך בדין לשמה בעיבוד העורות – האם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ספר תורה או לשם תפילין, או שמספיק מחשבה. וביאר את ספיקו – שהרי מצינו בפיגול שצריך דיבור, ולא מועילה מחשבה (זבחים כז, א); מאידך, בתרומה מצינו שניטלת במחשבה, ואין צריך דיבור (תרומות פ"א) – ועל כן יש להסתפק למה לדמות את דין העיבוד, האם לפיגול או לתרומה. [וסיים: "הלכך טוב הוא להוציא בשפתיו בתחילת העיבוד ותו לא צריך"].
ולפי מה שביארנו שמה שמועילה מחשבה בתרומה הוא רק באופן שעושה מעשה שאז המחשבה מועילה להגדיר את המעשה, וכמו כן לגבי פיגול – הסוברים שמחשבת פיגול מועילה לפסול הקרבן אף שלא הוציא בשפתיו, הוא משום שהמחשבה מגדירה את מעשה ההקרבה למעשה של פיגול – והוא זה שפוסל, אבל כולם מודים שמחשבה בפני עצמה אינה מועילה להחיל חלויות, מה אם כן הצד של רבינו ברוך שתועיל מחשבת הלשמה בעיבוד העורות בלי שיוציא זאת בפיו?
ונראה לבאר על פי דרכנו שהספק היה בגדר מחשבת הלשמה בעיבוד העורות, האם היא באה בפני עצמה, ואז לא תועיל בלי שיוציא בשפתיו – שהרי כולם מודים שמחשבה אינה מועילה להחיל חלויות, וכמו שמצינו בפיגול [וסבר רבינו ברוך כמו שביאר הגרי"ז בדעת התוספות שהמחשבה מועילה מצד עצמה], או שהמחשבה יכולה להגדיר את מעשה עיבוד העורות למעשה של לשמה, וכמו בתרומה, ואז לא יצטרך להוציא הלשמה בשפתיו, ודי שיהא כן במחשבתו כדי להגדיר את מעשה העיבוד למעשה שנעשה לשמה, והוא זה שיפעל את החלת הלשמה, וכמו גבי תרומה – וכפי שביארנו – שמחשבה מועילה בלי דיבור, רק באופן שיש מעשה, שאז המחשבה מגדירה את מעשה ההפרשה למעשה של תרומה.
ונוציא הלכה למעשה מהדברים: אדם שהחליט לגדור את חצרו בעצים, ונטע לשם כך עצי פרי כדי שהפירות יפיצו ריח טוב. מבואר במשנה (ערלה פ"א מ"א) שאין בזה ערלה מאחר שהעץ אינו עומד לאכילה, ובדין ערלה ישנו לימוד שרק מה שעומד לאכילה חייב בערלה. ואומר המנחת חינוך (רמו, ג) שלמאן דאמר פיגול צריך דיבור, ולא די במחשבה, כמו כן כאן צריך שיאמר בפיו שהעצים מיועדים לגדר, ולא לשם אכילת הפירות, ואין די לזה במחשבה.
אמנם לדברינו שטעם השיטות שפיגול צריך דיבור, הוא משום שפיגול הוא פסול שנעשה בעצם המחשבה, ולא במעשה ההקרבה, ודווקא בגלל זה צריך דיבור – שאי אפשר לפעול חלות על ידי מחשבה; ואף החולקים וסוברים שאין פיגול צריך דיבור, מודים שאי אפשר להחיל חלות על ידי מחשבה, אלא שסוברים שלמרות שפיגול נחשב פסול מחשבה – חלות הפיגול היא על ידי מעשה ההקרבה; אם כן כשנוטע עצים לשם גדר שעושה מעשה נטיעה בידיים, בזה ודאי תועיל המחשבה שנוטע לשם גדר, ואין צריך שיוציא בשפתיו, שהרי יש כאן מעשה בידיים, והמחשבה באה רק להגדיר את המעשה למעשה שנעשה לשם גדר ולא לשם אכילה.
***
