טְרֵפָה֙ לֹא־הֵבֵ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ אָנֹכִ֣י אֲחַטֶּ֔נָּה מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נָּה גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה: הָיִ֧יתִי בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִ֖י מֵֽעֵינָֽי: (לא, לט-מ)
יעקב אבינו מפרט באזני לבן כמה מסר נפשו על שמירת צאנו של לבן. ואיך כל חיסרון שהיה בצאנו שילם משלו.
בשיעור זה נדון בסיבת חיובי השומרים, האם החיוב הוא מחמת שלא שמר כפי שקיבל על עצמו לשמור, או משום שקיבל על עצמו אחריות החפץ ומעין ביטוח שנתן לבעלים על החפץ. יבוארו הצדדים הללו והחילוק שיש ביניהם להלכה.
חקירה בסיבת חיוב השומרים בתשלומי החפץ * יש לתלות נידון זה במחלוקת ראשונים * ביאור הנתיבות המשפט בדעת הרמב"ם שיש חילוק בזה בין חיוב פשיעה לשאר החיובים
חקירה בסיבת חיוב השומרים בתשלומי החפץ
יש לחקור בטעם חיובי שומרים בתשלומי החפץ – האם החיוב הוא מחמת שלא שמר כפי שהתחייב לשמור, או שהחיוב הוא משום שהתחייב, בעת שקיבל את החפץ, באחריותו של החפץ – שומר חינם אם יינזק בפשיעה, ושומר שכר אפילו אם יגנב או יאבד – והרי זה כמו שנתן לבעלים 'ביטוח' על החפץ.
ונפקא מינה בין הצדדים הללו, בשומר שקיבל על עצמו לשמור למשך חודש, ולאחר שבוע מתחרט ומחזיר החפץ לרשות בעליו, והחפץ נגנב. אם החיוב הוא מחמת שלא שמר, יהיה פטור, שהרי כבר אין לו דיני שמירה על החפץ, מאחר והחזירו לבית בעליו; אך אם החיוב הוא מצד שהתחייב באחריותו של החפץ לא יוכל להתחרט מחיוב זה למרות שיכול להתחרט מחיובי השמירה.
ואמנם דין זה לכאורה קשה להבינו, למה מחיובי השמירה ניתן להתחרט, ואילו מחיוב האחריות שקיבל על עצמו אי אפשר להתחרט; אך נביא את דברי הקצות החושן ואז נבין היטב דין זה, וכן את שני הצדדים הללו.
כתב השולחן ערוך (חו"מ רצג, א) "ואם הפקידו אצלו לזמן ידוע, אינו יכול להכריחו לקבלו ממנו תוך הזמן". היינו שהשומר אינו יכול להתחרט, וחיוביו קיימים גם אם החזיר החפץ לרשות בעליו. ודין זה צריך ביאור, שהרי הדין הוא שפועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום (שולחן ערוך חו"מ שלג, ג), ולמה שומר אינו יכול לחזור בו?
קושיה זו מביא הקצות החושן (רצג ס"ק ב) בשם המשנה למלך, והוסיף שכבר הקשה כן הרשב"א בקידושין (יג, א ד"ה סברה) על הראב"ד שכתב שאין שומר יכול לחזור בו תוך זמנו.
ולתרץ קושיה זו, מחדש הקצות החושן (ומובא גם בסימן עד ס"ק א) שבחיובי שומר – חוץ מחיובי השמירה שיש לו ובזה הוא כמו כל פועל – יש חיוב מצד שהתחייב באחריותו של החפץ. ולכן אמנם מחיובי השמירה יכול לחזור בו, וככל פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום, אך מחיובי האחריות אינו יכול לחזור בו. והביאור בזה, שהרי מה שפועל יכול לחזור בו בחצי היום נלמד (ב"מ י, א) מהפסוק "כי לי בני ישראל עבדים" – עבדי הם, ולא עבדים לעבדים – וממילא זה שייך רק כלפי מה שחייב עצמו לשמור שעניינו כמו פועל של חברו; אך חיוב האחריות הוא חיוב ממוני שיש לו כלפי חברו [וכמו חיוב ביטוח על החפץ], ומחיוב ממוני אין אדם יכול לחזור אחר שהתחייב, ואין שייך בזה הלימוד של 'ולא עבדים לעבדים', כי חיוב ממוני אין בו ענין של עבדות.
הרי לנו חידושו של בעל הקצות החושן שחיוב התשלום של שומר הוא מצד שקיבל עליו אחריות על החפץ אם ייגנב או יאבד, ולכן גם אם חוזר בו מחיובי השמירה, שמזה יכול לחזור ככל פועל – אינו יכול לחזור מחיוב האחריות שקיבל על עצמו.
ואמנם כך הוא בדעת השולחן ערוך. אך מדברי הרשב"א והמשנה למלך שדימו שומר לפועל, והקשו למה לא יוכל לחזור בו, נראה שחיובי התשלומים בשומר הם מחמת שקיבל על עצמו לשמור, ולא שמר, ולא מצד חיוב אחריות.
יש לתלות נידון זה במחלוקת ראשונים
נתקדם הלאה. מעשה שהיה באדם ששכר רכב מחברת השכרה, וכשנכנס לרכב והתכונן להתחיל לנהוג נעקץ על ידי דבורה. הלה, שהיה אלרגי לעקיצות דבורה, התעלף לכמה רגעים שאותם ניצל איזה גנב, שלף אותו מהרכב, השכיבו על הרצפה וגנב את הרכב. ונשאלה השאלה, האם נדון אופן זה כגנבה ואבדה, ונחייב את השוכר שדינו כשומר שכר שחייב בגנבה ואבדה, או שיש לדון אופן זה כמו אונס ויהיה השוכר פטור.
וביאור הנידון בזה – שניתן להבין בסברא שאין זה נחשב גנבה באונס, כי לא בא הגנב והוציא ממנו החפץ בחזקה בשעה ששמר עליו, אלא הגנב בא בשעה שלא היתה שמירה כלל, שהרי התעלף השוכר. ואם אמנם היה השוכר אנוס בכך שלא שמר, אבל עצם מעשה הגנבה לא היה באונס.
ונחלקו הרמב"ן והרא"ש בדין זה. הרמב"ן (ב"מ מב, א ד"ה ומיהו) סובר שאף זה בכלל פטור אונס, והשוכר פטור מלשלם; והרא"ש (ב"ק ו, א) חולק ואומר שאין זה נחשב שנגנב החפץ באונס, כי האונס היה בגברא שלא היה יכול לשמור, אך החפץ עצמו נגנב מחמת חוסר שמירה, ולכן חייב בתשלומי החפץ.
ונראה לתלות נידון זה בחקירה הנזכרת. אם חיובי השומר הם מחמת שלא שמר כפי שהתחייב, כאן שהיה אנוס ולא היה יכול לשמור אינו חייב, שהרי לא התחייב לשמור באופן שיהיה אנוס; אך אם חיובי השומר הם מחמת שקיבל עליו אחריות לשלם על החפץ אם ייגנב או יאבד, כאן מאחר שהגנבה עצמה לא היתה באונס, זה בכלל חיובי האחריות שקיבל עליו, ויהיה חייב לשלם, אף שהיה אנוס בעצם השמירה.
ביאור הנתיבות המשפט בדעת הרמב"ם שיש חילוק בזה בין חיוב פשיעה לשאר החיובים
ונתקדם הלאה. הגמרא אומרת שקרקעות עבדים ושטרות התמעטו מדיני שומרים. ולדוגמא, אדם שכר דירה על תכולתה מחברו, ובאו גנבים ורוקנו אותה וגם הזיקו את הדירה עצמה – את הנזק של תכולת הדירה יכול בעל הדירה לתבוע מהשומר כי על המטלטלין יש לו חיובי שמירה, אבל את הנזק שאירע לדירה עצמה אינו יכול לתבוע כי קרקעות התמעטו מחיובי שמירה.
בא הרמב"ם (שכירות ב, ג) ומחדש, שאמנם קרקעות עבדים ושטרות התמעטו מחיובי שמירה, אך אם פשע בהם השומר חייב. וכך הוא לשון הרמב"ם: "יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן וכו', אבל אם פשע בה חייב לשלם, שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין ודין אמת הוא זה למבינים וכן ראוי לדון".
אמנם השולחן ערוך (חו"מ סו, מ) הביא בזה שתי דעות, והרמ"א שם הכריע כסברא הראשונה שהמקבל שטרות לשמור פטור אף אם פשע, ולא כדעת הרמב"ם.
ומבאר הנתיבות המשפט (ביאורים שא, א) בדעת הרמב"ם שיש בשומרים חילוק מהותי בין חיוב התשלומים בגנבה ואבדה, לחיוב התשלומים בפשיעה. החיוב בגנבה ואבדה הוא מצד האחריות שקיבל על עצמו בשעה שקיבל החפץ לשמור, ואילו החיוב בפשיעה הוא מצד שהתחייב לשמור, ולא שמר, והרי הוא כמזיק.
מעתה, מבאר הנתיבות, סבר הרמב"ם שהסברא נותנת שהמיעוט של שטרות מחיובי שומרים, הוא רק מחיובי האחריות של השומרים, אבל אין בזה מיעוט מעצם החיוב לשמור אחר שקיבל זאת על עצמו; ומאחר שהחיוב בפשיעה נובע ממה שקיבל על עצמו לשמור ולא שמר, ונחשב כמזיק – חיוב זה שייך אף בשטרות.
הרי לפי הרמב"ם כי מה שחקרנו – אם סיבת חיוב השומרים בתשלומים היא משום שלא שמר, או משום שקיבל על עצמו חיוב אחריות – תלוי באיזה חיוב מדובר. חיוב פשיעה הוא משום שלא שמר, ושאר חיובי השומרים הם מצד שקיבל עליו אחריות.
