וַיֶּאְסֹ֤ר יוֹסֵף֙ מֶרְכַּבְתּ֔וֹ וַיַּ֛עַל לִקְרַֽאת־יִשְׂרָאֵ֥ל אָבִ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיֵּרָ֣א אֵלָ֗יו וַיִּפֹּל֙ עַל־צַוָּארָ֔יו וַיֵּ֥בְךְּ עַל־ צַוָּארָ֖יו עֽוֹד: (בראשית מו, כט)
אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע (רש"י).
בשיעור זה נדון בטעם איסור אכילה לפני קריאת שמע – האם הוא דין בהלכות קריאת שמע, ומצד החפצא של הקריאה שיש איסור שתקדם לה אכילה, או שהוא דין מצד הגברא שאסור לו לאכול קודם שיקרא את שמע. ונפקא מינה במי שאכל קודם קריאת שמע, האם פגם בזה בקריאת שמע.
דין מי שלא קרא קריאת שמע של ערבית עד חצות * קושית השאגת אריה בדין זה * נידון אם איסור אכילה קודם קריאת שמע הוא דין בהלכות קריאת שמע , או בהלכות אכילה * דיוקים בנידון זה מלשונות הראשונים * הרמב"ם שינה לשונו בין איסור אכילה קודם שחרית לאיסור אכילה קודם ערבית * נפקא מינה בין שני הצדדים הנזכרים * תירוץ נוסף על קושית השאגת אריה
דין מי שלא קרא קריאת שמע של ערבית עד חצות
המשנה במסכת ברכות (פ"א מ"א) מביאה מחלוקת בין חכמים ורבן גמליאל עד מתי זמן קריאת שמע של ערבית. לחכמים עד חצות, ולרבן גמליאל עד שיעלה עמוד השחר. ומבואר במשנה שלכתחילה אף לרבן גמליאל יש לקרוא קריאת שמע קודם חצות כדי להרחיק את האדם מן העברה.
ומבואר בגמרא (ד, ב) שאף חכמים מודים לרבן גמליאל שמדאורייתא זמן קריאת שמע הוא כל הלילה, ומה שאמרו עד חצות הוא משום סייג, כדי שלא יבוא אדם מן השדה בערב ויאמר אלך לביתי ואוכל מעט ואשתה מעט ואשן מעט, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, ותחטפנו שינה ונמצא ישן כל הלילה.
ויש להבין במה אם כן נחלקו חכמים ורבן גמליאל, שהרי לכו"ע מדאורייתא הזמן הוא כל הלילה, ולכתחילה יש לקרוא רק עד חצות.
וכתב תלמיד רבינו יונה, וכן הוכיח השאגת אריה (סימן ד) בדעת הרמב"ם, שהמחלוקת היא במי שעבר ולא קרא קריאת שמע עד חצות, שלדעת רבן גמליאל עדיין יש לו מצוה לקרוא עד שיעלה עמוד השחר, ואילו לדעת חכמים כיון שעברה שעת חצות, הפסיד המצוה, שעקרו רבנן מצות קריאת שמע אחר חצות. והיינו שמדאורייתא עדיין יש מצוה, אך באו חכמים ועקרו המצוה כדי לעשות סייג.
ואכן מצאנו שעקרו חכמים מצוה מהתורה לפחות בעוד שתי מקומות. לגבי מצות סוכה, שמדאורייתא יכול לאכול בסוכה כששולחנו חוץ לסוכה. ואומרים בית שמאי שחכמים תקנו שאסור לו לאכול באופן זה מחשש שמא ימשך אחר שולחנו, ויאכל חוץ לסוכה. וכתבו התוספות (ג, א ד"ה דאמר בסופו) שמאחר וההלכה בזה כבית שמאי, מי שישב בסוכה ושולחנו חוץ לסוכה לא יצא ידי חובתו אפילו מדאורייתא, כי אחר שאסרו חכמים לשבת באופן זה מגזרה שמא יימשך, עקרו מאופן זה קיום מצות ישיבת סוכה.
כמו כן מצאנו גבי ראש השנה שחל בשבת שאסרו חכמים לתקוע בשופר מגזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים (שולחן ערוך תקפח, ה), וכשתוקע למחר ביום השני צריך לברך שהחיינו. וכתבו כמה אחרונים שאף מי שעבר ותקע ביום הראשון שחל בשבת, כשבא לתקוע למחרת ביום השני, צריך לברך שהחיינו, שבתקיעתו אתמול לא קיים כלל מצוה, כי עקרו חכמים המצוה אף מדאורייתא.[1]
קושית השאגת אריה בדין זה
והנה בהלכות קריאת שמע של ערבית ישנן שתי הלכות דומות. הלכה אחת היא זו, שזמן קריאת שמע הוא עד חצות כדי שלא יימשך האדם בשינה וכדו' ויפסיד המצוה; והלכה נוספת היא שמעת שהגיע זמן קריאת שמע של ערבית אסור לאדם לאכול ולישון עד שיקרא קריאת שמע כדי שלא יימשך במאכל ושינה ויפסיד המצוה.
בא השאגת אריה (סימן ה) ומקשה, מאחר ששתי הלכות אלו הן מחמת אותה סיבה וענין, למה מי שעבר על דברי חכמים ואכל קודם שקרא קריאת שמע לא הפסיד המצוה [שכך הוא פשוט מסברא ותמוה לומר אחרת], ואילו מי שעבר ולא קרא קריאת שמע קודם חצות – לפי חכמים – הפסיד המצוה ושוב לא יקרא.
נידון אם איסור אכילה קודם קריאת שמע הוא דין בהלכות קריאת שמע , או בהלכות אכילה
כדי ליישב הדברים נתבונן תחילה בדין זה שאמרו חכמים שלא יאכל ויישן קודם שיקרא קריאת שמע, וננסה להבין מה נאמר כאן. ניתן לבאר בזה ב' אופנים. האחד, שהוא דין בהלכות אכילה – שאסרו חכמים לאכול לפני קריאת שמע, ומעין מה שמצינו שיש איסור לאכול בבוקר קודם התפילה; והשני, שהוא דין בהלכות קריאת שמע – שאסור שתקדם לה אכילה.
ונפקא מינה בין שני הצדדים הללו – במי שאכל לפני שקרא קריאת שמע, האם פגם בזה בקריאת שמע שיקרא לאחר האכילה. להצד שהוא דין בדיני אכילה שאסור לאכול לפני קריאת שמע, מי שעבר ואכל, למרות שעבר על דברי חכמים, לא פגם על ידי זה בעצם הקריאה, כי לא עבר על הלכה בהלכות קריאת שמע, אלא על הלכה הקשורה לדיני אכילה. לעומת זאת לפי הצד השני שהוא דין בקריאת שמע שאסור שתקדם לה אכילה, יש לומר שמי שאכל קודם הקריאה פגם בעצם הקריאה.
ועתה, לפי הצד שהאיסור לאכול קודם קריאת שמע אינו דין בעצם הקריאה, אלא הוא איסור אכילה, תתיישב קושית השאגת אריה. שהרי הדין שאמרו חכמים שיש לקרוא קריאת שמע עד חצות, הוא ודאי דין בהלכות קריאת שמע שצריך שתהיה קודם חצות, [שהרי אין שייך לומר שהוא דין בהלכות חצות שאסור שיעבור בלי שיקרא אדם קריאת שמע]. ואם כן יש לומר שדווקא במי שלא קרא קריאת שמע קודם חצות, אמרו חכמים שהפסיד המצוה שהרי זה דין בהלכות הקריאה עצמה, וזה שלא קיימו פגם במצוה. אבל מי שאכל לפני הקריאה שלא פגם בגוף המצוה, שהרי אין זה דין בהלכות הקריאה, אף שעבר על איסור אכילה לא הפסיד המצוה.
דיוקים בנידון זה מלשונות הראשונים
ונתבונן בזה בלשונות הראשונים. לשון התוספות בברכות (ד, ב ד"ה וקורא): "מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן קריאת שמע של לילה שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא קריאת שמע ויתפלל ערבית". משמעות דבריהם שזה דין בהלכות אכילה, שחידשו חכמים איסור אכילה לפני קריאת שמע. ולפי זה עולה שמי שעבר ואכל לא פגם בגוף הקריאה.
לשון רבינו יונה בשם הרי"ף (ברכות א, א): "תדע דהא אמרינן לקמן (ד, ב) כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב וכו' ורוצה לומר שאפילו כשיבא מן השדה קודם זמנה אין לו לומר כיון שלא הגיע עדיין עונת זמן קריאת שמע אוכל ואשתה תחלה, אלא יש לו לקרות תחלה, או לשנות עד יציאת הכוכבים ויקרא קריאת שמע ויתפלל ואח"כ יאכל".
משמעות לשונו היא שהוא דין בהלכות קריאת שמע שיש לקרותה קודם האכילה. ואם כן עולה שנחלקו תוספות ורבינו יונה אם האיסור לאכול לפני קריאת שמע הוא דין מצד הלכות אכילה, או מצד הלכות קריאת שמע.
הרמב"ם שינה לשונו בין איסור אכילה קודם שחרית לאיסור אכילה קודם ערבית
לכשנתבונן בלשון הרמב"ם באיסור אכילה קודם התפילה, נמצא שיש שינוי בלשונו בין איסור אכילה שקודם תפילת שחרית לאיסור אכילה שקודם תפילת ערבית. לגבי תפילת שחרית (תפילה ו, ד) כתב: "אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית". ואילו לגבי תפילת ערבית (שם ה"ז) כתב: "אף על פי שתפלת ערבית רשות לא יבא אדם ממלאכתו ויאמר אוכל מעט ואישן קמעא ואחר כך אתפלל, שמא תאנוס אותו שינה ונמצא ישן כל הלילה, אלא מתפלל ערבית ואח"כ אוכל ושותה או ישן".
משמעות לשון הרמב"ם שיש חילוק בין האיסור לאכול קודם תפילת שחרית שהוא איסור בהלכות אכילה, לאיסור לאכול קודם תפילת ערבית שהוא דין בהלכות תפילה, לכן סיים בזה הרמב"ם: "אלא מתפלל ערבית ואחר כך אוכל ושותה".
ומה היא סיבת החילוק? התשובה היא פשוטה. בשחרית יש איסור לאכול מצד הלכות אכילה – איסור הנלמד מהפסוק: "לא תאכלו על הדם" – לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (ברכות י, ב). לעומת זאת בערבית סבר הרמב"ם שאין איסור אכילה מצד זה, ושורש האיסור הוא רק מצד הלכות קריאת שמע שצריך לקרותה לפני שיאכל.
נפקא מינה בין שני הצדדים הנזכרים
ונבוא עכשיו להוציא הלכה למעשה. אדם שהתחיל לאכול בהיתר, היינו שהתחיל לאכול קודם שהגיע זמן תפילת ערבית, האם מותר יהיה לו להמשיך בסעודתו כשיגיע זמן ערבית, או שיהיה חייב להפסיק כדי להתפלל? שיטת הרשב"א בזה שאם התחיל בהיתר והגיע זמן ערבית אינו מפסיק.
ונראה שהדין בזה יהיה תלוי בשני הצדדים הנ"ל. אם שורש האיסור הוא דין בהלכות אכילה, שאכילה לפני התפילה נחשבת אכילה באיסור, בזה יש מקום לדינו של הרשב"א שאם התחיל בהיתר מותר לו להמשיך, כי כשהתחיל בהיתר אין לאכילתו שם של אכילה באיסור. לעומת זאת אם שורש האיסור הוא מהלכות תפילת ערבית שצריכה להיות לפני האכילה, אין מקום לחלק ולומר שאם התחיל בהיתר הדין יהיה שונה, שהרי סוף סוף התפילה צריכה להיות לפני אכילה, ומצד התפילה אין הבדל אם התחיל בהיתר או באיסור, ודבר פשוט הוא שכל הנידון של התחיל אכילתו בהיתר שייך רק באיסור ששורשו הוא מצד הלכות אכילה.
תירוץ נוסף על קושית השאגת אריה
עד עכשיו תירצנו את קושית השאגת אריה לפי מה שנראה בדעת התוספות ששורש האיסור הוא בדיני אכילה, ולא מצד דין הקריאת שמע. אמנם תירוץ זה לא יעלה עם שיטתם של רבינו יונה והרמב"ם ששורש האיסור הוא מצד הלכות קריאת שמע.
ונראה לומר חילוק נוסף בין הדין לקרוא קריאת שמע קודם חצות לדין שצריך לקרוא קריאת שמע קודם האכילה, וליישב בזה את קושית השאגת אריה הנזכרת – גם אם נניח כרבינו יונה והרמב"ם שהוא דין מצד הלכות קריאת שמע.
ישנו חילוק מהותי בין הדין שלא לאכול קודם קריאת שמע, לדין לקרוא קריאת שמע קודם חצות. הדין שלא לאכול קודם קריאת שמע – גם אם זה דין ששורשו הוא מצד הלכות קריאת שמע – הוא דין על הגברא. לעומת זאת הדין של אמירת קריאת שמע קודם חצות הוא דין בחפצא של הקריאה.
וראיה לזה, שהרי דין זה של איסור אכילה לפני התפילה הוא דין שנוגע גם להלכות תפילה – שאסור לאכול לפני התפילה, וגם להלכות קריאת שמע – שאסור לאכול לפני קריאת שמע. אמנם, הרמב"ם הזכיר דין זה רק בהלכות תפילה, ולא בהלכות קריאת שמע. לעומת זאת את הדין של קריאת שמע קודם חצות כתב הרמב"ם רק בהלכות קריאת שמע.
והביאור הוא כך: האיסור לאכול לפני קריאת שמע ותפילה, גם אם הוא דין מצד הלכות התפילה וקריאת שמע, הוא דין על הגברא איך יתפלל, אך אין לו משמעות לעצם התפילה והקריאת שמע – לכן הוא שייך יותר להלכות תפילה. לעומת זאת הדין לקרוא קריאת שמע קודם חצות הוא דין בחפצא של קריאת שמע, שצריכה להיאמר קודם חצות.
מעתה, אדם שאכל לפני קריאת שמע, עבר על איסור מצד הגברא, אך לא חיסר משהו בחפצא של הקריאת שמע. וכמו למשל אכילה קודם שחרית אינה איסור בחפצא של האכילה, אלא דין בגברא שאסור לו לאכול. לעומת זאת קריאת שמע אחר חצות היא חיסרון בחפצא של קריאת שמע, שנחשב קריאת שמע שלא בזמנה.
זו התשובה לשאלת השאגת אריה. אחר חצות ביטלו חכמים את מצות קריאת שמע, כיון שדין חצות הוא דין שחדשו חכמים בגופה של קריאת שמע, ומי שלא קרא קודם חצות חיסר בחפצא של קריאת שמע. לעומת זאת מי שאכל קודם קריאת שמע לא ביטלו הימנו חכמים את מצות קריאת שמע, כי האיסור לאכול קודם קריאת שמע אינו דין בחפצא של קריאת שמע, אלא הוא דין על הגברא שיקרא קריאת שמע קודם שיאכל. ולכן אף אם עבר ואכל, מאחר ולא חיסר בחפצא של הקריאת שמע – לא ביטלו חכמים ממנו את המצוה.
***
[1] אמנם רבי עקיבא איגר (דרוש וחידוש מערכה ח) כתב שחכמים לא עקרו את המצוה דאורייתא, ומי שתקע בשבת קיים מצוה דאורייתא. ועיין בשו"ת הר צבי (אורח חיים ב סימן פח) שהאריך בנידון זה.
