בשיעור זה נעמוד על החילוק בין הפרשת תרומה במחשבה [גם אם נניח שהמחשבה היא זו שפועלת את חלות התרומה] לביטול חמץ הנעשה במחשבה – בהתייחס לקושית רבי עקיבא איגר על דברי הבית יוסף שלא תקנו ברכה על ביטול חמץ כיון שהוא דבר שעיקרו בלב, מהפרשת תרומה במחשבה שתקנו על כך ברכה הגם שנעשית בלב.
ביאור בדברי הבית יוסף שלא תקנו ברכה על דברים שעיקרם בלב, ותירוץ קושית רבי עקיבא איגר * ענין נוסף של ביטול שנחלקו בו הראשונים אם הוא רק מצד הגברא או חלות בחפצא * תירוץ נוסף על קושית רבי עקיבא איגר
ביאור בדברי הבית יוסף שלא תקנו ברכה על דברים שעיקרם בלב ותירוץ קושית רבי עקיבא איגר
הזכרנו בשיעור הקודם את דברי הבית יוסף (או"ח תלב) שהקשה למה לא תיקנו חכמים ברכה על ביטול חמץ, ותירץ שהוא משום שהביטול הוא דבר שעיקרו תלוי בלב, ואין מברכים על דברים שבלב.
והבאנו את הקושיה שהביא רבי עקיבא איגר (שו"ת קמא סי' כט) ממה שתקנו לברך על תרומה כשניטלת במחשבה, הרי שתיקנו ברכה גם על דבר שנעשה בלב; ותירץ שמאחר והתורם במחשבה צריך לאחר מכן לעשות מעשה הפרשה, לכן תיקנו על כך ברכה. והוסיף שייתכן לומר שאינו מברך בשעה שמחיל את התרומה במחשבתו, אלא רק לאחר מכן – בשעה שעושה את מעשה ההפרשה.
ונראה לתרץ תירוץ נוסף על קושיתו של רבי עקיבא איגר. ישנו חילוק גדול בין ביטול חמץ להפרשת תרומה שעל ידי מחשבה – אף ששניהם נעשים בלב. בתרומה יש חלות בחפצא, שהרי ישנם פירות שחלה עליהם התרומה. לעומת זאת ביטול חמץ אינו ענין שמחיל חלות כל שהיא בחפץ, אלא כל עניינו של הביטול הוא בגברא, שלא יחשיב בלבו את החמץ.
מעתה ניתן לומר שדברי הבית יוסף שאין מברכים על דבר התלוי בלב, אמורים דווקא בדבר שאין בו שום חלות בחפצא, וכמו ביטול חמץ שכל עניינו הוא בגברא; אבל כשבפועל חל איזה חלות בחפצא, וכמו בתרומה שחל שם תרומה על הפרי שמפריש [וכן חל תיקון בשאר הפירות שיוצאים מידי טבל] – אף כשזה נעשה על ידי הלב, תקנו על כך ברכה, כי כשיש חלות דין בחפץ שייך ברכה גם אם זה נעשה על ידי הלב.
וחילוק זה בין ביטול חמץ להפרשת תרומה במחשבה מוכרח מכיוון נוסף, ונציב שאלה כזו: למה הפרשת תרומה במחשבה אסורה בשבת, ואילו ביטול חמץ מותר בשבת – והרי שניהם נעשים בלב. והתשובה תהיה על ידי החילוק שאמרנו. ביטול חמץ אינו פעולה חיובית בחפצא, אלא רק שאינו מחשיבו בלבו, וממילא אין זה נקרא שמתקן משהו, ולכן מותר לבטל בשבת. לעומת זאת כשמפריש תרומה במחשבה חל תיקון בחפצא של הפירות שנעשים מותרים באכילה וזה אסור למרות שזה נעשה על ידי מחשבת הלב.
ענין נוסף של ביטול שנחלקו בו הראשונים אם הוא רק מצד הגברא או חלות בחפצא
ישנו דין ביטול נוסף שבו לכאורה יש מחלוקת ראשונים האם הוא ענין רק מצד הגברא – כמו בביטול חמץ – או שהוא ביטול שמחיל חלות בחפצא.
מובא בגמרא במסכת סוכה (ד, א) שאם היתה הסוכה גבוהה מעשרים אמה – ופסולה, יכול למעט את חללה על ידי תבן או עפר, עד שיהא החלל פחות מעשרים אמה, ולהכשירה בכך. ומובא בגמרא שאם מניח תבן צריך לבטלו שם לכל שבעת הימים. ונחלקו הראשונים האם צריך שיבטל בפיו, או די במה שמבטל בלבו. רש"י כתב שצריך שיבטלו בפיו, ואילו הריטב"א (שם ג, ב) חולק וסובר שאין צריך לבטל בפיו דווקא, ודי אם מבטלו בלבו.
ובביאור מחלוקת רש"י והריטב"א נראה לומר כך: כשאדם לוקח תבן ומניחו בקרקעית הסוכה כדי למעטה, אפשר לראות זאת בשתי צורות. אפשר לראות בזה יצירת חלות בחפצא, שעד עכשיו היה תבן ועכשיו נהפך להיחשב קרקע; ואפשר לראות שאין בזה יצירת חלות בחפצא, אלא ענין הביטול הוא אצל האדם, שיותר אינו מחשיב זאת לתבן, ומבחינתו זה כמו עפר.
ונראה שבזה נחלקו רש"י והריטב"א. רש"י סבר שיש כאן יצירת חלות בחפצא, שהופך את התבן לקרקע – ולכן סובר שצריך שיאמר זאת בפיו, כי אי אפשר ליצור חלות על ידי מחשבת הלב לבד [וכמו שהארכנו בשיעור הקודם]. ואילו הריטב"א סבר שאין בזה יצירת חלות בחפצא, וכל ענין הביטול הוא רק מצד הגברא שאינו מחשיב זאת, ומבחינתו הרי זה כעפר – וכמו גבי ביטול חמץ, וכיון שאין בזה יצירת חלות בחפץ, אין צריך לזה דיבור, ודי במחשבת הלב.
ויש נפקא מינה בין הצדדים באופן שהניח תבן בקרקעית הסוכה, ובא לבטלו בשבת. שאם ההבנה בביטול היא שנעשה מעשה בחפצא – שנהפך מתבן לקרקע, נחשב שמתקן את החפצא שיהא ראוי למעט את הסוכה, וממילא יהיה אסור לעשות זאת בשבת. ואם ההבנה בזה היא כהצד שאין פועל כלום בחפצא, וכל הפעולה היא רק בגברא שמבטל בלבו את החשיבות של התבן, יהיה מותר לבטל התבן בשבת, ואין זה נחשב למתקן, וכמו שמותר לבטל חמץ בשבת.
ובענין זה מביא השער הציון (תרלג, טו) צד להקל שאפשר לבטל את התבן בשבת כי כמה פוסקים למדו שדי בהסכמה בלבד, כלומר שאין זו פעולה חיובית בחפצא, אלא פעולה בגברא.
תירוץ נוסף על קושית רבי עקיבא איגר
על פי מה שביארנו שמצות ביטול חמץ אינה יצירה וחלות מחודשת בחמץ, אלא היא פעולה בגברא שהחמץ לא יהיה חשוב אצלו, ניתן לתרץ תירוץ נוסף על קושית רבי עקיבא איגר על יסודו של הבית יוסף. אם נבוא לשאול מה המצוה בביטול חמץ, האם עצם מעשה הביטול, או התוצאה שיהיה החמץ מבוטל – התשובה לכך ברורה, שמאחר וענין הביטול הוא רק מצד הגברא שלא יהא החמץ חשוב אצלו, ואין בזה שום החלת דין בחפצא, אם כן פשוט שאין מצוה וענין בעצם מעשה הביטול, והמצוה היא רק התוצאה – שיהיה החמץ מבוטל. לעומת זאת בהפרשת תרומה יש מצוה בעצם מעשה ההפרשה.
מעתה יש לומר שהכוונה בדברי הבית יוסף שלא תקנו ברכה על ביטול חמץ כי היא מצוה שעיקרה בלב – שמצוה כזו שעיקרה בלב, בהכרח המטרה בה היא התוצאה, שהמצב יהיה שהחמץ אינו חשוב אצלו. ומאחר ומצוה כזו אינה דבר חיובי ופעיל, אלא מצוה בעצם המצב, לא תיקנו על כך ברכה, כי ברכת המצוות לא תקנו על מצבים, אלא על פעולות שעושים. לעומת זאת הפרשת תרומה, אף שמפריש במחשבת הלב, מאחר והמצוה היא בעצם מעשה ההפרשה שהיא פעולה חיובית – בזה תיקנו ברכה.
וניתן דוגמא. דעת הגר"א שעל לימוד תורה במחשבה צריכים לברך ברכות התורה. ונבוא לשאול – לפי הבית יוסף – למה מברכים, והרי אין מברכים על מצוות הנעשות בלב, ומה זה שונה ממצות ביטול חמץ שלא תיקנו עליה ברכה. התשובה היא, שבלימוד תורה יש עשייה. כשיש עשייה – גם אם זו עשייה במחשבת הלב – מברכים. וכן בתרומה, גם כשמפריש בלב – יש בזה עשייה. לעומת זאת בביטול חמץ אין כלל עשייה, כי אין מצוה וענין במעשה הביטול, וכל עניינו הוא להגיע למצב שיהיה בטל בלבו. על מצבים לא מברכים.
***
