פרשת וישב : הלבנת פנים

הלבנת פנים

היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. (לח, כה)

הגמרא במסכת סוטה (י, ב) שואלת למה תמר לא אמרה ליהודה במפורש שממנו היא הרה, כדי להציל את עצמה משרפה. ולומדת מכך הגמרא שנוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.

בשיעור זה נברר האם אמנם איסור הלבנת פנים הוא בכלל המצוות עליהם נאמר יהרג ואל יעבור; ואם כן, למה נאמר דין זה רק בלשון 'נוח לו לאדם', ולא בלשון חיוב.

האם יש דין יהרג ואל יעבור באיסור הלבנת פנים ותמיהה בזה * האם מותר לאדם לגנוב ממון חברו במקום פיקוח נפש * טעם דין יהרג ואל יעבור בהלבנת פנים ותירוץ על קושית התוספות * נפק"מ בחידוש זה שדין יהרג ואל יעבור באיסור הלבנת פנים אינו מצד חומר האיסור * האם תמר היתה חייבת למסור עצמה למיתה או שהיתה זו מידת חסידות * האמנם מותר למסור נפש ממידת חסידות * תירוץ איך היה מותר לתמר למסור נפש ממידת חסידות

האם יש דין יהרג ואל יעבור באיסור הלבנת פנים ותמיהה בזה

הגמרא במסכת סוטה (י, ב) לומדת ממעשה זה של תמר – שלא אמרה במפורש שהיא הרה מיהודה, למרות שפסקו את דינה לשרפה, אלא רק שלחה לומר לו "למי אשר אלה לו אנכי הרה" שאם יודה מעצמו יודה – שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים.

וכתבו התוספות (שם ד"ה נח) שעולה מדברי הגמרא שהאיסור להלבין פני חברו ברבים הוא בכלל האיסורים שדינם יהרג ואל יעבור. והקשו, אם כן למה הגמרא בפסחים (כה, א-ב) לא מנתה איסור זה בכלל האיסורים שהדין בהם יהרג ואל יעבור. ותירצו, שהגמרא בפסחים מנתה רק את האיסורים הכתובים במפורש בתורה, ואיסור זה אינו כתוב במפורש.

ובדברי רבינו יונה נראה שאיסור הלבנת פנים נכלל באיסור רציחה שכבר נמנה בגמרא. שכתב (שערי תשובה ג, קלט): "והנה אבק הרציחה הלבנת פנים, כי פניו יחוורו ונס מראה האודם, ודומה אל הרציחה וכו', כי צער ההלבנה מר ממות, על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. ולא אמרו כן בשאר עברות חמורות, אכן דימו אבק הרציחה אל הרציחה, וכמו שאמרו כי יהרג ולא ירצח".

עולה מדבריו שבאיסור הלבנת פנים הדין הוא יהרג ואל יעבור. ויש לתמוה בזה תמיהה עצומה, שהרי המקור שאיסור רציחה הוא מכלל האיסורים שהדין בהם הוא יהרג ואל יעבור הוא מסברא: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי" – מה ראית שדמך חשוב יותר מדמו של חברו, וכמובא בגמרא בפסחים (שם), מעתה תעלה הקושיה מאליה, שהרי סברא זו אינה שייכת בהלבנת פנים, שהרי רציחה ממש ודאי חמורה יותר מהלבנת פנים, ואדרבה תהיה בזה סברא הפוכה, וכי דמו של חברי כל כך אדום עד כדי שאפילו כבודו עדיף על פני חיי שלי?

עוד יש להבין – אם אמנם נאמר באיסור הלבנת פנים דין יהרג ואל יעבור, למה נקטו חז"ל בזה לשון 'נוח לו לאדם', הרי זו חובה גמורה, ואין מתאים לשון קלה כזו, וכמו שלא יאמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל יעבוד עבודה זרה.

האם מותר לאדם לגנוב ממון חברו במקום פיקוח נפש

קודם שנבאר הדברים נביא נידון במעשה שהיה. אדם טס לחו"ל בלי ביטוח רפואי, וכשירד מהמטוס עבר אירוע לבבי. כשהתפנה לבית החולים לא הסכימו לקבלו, ולו לבדיקה כלשהי, כל עוד לא יחתום התחייבות על סכום עתק שאין באפשרותו כלל לעמוד בו. הלה מיהר ליצור קשר עם אשתו שנשארה בארץ, והיא יצרה קשר עם סוכן ביטוח, שימהר לעשות לו ביטוח על תאריך מוקדם יותר, כך שבבוא העת חברת הביטוח תישא בעול התשלום לבית החולים. ונשאלה שאלה האם אכן מותר לעשות כדבר הזה לגנוב ממון מחברת הביטוח במקום פיקוח נפש.

מקור הנידון הוא בגמרא במסכת ב"ק (ס, ב) שדנה האם מותר לאדם להציל עצמו על ידי ממונו של חברו במקום פיקוח נפש ופושטת לאיסור. ובביאור דברי הגמרא נחלקו שם רש"י ותוספות. רש"י הבין שהנידון של הגמרא הוא כלפי עצם ההצלה, ובזה פושטת הגמרא שאסור להציל עצמו על ידי ממונו של חברו, אפילו במקום פיקוח נפש. והתוספות הבינו שעצם ההצלה ודאי מותרת, והנידון של הגמרא הוא במי שהציל עצמו בממון חברו – האם חייב לשלם, וכלפי זה פושטת הגמרא לחיוב [וכך נפסק בשולחן ערוך (חו"מ שפח, ב)].

הרי שלדעת רש"י אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו אפילו במקום פיקוח נפש, ואף אם בדעתו לשלם לחברו על כך. וממילא אסור לאדם לגנוב מחברו מזון ותרופות אף אם הם נצרכים אצלו בגדר פיקוח נפש. אכן, יש להבין מה טעם הדבר, ולמה לא יהיה בזה הדין שנאמר בכל התורה כולה "וחי בהם ולא שימות בהם".

והביאור בזה הוא כך: היתר "וחי בהם" נאמר רק כלפי החובות של האדם עצמו, שאין התורה מחייבת אותו במקום פיקוח נפש. היתר זה לא נאמר באופן שיפגע בזכויותיו של חברו. ולכן, מותר לאדם במקום פיקוח נפש לעבור על כל המצוות כשזה מצוות שנוגעות אליו, אבל לקחת ממון של חברו יהיה אסור, כי פיקוח נפש שלו לא מתיר לו לפגוע בזכויותיו של חברו. כך הוא לדעת רש"י. [ולדעת התוספות מותר אמנם לקחת ממון חברו במקום פיקוח נפש, אך רק בתנאי שישלם לו בסוף, והיינו שפיקוח נפש מתיר את האיסור של גנבה על מנת לשלם].

טעם דין יהרג ואל יעבור בהלבנת פנים ותירוץ על קושית התוספות

מעתה יש לומר שטעם זה הוא הטעם שאין היתר להלבין פני חברו במקום פיקוח נפש, שהרי כשמלבין פני חברו, לוקח בזה ממנו את כבודו. לקיחת כבוד מחברו כמוה כלקיחת ממונו ממנו, שהרי כבוד הוא דבר ששייך לתבוע על זה ממון וכמו שמצינו שהמבזה את חברו חייב לשלם לו דמי בושתו. ולכן, כמו שאסור לגנוב ממון חברו במקום פיקוח נפש, כמו כן אסור לקחת ממנו את כבודו, ואפילו במקום פיקוח נפש.

ויותר מכך, מובא בגמרא (נדה ז, א) שאסור לאדם לבזות את עבדו הכנעני, שכתוב "לעולם בהם תעבודו – לעבודה נתתיו, ולא לבושה". והקשו האחרונים מהיכי תיתי שיהיה מותר לאדם לבזות את עבדו. התשובה לכך לפי מה שנתבאר – שהיה מקום לומר שהיות וגופו של העבד שייך לאדון ונחשב ממונו כשורו וחמורו, כמו כן כבודו של העבד, שהרי כבודו של העבד הוא כמו ממונו של העבד, לכן צריכים לימוד מיוחד שאסור לרבו לבייש אותו.

ועתה ניתן ליישב באופן נוסף את קושית התוספות למה לא מנתה הגמרא בפסחים את האיסור להלבין פני חברו עם שלש עברות החמורות שהדין בהם יהרג ואל יעבור. על פי המתבאר עולה שישנו חילוק בטעם דין יהרג ואל יעבור שבשלש עברות החמורות, לטעם דין זה באיסור הלבנת בפנים. בשלש עברות החמורות דין יהרג ואל יעבור הוא מחמת חומר האיסור. לעומת זאת באיסור הלבנת פנים דין יהרג ואל יעבור אינו מחמת חומר האיסור, אלא הוא משום שבהיתר של "וחי בהם" לא נאמר היתר לפגוע בזכויותיו של חברו. מעתה יש לומר שהגמרא בפסחים מנתה בכלל יהרג ואל יעבור דווקא איסורים שדינם הוא כן מחמת חומרתם.

ובזה ניתן לבאר למה נקטו חז"ל בדין זה לשון "נוח לו לאדם", ולא לשון של חובה – וכמו שהערנו לעיל. חכמים באו להדגיש בזה שאין דין זה נובע מחמת חומר איסור הלבנת פנים, וכשאר שלש עברות החמורות שדינם יהרג ואל יעבור מחמת חומר איסורם, אלא הוא משום ענין אחר שאין היתר לפגוע בזכויותיו של חברו אף במקום פיקוח נפש. לזה מתאים יותר הלשון 'נוח' לאדם מהלשון 'חייב' אדם, כי מלשון חובה ניתן היה להבין שהוא מחמת חומר האיסור.

נפק"מ בחידוש זה שדין יהרג ואל יעבור באיסור הלבנת פנים אינו מצד חומר האיסור

מעשה באדם עשיר שביתו עלה באש בשבת יחד עם כל רכושו, ובאו בשאלה להגרש"ז אויערבך האם מותר לכבות את האש מצד ההיתר של פיקוח נפש, שהרי אם יהודי זה יאבד את כל כספו וייהפך לעני המחזר על הפתחים, אין ספק שבושתו תהיה עצומה עד כדי מצב של הלבנת פנים, ומאחר שהלבנת פנים דוחה אפילו פיקוח נפש, סברו שיהיה מותר לחלל את השבת הנדחית מפני פיקוח נפש, כדי למנוע הלבנת פנים.

ופסק הגרש"ז בזה לאיסור. ונימוקו, שאת ההלבנת פנים במקרה זה נחשב שהוא גורם לעצמו, שהרי אין זו הלבנת פנים שנעשית על ידי אדם המביישו, ועד שנאמר שמותר לחלל שבת, נאמר לו שירגיל עצמו שלא יתבייש מכך (מנחת שלמה סוף סימן ז).

אמנם לדברינו אין בזה כלל נידון. כי מה שעל איסור הלבנת פנים נאמר יהרג ואל יעבור, אין זה מחמת חומר איסור הלבנת פנים, אלא משום שלא נאמר ההיתר של פיקוח נפש במקום שפוגע בזכויותיו של חברו. ומעתה פשוט שאין מקום להתיר חילול שבת כדי למנוע הלבנת פנים שתבוא מאליה, שהרי אין ההלבנת פנים מצד עצמה חמורה יותר מן השבת.

אכן בדעת רבינו יונה נראה יותר שדין יהרג ואל יעבור שבהלבנת פנים הוא משום שחומר הלבנת פנים הוא מענין של רציחה, שהאריך לבאר שסיבת החומרא בהלבנת פנים היא משום שדומה לרציחה (וכמו שהבאנו לעיל). לפי זה בנידון הנ"ל נצטרך לחידושו של הגרש"ז שבמקום שיולבנו פניו מכוח דבר שיארע ממילא, הרי הוא כממית את עצמו.

האם תמר היתה חייבת למסור עצמה למיתה או שהיתה זו מידת חסידות

והנה לדעת רבינו יונה שאיסור הלבנת פנים הוא בכלל איסור רציחה, והמקור לכך הוא מתמר, עולה שתמר היתה חייבת למסור נפשה כדי לא להלבין פניו של יהודה. ואכן הפרי מגדים בספרו תבת גומא (סוף הספר, חקירה ה, ד"ה עוד אני חוזר) הקשה בזה שהרי לא היתה שם הלבנת פנים אלא בשב ואל תעשה, שהרי דיבור לא נחשב מעשה, וכבר כתבו התוספות (יומא פב, ב ד"ה מה רוצח) שבאופן של שב ואל תעשה – וכגון שעומדים לזורקו על גבי תינוק כדי להרוג התינוק, ואם לא יניחם יהרגו אותו עצמו – אין דין יהרג ואל יעבור, שהרי דין יהרג ואל יעבור שבאיסור רציחה נלמד מסברא של "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי", ובאופן שהרציחה היא בשב ואל תעשה ישנה סברא הפוכה מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי (וכן פסק הרמ"א יו"ד קנז, א).

ויש שכתבו שאכן תמר לא היתה מחויייבת בזה, ומה שמסרה נפשה היה ממידת חסידות. ובזה מבואר למה נקטו חז"ל לשון 'נוח לו לאדם', ולא לשון חובה – שהרי מימרא זו נאמרה כלפי מה שהיה אצל תמר, ושם היה זה רק ממידת חסידות.

האמנם מותר למסור נפש ממידת חסידות

אמנם יש בזה מקום שאלה. ישנה מחלוקת ראשונים אם מותר לאדם למסור נפשו על שאר המצוות. שיטת התוספות (עבודה זרה כז, ב ד"ה יכול) שמותר לאדם למסור נפשו גם בשאר מצוות, אלא שאין בזה חיוב. ושיטת הרמב"ם (יסודי התורה ה, א) והרמב"ן (מלחמות ה' סנהדרין יז, ב – יח, א בדפי הרי"ף) שהמוסר נפשו על שאר מצוות חוץ משלש עברות חמורות הרי זה מתחייב בנפשו.

מעתה יש להקשות, לשיטת הרמב"ם והרמב"ן, איך תמר מסרה נפשה ממידת חסידות, הרי אסור למסור נפש חוץ משלש עברות שבהם נאמר דין יהרג ואל יעבור; או שמא נצטרך לומר שאין מקום לתירוץ זה לפי שיטת הרמב"ם והרמב"ן.[1]

ונראה ליישב קושיה זו על פי יסוד נפלא של האתוון דאורייתא (כלל יג). כתוב בגמרא (גיטין מא, א) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו לשחררו, שהרי לישא שפחה אינו יכול מצד חציו הבן חורין, ולישא בת חורין אינו יכול מצד חצי העבד שבו, ואם תאמר שלא ישא אשה, הרי כתוב "לא תוהו בראה לשבת יצרה". וכתבו התוספות (שם ד"ה לישא) שהגמרא הביאה פסוק מדברי נביאים, ולא הביאה את הפסוק "פרו ורבו" שכתוב בתורה, כי משום מצות "פרו ורבו" לא נחייב את רבו לשחררו, שהרי העבד אינו חייב כיום במצוה זו, שהרי הוא אנוס ואינו יכול לקיימה.

והקשה האתוון דאורייתא, למה לא נאמר כמו כן גם כלפי המצוה של "לשבת יצרה", שלא נכפה את רבו לשחררו שהרי העבד אנוס ופטור מלקיים מצוה זו.

ומחדש האתוון דאורייתא שחלוק דין אונס במצוות שבין אדם למקום, מדין אונס במצוות שבין אדם לחברו. במצוות שבין אדם למקום אונס הינו פטור גמור, ואילו במצוות שבין אדם לחברו, החיוב קיים, אלא שכל עוד הוא אנוס החיוב נדחה ממנו; וכיון שכך, צריך הוא לחפש אחר צדדים להוריד האונס ממנו. ומוכיח זאת מסברא – וכי יעלה על הדעת שאדם שחייב כסף לחברו, ואין לו מה לשלם, יהא פטור כי הוא אנוס?!

ולכן, חיוב "פרו ורבו" שהוא מצוה שבין אדם למקום אינו שייך במי שחציו עבד וחציו בן חורין, שהרי הוא אנוס ופטור ממנה לגמרי, ולכן אין כופין את רבו לשחררו כדי שיוכל לקיים מצוה זו. לעומת זאת המצוה שמצד "לא תוהו בראה לשבת יצרה" עניינה הוא מצד תיקון העולם – שחובה על כל אחד ואחד לדאוג ליישובו של עולם, והיא כמצוות שבין אדם לחברו, וחיוב זה קיים אף במצב של אונס, אלא שהוא דחוי. מאחר שכך יש ענין לחפש אחר צדדים להוריד האונס ממנו, ולכן כופין את רבו לשחררו כדי שיוכל לקיים חיוב זה.

תירוץ איך היה מותר לתמר למסור נפש ממידת חסידות

על פי יסוד זה יש מקום לסברת האומרים שתמר מסרה נפשה ממידת חסידות – אף לשיטת הרמב"ם והרמב"ן שבשאר המצוות אסור לאדם למסור נפשו עליהם.

ואקדים מה שביאר לי מורי ורבי הגר"ש רוזובסקי זצ"ל בטעמו של הרמב"ם שאסור לאדם למסור נפשו על שאר המצוות – שסבר הרמב"ם שבמקום פיקוח נפש לא נאמרה כלל המצוה. מעתה, על פי דרכו של האתוון דאורייתא – שמצוות שבין אדם לחברו נאמרו גם במקום אונס, אך נדחות מפני האונס – נוכל לחדש ולומר שכל דברי הרמב"ם והרמב"ן שאסור למסור נפש על שאר מצוות, הינם הוא רק במצוות שבין אדם למקום שלא נאמרו במקום אונס, אבל במצוות שבין אדם לחברו שנאמרו גם במקום אונס, אלא שדחויות הן מפני האונס – יהיה מותר לאדם להחמיר על עצמו.

ובזה יתיישבו דברי האומרים שתמר החמירה על עצמה ממידת חסידות למסור נפש כדי שלא להלבין פניו של יהודה, אף להשיטות שבשאר מצוות אסור למסור נפש כדי לא לעבור. שהרי מצוה זו היא מצוה שבין אדם לחברו והיא קיימת אף במקום אונס, ובזה לכו"ע מותר לאדם להחמיר על עצמו ולההרג.

***

[1] היה מקום ליישב ולומר, שמאחר ואיסור רציחה הוא איסור חמור עד שהינו מכלל האיסורים שדינם יהרג ואל יעבור, שוב ניתן להחמיר בזה גם במקום של שב ואל תעשה ולמרות שאין חיוב בכך, וכל מה שכתב הרמב"ם שאסור לאדם להחמיר על עצמו הוא במצוות שאינם חמורות עד כדי שצריך לההרג עליהם. אמנם נראה, שהיות והמקור לדין יהרג ואל יעבור ברציחה אינו משום חומר האיסור, אלא מסברא של מאי חזית, אם כן במקום שאין את הסברא, יחזור איסור רציחה להיחשב כשאר מצוות ולא נוכל להתיר לו לההרג. אלא שיותר נראה שהסברא של מאי חזית אכן מורה על חומר איסור רציחה, ולא רק ענין של חשבון מתמטי. ואם כן יש מקום ליישוב הנ"ל.