בשיעור זה נדון האם נאמר פטור עוסק במצוה במי שעוסק במצוה קיומית – מצוה שאינו חייב בה, אך יש קיום מצוה במה שמתעסק בה.
איך עזב אברהם את השכינה לקיים מצות הכנסת אורחים * העוסק במצוה ובא לקיים מצוה אחרת למרות שפטור הימנה – האם נחשבת לו למצוה * חילוק שיש בין עוסק במצוה חיובית לעוסק במצוה קיומית בגדר הפטור מן המצוה, ועל פי זה יתיישבו הדברים
איך עזב אברהם את השכינה לקיים מצות הכנסת אורחים
מובא בגמרא במסכת שבת (קכז, א): "אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה". ומקור לזה מביאה הגמרא מאברהם אבינו שהיה עסוק בהקבלת פני שכינה, וכשהגיעו אליו האורחים ביקש מהקב"ה להמתין – "אל נא תעבור מעל עבדך" – והניח מצוה זו כדי להתעסק במצות הכנסת אורחים.
ומקשה רבי שלמה היימן (חידושי ר"ש היימן ח"א כתבים סי' לז), איך היה מותר לאברהם להניח את מצות קבלת פני השכינה ולהתעסק במצות הכנסת אורחים, והרי הדין הוא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואין לאדם להניח מצוה שעוסק בה כדי להתעסק במצוה אחרת המזדמנת לו אף באופן שהמצוה האחרת גדולה יותר מזו שמתעסק בה עתה [כן כתב הריטב"א (סוכה כה, א), וכן פסק המשנה ברורה (לח ס"ק כט)].
מחדש רבי שלמה היימן שדין זה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה נאמר רק במי שעוסק במצוה חיובית שחייב להתעסק בה, אבל במי שעוסק במצוה קיומית שהיא מצוה שאינו חייב להתעסק בה, לא נאמר דין זה. ומעתה אצל אברהם, מאחר ומצות קבלת פני השכינה שהיה עוסק בה היתה מצוה קיומית, לא היה שייך אצלו דין העוסק במצוה פטור מן המצוה, ולכן היה מותר לו להניח מצות קבלת פני השכינה ולהתעסק במצות הכנסת אורחים שהיא מצוה גדולה יותר.
והקשה האמרי בינה (אורח חיים יג, ד) שיסוד זה נסתר מברייתא שמביאה הגמרא במסכת סוכה (כו, א) שכותבי ספרים תפילין ומזוזות פטורין מקריאת שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצוות האמורות בתורה מסיבת היותם עסוקים במצוה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה. הרי שאף במי שעסוק במצוה קיומית נאמר דין עוסק במצוה פטור מן המצוה, שהרי כתיבת תפילין לזיכוי הרבים אינה מצוה חיובית.
העוסק במצוה ובא לקיים מצוה אחרת למרות שפטור הימנה – האם נחשבת לו למצוה
וליישב קושיה זו נקדים חקירה. אדם העוסק במצוה שהזדמנה לו מצוה אחרת והדין הוא שפטור ממנה, אך הוא החמיר על עצמו וקיים אותה למרות שהיה פטור – האם נחשבת לו למצוה. ונפקא מינה אם כשגמר את המצוה הראשונה עדיין לא עבר זמן המצוה השניה, האם יצא ידי חובתו במה שכבר קיים; וכגון מי שסועד את אביו בחוליו בליל הסדר ופטור ממצות אכילת מצה, ולמרות פטורו, הניח את אביו והלך לאכול מצה, ולאחר כשעה התחזק אביו ואין צריך את עזרתו – ובא הנידון האם המצה שאכל בזמן שהיה פטור עלתה לו לחובתו שהתחדשה לו עכשיו, או שמאחר שבזמן שאכל המצה היה פטור, לא תחשב אכילתו כקיום מצוה שיעלה לו לחובה.
לשם כך עלינו לדעת מה גדר הפטור שיש לעוסק במצוה. לשון הריטב"א (סוכה כה, א) בזה הוא: "דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות, ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות". הרי בדבריו שהמצוה השניה כלפיו נחשבת כמצות הרשות. ואמנם לא כתב הריטב"א מה דינו אם עזב את המצוה שעסק בה והתעסק במצות הרשות, אם עלתה לו לחובתו, אך נראה מדבריו שיש לזה שם של קיום מצוה.
דומה לזה כתב בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' קפג), שהעוסק במצוה ובאה לפניו מצוה אחרת הרי היא לו כמצות עשה שהזמן גרמא לנשים. והוסיף שכיון שכך, אם רוצה להתעסק במצוה השניה יכול לברך עליה, וכמו שפסק רבינו תם בנשים שיכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא. [עוד הוסיף שמשום כך גם יוכל להוציא בתקיעת שופר את החייבים, ואין אנו אומרים שהיות שהוא פטור לא יכול להוציא את החייב, אלא יכול להוציא וכדין מי שכבר קיים איזו מצוה שיכול לברך ולהוציא את מי שטרם קיים ומצד דין כל ישראל ערבים זה בזה (ר"ה כו, א וברש"י שם)]
אמנם עדיין יש להסתפק אם מצוה זו שקיימה כדין נשים שאינן מצוות, תעלה לו לחובתו לעת שיהיה מצווה כמו אנשים. דומה לזה יש להסתפק בעבד שנטל לולב ונשתחרר האם צריך לחזור וליטול, שהרי בעת שנטל היה 'אינו מצווה ועושה' שהרי עבד פטור ממצות עשה שהזמן גרמן כאשה.
ויעויין במשנה ברורה (שער הציון תעה אות לט) גבי מי שהיה פטור ממצות אכילת מצה מחמת היותו עוסק במצוה, ולמרות כן אכל מצה, ולאחר מכן גמר את עיסוקו במצוה הראשונה, ונעשה חייב במצות אכילת מצה – אינו צריך לאכול שוב, שהרי כבר אכל מצה וקיים את המצוה.
ואף שלגבי מי שאכל מצה כשהיה שוטה ולאחר מכן נתרפא פסק השולחן ערוך (תעה, ה) שצריך שוב לאכול מצה, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות – ביאר המשנה ברורה (ס"ק לט) ששם כשקיים המצוה היה שוטה ואינו 'איש'; לעומת זאת עוסק במצוה, למרות היותו פטור, הרי נחשב 'איש' ויש למעשה שעשה בשעת הפטור שם של מעשה מצוה.
אלא שיש להבין, שלגבי העוסק במצוה ופטור מאכילת מצה ולמרות כן אוכל מצה, כתב השער הציון (שם) שהוא מסופק אם יכול לברך על אכילת מצה, שהרי אין יכול לומר 'וצוונו', שהרי אינו מצווה. ואין זה מובן במה שונה דינו מאשה הפטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן, ובאה ליטול לולב, שפסק בזה הרמ"א (או"ח תקפט, ו) שמברכת ויכולה לומר 'וצוונו'.
ונראה להוכיח מכך שלעוסק במצוה יש פטור מוחלט מהמצוה השניה, ומחמת כן אין לו רשות להפסיק מהמצוה שעוסק בה. ובזה יתבאר החילוק: עוסק במצוה שהפסיק כדי לעסוק במצוה השניה אינו מברך שהרי לא היה רשאי להפסיק, ומי שאינו רשאי לקיים המצוה אינו יכול לומר 'וצוונו'. לעומת זאת אשה הפטורה ממצות עשה שהזמן גרמא מברכת ויכולה לומר 'וצונו' – שהרי יש לה רשות לעשותה.
ואמנם למרות שלעוסק במצוה יש איסור להפסיק כדי לעשות את המצוה השניה, אם הפסיק ועשאה יש לזה שם של מעשה מצוה ויצא ידי חובתו, ואין זה כשוטה שאין למעשה שעושה שם של מעשה כלל, וכנזכר לעיל.
חילוק שיש בין עוסק במצוה חיובית לעוסק במצוה קיומית בגדר הפטור מן המצוה ועל פי זה יתיישבו הדברים
ועתה נחזור לחידושו של הגר"ש היימן. הגר"ש חידש שבמצוה קיומית לא נאמר הדין שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. והקשה האמרי בינה ממה שנאמר בברייתא דין העוסק במצוה פטור מן המצוה גבי כותבי תפילין למוכרן לאחרים ואף שזו מצוה קיומית.
ונראה להישאר בחידושו של רבי שלמה היימן, אך לומר זאת קצת אחרת. אכן, גם במצוה קיומית יש דין עוסק במצוה פטור מן המצוה. אמנם עדיין יש חילוק בין עוסק במצוה חיובית לעוסק במצוה קיומית. בעוסק במצוה חיובית הפטור הוא בעצם החיוב, והוא פטור גמור, ולכן אסור לו לעסוק במצוה השניה. לעומת זאת בעוסק במצוה קיומית הפטור אינו כלפי עצם החיוב, אלא כלפי הקיום – היינו שלמרות חיובו, אינו חייב להפסיק ולהתעסק במצוה השניה, אך עדיין יש לו רשות להפסיק. וסברא פשוטה יש בזה, שהרי העוסק במצוה קיומית מותר לו להפסיק הימנה אף לדבר הרשות, שהרי אין זו מצוה שבחובה; ומאחר שיכול להפסיק לדבר הרשות, ודאי מותר לו להפסיק לדבר מצוה.
ובזה מיושבים הדברים. אברהם אבינו הפסיק ממצות קבלת פני השכינה להתעסק במצוה גדולה יותר, ולא היה לו בזה איסור, כיון שהפטור המוחלט שיש לעוסק במצוה – שמזה נובע האיסור להפסיק את המצוה שמתעסק בה – לא נאמר במי שעוסק במצוה קיומית. ולכן היה מותר לאברהם אבינו להניח מצות קבלת פני השכינה כדי להתעסק בהכנסת אורחים, וכיון שהכנסת אורחים היא מצוה גדולה יותר – העדיף אברהם להתעסק בה.
ומה שמצינו שכותבי תפילין פטורין מקריאת שמע ומן התפילה אף שמתעסקים במצוה קיומית – הוא משום שאף בעוסק במצוה קיומית נאמר הדין שאין לו חיוב להתעסק במצוה המזדמנת אליו בעת שעסוק במצוה, ופטור הימנה. ורק הדין הנוסף שהעוסק במצוה יש לו פטור גמור מן המצוה השניה עד שאסור לו להתעסק בה – לא נאמר במי שעוסק במצוה קיומית.
ובקצרה: המתעסק במצוה קיומית פטור מן המצוה, ולא כמו שאומר רבי שלמה היימן שאין לו בכלל פטור, וחייב להתעסק במצוה השניה שבאה לו. אמנם אף שפטור מן המצוה, אין לו איסור להפסיק את המצוה שמתעסק בה, ויכול להניחה ולהתעסק במצוה השניה. ובזה מובן מה שמצינו מצד אחד שכותבי תפילין פטורין מקריאת שמע כיון שאף בהם נאמר שאינם חייבים להפסיק ולהתעסק במצוה השניה, ומאידך מצינו שהפסיק אברהם ממצות קבלת פני השכינה, והתעסק במצות הכנסת אורחים שהיא גדולה מקבלת פני השכינה – כי אף שהיה פטור מן המצוה השניה, לא היה זה פטור גמור, והיה מותר לו להתעסק במצוה השניה, ולכן העדיף אותה אחר שהיא מצוה גדולה יותר.
***
