וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר: (בראשית לג, יח)
ויחן את פני העיר – אמר רב: מטבע תיקן להם (שבת לג, א)
בשיעור זה נדון באדם שקיבל מחברו צרור שטרות בפירעון חוב, והניחם בכספת כמו שהם ובלי לבודקם. לאחר כמה שנים כשבא להשתמש בהם הבחין שאחד השטרות מזויף. האם יכול לתבוע את הלווה על כך, או שחובת הבדיקה היתה מוטלת עליו מיד כשקיבל את השטרות, ומאחר שלא בדק שוב אינו יכול לבוא בתביעה.
קיבל פרעון חוב מחברו והניחו בכספת, ולאחר תקופה גילה שאחד השטרות מזוייף * טעם חיוב הבדיקה של לוקח מספסר * יתבאר שאין לדמות אדם שמגלגל כספים לדין ספסר, והאופן שבו ניתן לדמותם
קיבל פרעון חוב מחברו והניחו בכספת, ולאחר תקופה גילה שאחד השטרות מזוייף
בשבוע שעבר הגיעה לידי שאלה כזו: אברך החזיר לחברו צרור שטרות בפריעת חוב. המלווה קיבל את השטרות והכניסם לכספת בביתו בלא לבודקם. לאחר כשלש שנים כשבא להשתמש בכסף גילה שאחד השטרות מזוייף. כעת בא המלווה בתביעה אל הלווה שיחליף לו את השטר. טוען הלווה לעומתו, אם היית בא מיד אחרי הפירעון הייתי זוכר ממי לוויתי שטרות אלו שהחזרתי לך, והייתי תובע ממנו שיחליף את השטר המזוייף. עכשיו איני זוכר מהיכן הכסף, ואם אשלם לך, לא יהיה לי ממי לתבוע ואפסיד. נמצא שבזה שלא בדקת מיד גרמת לי הפסד. בטענה זו רוצה להיפטר מלשלם.
מצינו דין דומה לזה בדברי הרמב"ם (מכירה, טז, ט) גבי אדם שמכר לחברו שור בלי שיניים טוחנות, והקונה לא בדק את השור בשעת הקניה, והניחו עם שאר השוורים שלו, והניח לפני כולם יחד את האוכל, ולא ידע ששור זה אינו יכול לאכול, ומת השור ברעב. פסק הרמב"ם שהקונה מחזיר את הנבלה למוכר, והמוכר מחזיר לו את הכסף. הרי שאין טענה כלפי הלוקח על שלא בדק את המקח בשעת הקניה, וחייב המוכר לשלם.
אלא שהרמב"ם בהמשך דבריו (שם, יא) הגביל דין זה וכתב שאם היה המוכר ספסר שלוקח מאחד ומוכר מיד לשני, ולא משאיר את המקח אצלו, ולא ידע ממום זה של השור, ישבע שבועת היסת שלא ידע ויפטר – מפני שבאופן כזה היה צריך הקונה לבדוק בעצמו את השור ולהחזירו למוכר קודם שימות השור, ואז המוכר היה תובע מזה שמכרו לו. והיות שלא עשה כך הקונה נחשב שהפסיד את עצמו.
על סמך דברי הרמב"ם הללו רצה אחד התלמידי חכמים לפטור את הלווה הנ"ל בסברא שכל אברך שמגלגל כספים בגמחי"ם הינו כמו אותו סוחר, שהרי הוא לוקח מזה ומעביר לזה, ואינו רגיל לבדוק בינתיים, ממילא חובת בדיקת השטרות מוטלת על מי שמקבל את הכסף ממנו, ואם לא בדק ועבר זמן כמו בנידון השאלה, אינו יכול לחזור לתבוע מהלווה, ונחשב כמי שהפסיד את עצמו.
טעם חיוב הבדיקה של לוקח מספסר
וננסה להכנס לעומקם של הדברים, ולראות האם אכן צודק אותו תלמיד חכם במה שדימה אברך שרגיל לגלגל כספים ממלוה זה למלוה אחר לספסר.
ישנו דין שאם אדם מתייעץ עם חברו, ואומר לו אני סומך עליך ופועל על פי מה שאמרת, וכגון מראה דינר לשולחני לשואלו אם טוב הוא, והשולחני אומר לו שהדינר טוב, והתברר שהשולחני טעה, חייב השולחני לשלם מצד דינא דגרמי. וכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט שו, ו).
דוגמא לדבר – בשו"ת חתם סופר (חו"מ, ה, קעו) מובא מעשה באדם שרצה להתנקם בחברו, שהיה מוהל, והודיעו שרוצה לכבדו במצות מילת בנו שנולד לו, כי ידע שאותו מוהל מהדר מאוד על מצוה זו. ביום האמור נסע אותו מוהל מרחק של ארבע שעות ממקומו לכפר בו אמורה היתה להתקיים הברית. כשהגיע לשם התברר שהלה שיקר, ואשתו ילדה בת. פסק החתם סופר שחייב הלה לשלם את כל הוצאותיו של המוהל, כיון שהמוהל סמך עליו והוא ידע שהמוהל סומך עליו בזה – וכדין זה של שולחני.
על סמך דין זה של שולחני פסק הגרי"ש אלישיב גבי אדם שהלווה כסף לראובן למרות שלא הכירו, כי שמע משמעון שראובן הינו אדם נאמן ופורע את הלוואותיו. לאחר מכן לא החזיר ראובן את החוב, והתברר ששמעון כלל לא הכירו, ושיקר לו. ובא מעשה לפני הרב אלישיב ופסק ששמעון חייב לשלם, ולא מדין ערב, אלא מדין מזיק, ומהסיבה הנ"ל שידע שמעון שהמלווה נתן את ההלוואה לראובן רק בגלל שסמך עליו, וכמו הדין של שולחני.
על פי דין זה מבאר הנתיבות המשפט (ביאורים, רלב ס"ק ז) את סיבת הפטור של הספסר אם הלוקח לא בדק בשעה שקנה את החפץ. מאחר והספסר קונה ומוכר מיד ואין באפשרותו לבדוק, הרי זה כמו שאמר לקונה אני סומך עליך שתבדוק את הסחורה, ואם לא תודיע לי מאומה – הרי זה כמו שהודעת לי שהשור בסדר. וכיון שלא הודיע לו הקונה מיד אחר זמן האכילה שהשור בלי שיניים ואינו יכול לאכול, הרי זה כמו שהודיע לו שיש לשור שיניים, ביודעו שהספסר סומך עליו, ולא תובע את המוכרו לו. ולכן אפילו אם דינו של הלוקח כשומר חינם, נחשב כמו פשיעה בזה שלא הודיע לו.
ונבאר את העומק של הדברים. כשאדם קונה שור בלי שיניים, זה הרי מקח טעות, וכיון שכך צריך היה להיות שהספסר יחזיר את הכסף. אלא שכנגד זה נחשב הקונה מזיק את הספסר וחייב מדינא דגרמי – שהרי הספסר סמך עליו שהשור בסדר, ועל סמך דבריו לא תבע את זה שמכרו לו, והוא ידע זאת. ואם כן אומר לו הספסר כנגד מה שאתה תובע ממני שאחזיר לך את דמי השור מדין מקח טעות, אני תובע ממך בחזרה שתשלם לי מדין מזיק.
יתבאר שאין לדמות אדם שמגלגל כספים לדין ספסר, והאופן שבו ניתן לדמותם
נחזור עתה לשאלה בה פתחנו. אברך שהחזיר הלוואה לחברו, והלה בדק רק לאחר שלש שנים ומצא בין השטרות שטר מזוייף, האם ניתן לדמות זאת לדין ספסר ולחייב את המלווה, כמו שרצה אחד התלמידי חכמים לומר?
התשובה היא – לפי ההבנה של הנתיבות בדין ספסר, אין לדמות בין הדברים, שהרי הסיבה שהספסר פטור היא רק בגלל שנחשב שהספסר אמר לו אני סומך עליך שתבדוק, ואם לא תגיד לי כלום סימן שהשור בסדר, וממילא בזה שהלוקח לא אמר לו מאומה נחשב כמו שאישר לו שהשור בסדר ביודעו שהספסר סומך עליו.
סברא זו אינה קיימת בנידון השאלה, כי אף שאותו אברך רגיל לקחת מגמ"ח אחד ולהחזיר לשני, אי אפשר לקבוע בוודאות שלא בדק את השטרות, וכיון שכך, אי אפשר לדון זאת כמו שאמר למלווה אני סומך עליך שתבדוק, ואם לא תגיד לי מאומה סימן שהשטרות בסדר. ומעתה, אי אפשר להחשיב את המלווה מזיק בדינא דגרמי כמו שולחני, שהרי לא ידע בוודאות שהלווה סומך עליו.
ולפי זה – אם היה המקרה קצת שונה, וכשתבע המלווה את הלווה להחזיר את ההלוואה, הלך הלווה ומול עיניו של המלווה לווה את הכסף ממישהו אחר ומיד נתנו לו, והמלווה ראה שהלווה לא בדק את הכסף – בזה אכן ניתן יהיה לדמות זאת לדין ספסר שהרי המלווה יודע שהלווה לא בדק, ובזה אם המלווה לא יבדוק את השטרות, ולאחר תקופה ארוכה יגלה שאחד השטרות מזוייף, לא יוכל לתבוע את הלווה, כי הלווה יוכל לתובעו חזרה מדין מזיק בדינא דגרמי וכדין ספסר.
ועדיין ניתן לבוא ולחלק בדין ספסר בין מקח לפירעון הלוואה, אך אולי נדבר על כך בשיעורים הבאים.
***
