רשת מקץ: גדר חיוב האדם מדין ערבות במצוות

גדר החיוב שיש על האדם מדין ערבות במצוות

אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים: (מג, ט)

בשיעור זה נדון בגדר החיוב שיש על אדם מחמת דין כל ישראל ערבים זה לזה, האם נאמר בזה שאותו החיוב המוטל על חברו מוטל גם עליו; או שהחיוב מוטל רק על חברו, אלא שיש עליו דין לדאוג שחברו יקיים את חיובו.

ונביא נפקא מינה להלכה שיש בשני צדדים אלו.

האם יכול אדם לעשות קידוש עבור חברו לפני כניסת השבת, בלי לקבל שבת על עצמו * חקירה בגדר החיוב שיש על האדם מדין ערבות * מי שיצא ידי קידוש ומקדש עבור חברו, האם יש עליו חיוב סעודה מצד דין קידוש במקום סעודה * במחלוקת זו בהגדרת דין ערבות נחלקו רבי עקיבא איגר והחתם סופר

האם יכול אדם לעשות קידוש עבור חברו לפני כניסת השבת, בלי לקבל שבת על עצמו

נפתח בשאלה: אדם הזדמן לבית החולים כשעה לפני שבת, ומבקשים ממנו שיעשה קידוש להוציא את החולים ידי חובתם, כי לאחר מכן לא יהיה שם מי שיעשה עבורם קידוש. השאלה היא האם יוכל לעשות קידוש עבורם ולהוציאם ידי חובתם בלא שיקבל על עצמו שבת – כדי שיוכל לחזור לביתו ברכבו קודם כניסת השבת.[1]

כדי לבאר היטב את הצדדים בזה נתבונן מעט בדיני ערבות. מובא בגמרא (ר"ה כט, א): "תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולן, אף על פי שיצא מוציא". וכתב רש"י: "אף על פי שיצא מוציא – שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות".

חדשה הגמרא בזה שלמרות שיש כלל "כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן", יכול מי שכבר יצא ידי חובתו – אף שכבר אינו מחוייב בעצמו – להוציא את חברו ידי חובתו, מכוח דין הערבות. הרי שעל ידי דין הערבות נחשב כמו מחוייב בדבר.

חקירה בגדר החיוב שיש על האדם מדין ערבות

ויש לחקור בחיוב המוטל על האדם מדין ערבות – האם נאמר בזה שהחיוב של חברו חל גם עליו [וניתן להגדיר לפי צד זה, שבכל מצוה המוטלת על האדם, וכגון נטילת לולב, יש בכלל החיוב שני חלקים. יש את החלק שעליו ליטול הלולב בעצמו, ויש חלק שעליו לדאוג שחברו יטול לולב, וממילא כל עוד לא נטל חברו לולב, נחשב שאף הוא לא גמר בעצמו את קיום מצות לולב] או שחיוב הערבות הוא דין נפרד מעצם המצוה, והוא דין כללי שחייב אדם לדאוג שחברו יקיים מצוותיו, וכערב על הלואה שצריך לדאוג שהלווה יפרע הלוואתו, אך אין זה בכלל מצות הלולב המוטלת עליו עצמו, ואחר שנטל בעצמו לולב, גמר לקיים המצוה ואפילו קודם שנטל חברו.

ונראה שנחלקו בזה המגן אברהם והמשנה ברורה [בשער הציון]. המגן אברהם בהלכות לולב (תרנה; הובא במשנה ברורה  ס"ק ג) פסק שאם אדם לא קנה ארבעה מינים בערב יום טוב יכול לשלוח גוי ביום טוב עד למרחק שנים עשר מיל כדי שיביא עבורו ארבעה מינים, למרות שזה חוץ לתחום. ומוסיף המגן אברהם, שמכל מקום אם היה יכול לקנות ארבעה מינים בערב יום טוב, ופשע ולא קנה, אסור לחברו לשלוח גוי שיביאם עבורו מחוץ לתחום, שאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך.

והקשה על כך המשנה ברורה (שער הציון אות ה) מה שייך בזה חטא, והרי הוא מצווה מטעם ערבות שגם חברו בן ישראל יעשה מצוות התורה, ומאחר שכך, אם יחסר לחברו הרי זה כאילו חסר לו, [והוסיף שזו הסיבה שיכול להוציא את חברו ידי חובת קידוש למרות שהוא עצמו כבר יצא]. ומסיק, שאמנם חטא חברו בזה שלא קנה ארבעה מינים מערב יום טוב, אך מכל מקום אחרי שלא קנה, מחוייב לשלוח עכו"ם להשיגם, וממילא כמו שחברו מחוייב להשיגו, כך הוא עצמו מחוייב להשיגם בשביל חברו, ואין שייך בזה חטא.

ונראה שנחלקו בנידון הנזכר – מה גדר החיוב שחל על אדם מכח דין ערבות. המגן אברהם סבר שאין זה מכלל חיוב המצוה האישי שלו, ואת החיוב שלו כבר גמר לקיים כשנטל בעצמו. ולכן, אף שיש חיוב כללי מדין ערבות לדאוג שחברו יקיים את המצוה, כאן שחברו פשע, אין עליו חיוב לשלוח גוי – שיש בזה בעצם איסור דרבנן – כדי שיזכה חברו. והמשנה ברורה סבר שבדין ערבות נאמר שכל עוד חברו לא קיים המצוה, נחשב שאף הוא לא קיים את המצוה שעליו בשלמות, ולכן פשוט שמותר לשלוח גוי עבור חברו למרות שפשע במה שלא קנה, כי נחשב כמו שקונה עבור עצמו.

ונראה כי הנידון הנזכר – האם העושה קידוש כדי להוציא את חברו ידי חובתו, חייב לקבל על עצמו שבת –תלוי במחלוקת זו. להמגן אברהם שדין ערבות אינו מחשיב את החיוב של חברו כמו החיוב שלו עצמו, כשמוציא את חברו ידי חובתו אין זה נחשב שמקיים את חיובו שלו עצמו, ואם כן לא יהיה חייב לקבל על עצמו שבת בקידוש זה. ולהמשנה ברורה שבדין ערבות נאמר שהחיוב של חברו הוא חלק מהחיוב שלו עצמו במצוה זו – א"כ כשמקדש עבור חברו נחשב כמו שמקדש עבור עצמו, שהרי מקיים בזה חלק מחיוב הקידוש שלו, ולכן יהיה חייב לקבל על עצמו שבת בקידוש זה, וכמו העושה קידוש לעצמו.

מי שיצא ידי קידוש ומקדש עבור חברו האם יש עליו חיוב סעודה מצד דין קידוש במקום סעודה

וניתן בזה נפקא מינה נוספת. בליל שבת נכנס לביתי אדם שאינו שומר תורה ומצוות. הצעתי לו שאוציא אותו ידי חובת קידוש. והתעוררה לי שאלה האם אצטרך בעצמי להסב לסעודה מאחר שאני עשיתי את הקידוש, ויש דין שיהיה הקידוש במקום סעודה או שרק השומע שיצא בעצמו ידי הקידוש יצטרך לסעוד כאן, אך לא אני שהוצאתי אותו, שהרי זה לא היה חיוב קידוש שלי.

ואמנם בדין זה פסק השולחן ערוך (רעג, ד) שיכול אדם לקדש לאחרים ואף שאינו נהנה עמהם, ואין בזה חיסרון של קידוש שלא במקום סעודה כי להם הוא מקום סעודה. ויעויין שם ברבי עקיבא איגר שנטה להעמיד את דברי השולחן ערוך באופן שמקדש רק עבור אחרים, ולא עבור עצמו, ולכן די בזה שהם אוכלים שייחשב הקידוש במקום סעודה. אך אם מקדש גם עבור עצמו צריך אף הוא להסב בסעודה.

ואם נאמר כמו הצד שהבאנו שבדין ערבות נאמר שהחיוב של חברו נחשב גם חיוב שלו עצמו, אם כן אין מקום לחלק בין מקדש עבור עצמו למקדש עבור אחרים, שהרי גם כשמקדש עבור אחרים נחשב בזה שמקיים את חיובו, ולמה לא יצטרך אף הוא להסב לסעודה?

מוכרח מדברי רבי עקיבא איגר הללו שבדין ערבות לא נאמר שהחיוב של חברו הוא חלק מהחיוב שלו עצמו, אלא הוא חיוב בפני עצמו מצד דין ערבות עבור חברו. ולכן יש מקום לחלק בין מקדש עבור חברו למקדש עבור עצמו.[2]

במחלוקת זו בהגדרת דין ערבות נחלקו רבי עקיבא איגר והחתם סופר

ונעלה עכשיו ענין נוסף שתלוי בחקירה הנזכרת בהגדרת דין ערבות. התוספות במסכת ר"ה (טז, ב ד"ה ותוקעין) הקשו למה אין איסור בל תוסיף במה שאנו תוקעים בראש השנה גם מעומד וגם מיושב. ותירצו, שאחרי גמר קיום המצוה, אין איסור בל תוסיף אם מקיימה פעם נוספת, כי נחשב כמו שנגמר זמנה. שוב הקשו שהרי גבי ברכת כהנים כתוב שאם מוסיף ברכה אחת משלו עובר משום בל תוסיף, ואף שכבר כבר גמר הברכה – ובהכרח הטעם הוא כי אף שגמר הברכה אין זה נחשב שנגמר זמנה של המצוה, שהרי אם יבוא פתאום ציבור חדש שלא התברכו עדיין, יש לו מצוה לברכם. מעתה אף גבי תקיעת שופר נאמר שגם אחרי שגמר את התקיעות שחייב בהם מהדאורייתא אין להחשיב זאת כמו שנגמר זמן המצוה, שהרי אם יבואו ציבור שלא שמעו תקיעת שופר יהיה חייב לתקוע כדי להוציאם. מעתה, תחזור הקושיה גבי תקיעת שופר למה אין בל תוסיף, והרי עדיין לא נגמר זמן המצוה.

והקשה רבי עקיבא איגר (חידושים ר"ה שם) על מה שדימו התוספות תקיעת שופר לברכת כהנים, והרי ישנו חילוק ברור ביניהם – בברכת כהנים אם יבוא ציבור שלא התברך, החיוב לברך יהיה חיוב של הכהן, לכן נחשב שעוד לא נגמר החיוב. לעומת זאת גבי שופר אם יבוא ציבור שלא שמע התקיעה, החיוב הוא שלהם, ולא של התוקע. ולכן אף שמדין ערבות חייב התוקע לדאוג שיקיימו את חיובם, אין להחשיב זאת כמו שלא נגמר חיובו.

בא החתם סופר (שו"ת או"ח קסז) בתשובה לרבי עקיבא איגר ומבאר בדעת התוספות שאף בתקיעת שופר אם יש ציבור שלא שמעו שופר, מדין ערבות נחשב החיוב שלהם כמו החיוב שלו עצמו. [והוסיף, שאדרבה, בברכת כהנים אין על הציבור חיוב להתברך, ולכן אין שייך בזה ערבות].

הרי שנחלקו רבי עקיבא איגר והחתם סופר באותה המחלוקת של המגן אברהם והמשנה ברורה. רבי עקיבא איגר למד כהמגן אברהם שדין ערבות הוא חוב על האחד לדאוג שהשני יקיים את חיובו, אך אין זה נחשב מכלל החיוב שלו עצמו במצוה זו, ואילו החתם סופר למד שחיובו של חברו הוא מכלל חיובו עצמו במצוה זו, וכהמשנה ברורה.

ישנו חידוש נוסף של רבי עקיבא איגר בדיני ערבות שיש לו מקום רק לשיטתו כהמגן אברהם, אך לא לשיטת המשנה ברורה, ונרחיב בזה בשיעור הבא.

[1] בנידון זה ישנם שני חלקים: א' האם בעצם זה שעושה קידוש לאחרים בהכרח מקבל על עצמו שבת. ב, באם נניח שאין זה בהכרח, ואינו מקבל על עצמו שבת, האם יכול להוציא אחרים, או שנחשב כמו אינו מחוייב בדבר שהרי כל עוד לא קיבל על עצמו שבת לא חלה עליו חובת קידוש. הנושא בשיעור זה הוא הנידון הראשון. [הנידון השני מובא ברע"א בגליון השו"ע סי' רסז, והניח בצ"ע לדינא; והאריך בזה בשו"ת מנחת שלמה סי' ג. (ויעויי"ש שכתב שמשמעות דברי רבי עקיבא איגר שלא הזכיר את הנידון הראשון, שאף שמוציא אחרים ידי חובתם אינו מקבל עליו שבת בהכרח על ידי זה)]. נציין עוד את שיטת הרמב"ם שהעושה קידוש אין חייב לקבל על עצמו שבת, ולפי שיטה זו אין כלל מקום לנידון זה.

[2] ואמנם בדעת המשנה ברורה הבאנו שבדין ערבות התחדש שהחיוב של חברו נחשב כחיוב שלו עצמו. לפי זה לכאורה כשמקדש עבור חברו, יהא כמקדש עבור עצמו, ולמה לא יצטרך אף הוא להסב בסעודה (כן פסק המשנה ברורה שם ס"ק כח). ושמא יש לומר שסבר המשנה ברורה שדי בסעודת השומע להחשיב את הקידוש במקום סעודה.