וירא יעקב מאד וייצר לו (לב, ח)
רש"י פירש שיעקב פחד פן יהרוג הוא אחרים. והקשו מפרשי התורה למה היה קשה בעיני יעקב להורגם, והלא הם בקשו להורגו וא"כ יש להם דין רודף. ונאמרו בזה כמה תירוצים.
בשיעור זה נדון האם שייך דין רודף במי שעומד לאבד את עצמו לדעת. ומכאן נצא לדון למה התירה התורה את הריגת הרודף. ונביא כמה טעמים בזה והנפק"מ שיש ביניהם.
המאבד עצמו לדעת האם יש חיוב להצילו, או אדרבה יש להורגו מדין רודף אחר עצמו * מקור דין רודף * הריגת הרודף באה מדין עונש או כדי להציל הנרדף * ישנם שני דינים בהריגת הרודף * שיטת רש"י שהריגת הרודף אינה בתור עונש אלא כדי למונעו מהעברה * דין רודף במאבד עצמו לדעת
המאבד עצמו לדעת האם יש חיוב להצילו, או אדרבה יש להורגו מדין רודף אחר עצמו
נציב שאלה: אדם רואה מי שעומד לאבד עצמו לדעת, ויכול להצילו, האם הוא חייב בכך? דעת המנחת חינוך (מצוה רלז, ב) שאין חיוב להצילו, ומקורו שבגמרא (סנהדרין עג, א) מוכח שחיוב הצלה הוא מדין השבת אבדה, וכיון שכך, כמו שאין מצות השבת אבדה באבדה מדעת, כמו כן אין מצות הצלה במאבד עצמו לדעת.
והנה כבר דנו הראשונים ואחרונים אם לאדם יש בעלות על גופו. דעת הר"י מגאש (שו"ת סי' קפו) והריב"ש (שו"ת סי' תפד) ושולחן ערוך הגר"ז (חו"מ הל' נזקי הגוף סי' ד) שאין לאדם בעלות על גופו, ומחמת כן מי שמודה שחייבוהו בית דין מיתה אינו נאמן, ואין לזה תוקף של הודאת בעל דין. מסיבה זו גם אסור לאדם להכות את עצמו, וכמו שאסור להכות אחרים.
לפי שיטה זו אין מקום לדברי המנחת חינוך שאין חיוב להציל את המאבד עצמו לדעת כי נחשב אבידה מדעת, שהרי אין לאדם בעלות על גופו, ואינו רשאי לאבדו מדעת. ופשוט שהרואה ויכול להצילו, חייב בכך. ואכן כך נקט בפשיטות המהר"ם מרוטנבורג (שו"ת סי' לט), והוסיף שאפילו צווח ואומר לו אל תצילני, חייב להצילו.
אלא שיש לדון לפי שיטות אלו שאין לאדם בעלות על גופו, האם יהיה חיוב להרוג את זה שבא לאבד את עצמו לדעת מדין רודף, שהרי הוא רודף אחר עצמו, וכיון שאין לו בעלות על גופו הרי הוא כמו רודף אחר חברו, שיש חיוב להרוג את הרודף. כדי לברר דבר זה נרחיב מעט בחיוב מיתה שיש על הרודף.
מקור דין רודף
הרמב"ם (רוצח א, ז) מביא את דינו של הרודף שאם אי אפשר להציל את הנרדף אלא על ידי הריגת הרודף, הורגין אותו, ומקור לזה מביא את הפסוק "וקצותה את כפה לא תחוס עיניך". וכתב על כך הראב"ד שדרשה זו מקורה מהספרי פרשת כי תצא. ובנודע ביהודה (מהדורא תניינא חו"מ ס' נט) ביאר שהיה קשה להראב"ד שהרי בגמרא (סנהדרין עג, א) מובא שהמקור לדין הריגת הרודף הוא מהפסוק "אין מושיע לה" – ומשמע שאם יש מושיע חייב להצילה ואפילו על ידי הריגת הרודף; ולכן ציין הראב"ד שמקורו של הרמב"ם הוא מהספרי.
אלא שעדיין יש להבין למה הוצרך הרמב"ם להביא את דרשת הספרי, ולא היה די לו בדרשה שהביאה הגמרא מהפסוק "אין מושיע לה". לשם כך נצא לבדוק למה באמת התירה התורה להרוג את הרודף.
הריגת הרודף באה מדין עונש או כדי להציל הנרדף
יש לחקור במה שהתירה התורה להרוג את הרודף, האם הוא מדין עונש, שהטילה עליו התורה כבר עכשיו את חיוב המיתה שעתיד לבוא לו כשיהרוג את חברו, וכבר בשעת הרדיפה הוא חייב מיתה של רוצח, וכמו שכבר הרג את הנרדף; או שאין הריגת הרודף מדין עונש וחיוב מיתה של רוצח, שהרי עדיין לא הרג את הנרדף, אלא הריגתו היא רק כדי להציל את הנרדף.
והנפקא מינה בין שני הצדדים תהיה ברודף אחר חברו להורגו על ידי גרמא, ולא בידיים, האם ניתן להציל את הנרדף על ידי הריגת הרודף. אם הריגת הרודף באה בתור עונש כאילו כבר ביצע את המעשה, לא יהיה היתר להרוג רודף אחר חברו להרוג בגרמא, שהרי גם אחרי שימות לא יהיה דין עונש מיתה על אותו הרודף שהרי אין דין עונש מיתה על ההורג בגרמא. לעומת זאת אם הריגת הרודף באה כדי להציל את הנרדף, יהיה ניתן להרוג גם רודף על ידי גרמא כדי להציל את הנרדף.
נפקא מינה נוספת ישנה בין שני הצדדים הללו, באופן שכשרדף אחר חברו גם הזיקו היזק ממוני – האם יהיה חייב הרודף בתשלומי הנזק, או שיהיה דין קים ליה בדרבה מיניה,[1] ולא ייענש בעונש הממון. אם חיוב המיתה שעל הרודף הוא מחמת עונש, יהיה בזה דין קים ליה בדרבה מיניה. אך אם חיוב המיתה אינו מדין עונש, אלא כדי להציל את הנרדף, לא יהיה דין קים ליה בדרבה מיניה, ויהיה חייב לשלם על הנזק הממוני, שהרי אינו נענש בעונש נוסף מאחר ומיתתו לא באה בתור עונש.
ונראה לדייק מלשון הרמב"ם שדין הריגת הרודף הוא מדין עונש. כתב הרמב"ם (רוצח א, ה): "רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבוא לבית דין וידונוהו למיתה, והוא הדין לכל חייבים מיתות בית דין שאין ממיתין אותם עד שיגמר דינם". וממשיך הרמב"ם (הלכה ו): "אבל הרודף אחר חברו להרגו כל ישראל מצווין להציל את הנרדף". מפשטות לשון הרמב"ם – שהביא את דין הריגת הרודף באותה הלכה של הריגת הרוצח – נראה שחיוב המיתה של הרודף הוא מדין עונש, וכאותו חיוב המיתה שמוטל על רוצח.
וכן נראה מהמשך דברי הרמב"ם שכתב (הלכה ז) שאם אינן יכולין להציל את הנרדף, אלא אם כן יהרגו את הרודף, הורגין אותו ואף על פי שעדיין לא הרג. ולכאורה אין לשון זו מדוקדקת, שהרי מלשון זו – ואע"פ שעדיין לא הרג – היה מקום להבין שלא רק שאם הרג ודאי שניתן להורגו, אלא אע"פ שלא הרג ניתן להורגו. והרי אין זה נכון, שהרי כל דין הריגת הרודף [בלי בית דין] הוא רק כשעדיין לא הרג.
אכן אם סבר הרמב"ם שדין הריגת הרודף הוא כאותו עונש מיתה שמוטל על הרוצח, רק שהקדימה התורה את עונשו עוד קודם שיהרוג – מדוקדקת היטב לשון של הרמב"ם, שדיבר כלפי עונש המיתה של רוצח, וכלפי זה אמר, שלא רק אם רצח ממש מוטל עליו עונש מיתה של רוצח [ואמנם על ידי בית דין], אלא אף על פי שלא הרג מוטל עליו עונש מיתה של רוצח, ומחמת כן יש להורגו.
עוד יש להוכיח בשיטת הרמב"ם שהריגת הרודף היא מדין עונש, ממה שנראה בלשון הרמב"ם (רוצח א, ח) שאין דין רודף במי שרודף אחר חברו להורגו בצורה של גרמא. שכתב הרמב"ם "ענין הכתוב [וקצותה את כפה] – שכל החושב להכות את חברו הכאה הממיתה מצילין את הנרדף". משמע שדווקא באופן שחשב להכותו בידיים הכאה הממיתה, ולא בגרמא. הרי כמו שכתבנו בדעת הרמב"ם שהריגת הרודף היא מדין עונש, ולכן שייך דין רודף רק כשרודף להרוג את חברו בידים.
אלא שיש להעיר בזה שהרי כתב הרמב"ם (חובל ומזיק ח, י) שלמוסר יש דין רודף, הרי שיש דין רודף גם במי שהורג רק בגרמא שהרי מוסר הורג רק בגרמא.
ישנם שני דינים בהריגת הרודף
על כן נראה לחדש בדעת הרמב"ם ששני הצדדים אמת. שני דינים ישנם בהריגת הרודף, האחד – שיש עליו את העונש שהיו מטילים עליו אם יהרוג, והשני – שניתן להורגו כדי להציל את הנרדף [ודין זה מגביל את הריגת הרודף רק למקום שניתן בזה להציל את הנרדף].
ונראה שאת שני הדינים הללו לומדים משני המקורות שמצאנו בדין הריגת הרודף. מהמקור שהביאה הגמרא מהפסוק "אין מושיע לה", שעניינו הצלת הנרדף, לומדים שניתן להרוג את הרודף כדי להושיע ולהציל את הנרדף. ואילו מהפסוק המובא בספרי "וקצותה את כפה", שמדבר בעניני עונשין, לומדים שיש על הרודף עונש מיתה כמו אם כבר היה עושה את ההריגה.
ומעתה, מי שרודף אחר חברו כדי להורגו בגרמא, מדין עונש לא ניתן להורגו – שהרי ענין העונש ברודף הוא שמטילים עליו את העונש שעתיד לבוא עליו אם יהרוג, וכיון שאם יהרוג בגרמא לא יטילו עליו בית דין עונש מיתה, לכן לא ניתן להטיל עונש זה על הרודף. אמנם ניתן יהיה להורגו מצד הדין השני – כדי להציל את הנרדף.
בזה מיושבים היטב דברי הרמב"ם. מה שכתב (הלכה ח) שכל החושב להכות את חברו הכאה הממיתה מצילין את הנרדף – ודייקנו מכך שכשחשב להכותו על ידי גרמא, אין דין להרוג את הרודף, שם דיבר הרמב"ם בהריגת הרודף מצד עונש המיתה שעתיד לבוא עליו אם יהרוג, שהרי הרמב"ם הביא באותה הלכה את המקור מהפסוק "וקצותה את כפה", שממנו לומדים את דין העונש שעל הרודף וכמו שביארנו.
ומה שכתב הרמב"ם שניתן להרוג מוסר מדין רודף – למרות שמוסר הורג רק על ידי גרמא, זה מצד הדין השני שניתן להרוג רודף כדי להציל את הנרדף, ודין זה שייך גם באופן שרוצה להורגו בגרמא.[2]
דברים אלו שאמרנו שיש שני דינים בהריגת הרודף נראים מפורשים בדברי המאירי (סנהדרין עב, ב) שכתב בדיני רודף שלכתחילה הורגין את הרודף בסיף, משום שרודף חייב מיתה, והורגין אותו בדין מיתתו אילו היה מצליח לעשות, וכעין הדין של כאשר זמם. ומוסיף המאירי, שאם אינו יכול בסיף, ניתן להורגו בכל מיתה אפשרית משום שעיקר מה שנהרג הוא להצלת הנרדף, ובזה אין הבדל באיזו מיתה הורגים אותו.
משמע מהדברים שהריגת הרודף באה בדין עונש מיתה של רוצח, אך יש בה גם את הענין של הצלת הנרדף.
שיטת רש"י שהריגת הרודף אינה בתור עונש אלא כדי למונעו מהעברה
בדעת רש"י (סנהדרין עג, א ד"ה ואלו) נראה שהריגת הרודף אינה מדין עונש. שהנה שנינו בסהדרין (שם): "ואלו שמצילין אותם בנפשם הרודף אחר חברו להורגו", ופרש"י: "להציל אותם מהעברה". הרי שהריגת הרודף אינה מדין עונש שרואים אותו כאילו רצח, אלא עניינה הוא כדי להצילו מן העברה. והוא ענין שלישי, והיינו שלא אמר רש"י כדי להציל את הנרדף, אלא כדי להציל את הרודף מן העברה.
ונפקא מינה ברודף אחר עובר שבמעי אמו להורגו. אם החיוב של רודף הוא עונש מיתה – שמקבל את חיוב המיתה שיהיה לו אם יהרוג – אין להרוג רודף אחר עובר להורגו, שהרי אין חיוב מיתה בהורג עובר. אכן אם דין הריגת הרודף הוא כדי למנוע אותו מן החטא, מאחר וגם הורג עובר עובר בלא תרצח, ניתן יהיה להרוג את הרודף.
וכשיטת רש"י נראה גם מדברי הרמב"ם בספר המצוות (מצוה רצג). שכתב: "שהזהירנו שלא לחוס על נפש הרודף. וחובה עלינו שנמנעהו מעשות מה שלבו מתאוה, ואם אי אפשר למנעו אלא באיבוד נפשו, ייהרג כדי שלא יעשה מעשה". והביא על כך את דרשת הספרי: "וקצותה מלמד שאתה חייב להצילו בכפה. ומנין אם אינו יכול להצילו בכפה להצילו בנפשה, תלמוד לומר לא תחוס עינך".
משמעות הדברים שהריגת הרודף, אף לפי הספרי שלמד זאת מהפסוק "וקצותה את כפה", היא כדי למנוע אותו מלהרוג, ולא מדין עונש.
ואמנם היה ניתן להבין מלשון הרמב"ם – "ייהרג כדי שלא יעשה מעשה" – כמשמעות דברי רש"י שהריגת הרודף היא כדי למונעו מהעברה, ולא כדי להציל הנרדף; אלא שמיד בהמשך הדברים הוסיף הרמב"ם שאפילו אם הרודף קטן – ייהרג, שכתוב צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה, ומשמע שאם יש מושיע יכול להושיעה בכל דבר ואפילו בהריגת הרודף. הרי שהריגת הרודף באה כדי להציל את הנרדף, ולכן גם אם הרודף קטן יש להורגו, ולמרות שאין מעשהו נחשב למעשה עברה שיהיה דין להורגו כדי למונעו ממעשה זה.
העולה מהדברים: שיטת הרמב"ם בספרו היד החזקה והמאירי שיש שני דינים בהריגת הרודף. דין עונש שנחשב כאילו כבר הרג, ודין הצלת הנרדף. שיטת רש"י שחיוב הרודף הוא כדי להצילו מן העברה, וכן משמעות הרמב"ם בספר המצוות, אלא ששם הוסיף שהחיוב הוא גם מדין הצלת הנרדף.
דין רודף במאבד עצמו לדעת
נחזור עתה למה שתהינו בתחילת הדברים להשיטות שאדם אינו בעלים על גופו, האם ניתן להרוג אדם העומד לאבד עצמו לדעת מדין רודף – שהרי נחשב כמו שהורג אדם אחר.
ועתה נתבונן. הריגת הרודף מצד הצלת הנרדף, לא שייך בזה, שהרי לא נציל את הנרדף כשנהרוג את זה שמאבד עצמו לדעת – שהרי הוא הרודף והוא הנרדף.
הריגת הרודף מדין העונש שהיה מוטל עליו אם יהרוג – אין שייך בזה, שהרי מאבד עצמו לדעת אינו חייב מיתה, וכמו שפסק הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש ב, ב-ג) שההורג את עצמו חייב מיתה לשמים מצד הכתוב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, אך אין בו חיוב מיתת בית דין.
אכן לשיטת רש"י וספר המצוות שהורגים את הרודף כדי למנוע אותו מלעבור עברה – זה לכאורה שייך גם במאבד עצמו לדעת, שהרי הוא נקרא שופך דמים ועוון הריגה בידו, וכמו שכתב בזה הרמב"ם (שם), ואם כן יהיה דין הריגת הרודף גם במי שעומד לאבד את עצמו לדעת. אך זה תמוה מאד.
[1] העושה מעשה שיש בו כדי לחייבו שני עונשים, די לנו אם נחייבו בעונש החמור ואין מחייבים אותו גם בעונש הקל. דין זה נלמד במשנה במסכת כתובות (פרק ג משנה ב) מהפסוק "אם לא יהיה אסון ענוש יענש" ומשמע שאם יהיה אסון בנפש לא יענש בממון. ובמסכת מכות יג, ב לומדת הגמרא דין זה מהפסוק "כדי רשעתו" – משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות.
[2] יש להוסיף שלפי זה אף שעל מוסר יש דין רודף, יתחייב ממון ולא יפטר מדין קים ליה בדרבה מיניה, כיון שחייב מדין רודף של הצלת הנרדף, ולא מדין רודף של 'עונש'. (וכן ביאר באחיעזר ח"א סי' יח ס"ק ב).
