לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י ה' וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים: וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י ה' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם: (שמות ו, ו-ז)
ארבע כוסות – כנגד ארבעה לשוני גאולה האמורים בגלות מצרים והוצאתי אתכם והצלתי אתכם וגאלתי אתכם ולקחתי אתכם בפרשת וארא. (רש"י פסחים צט, ב)
דנו הפוסקים במי שיש לו רק שתי כוסות יין, היכן עדיף שישתה אותם. האם עדיף שישתה כוס ראשון ושני, כפי הסדר שבאים לפניו, או שיש לו להמתין ולשתות היכן שישנה עדיפות. בשיעור זה נדון במי שיש לפניו מצוה קלה, אלא שאם יקיימה יפסיד מצוה חמורה העתידה לבא לפניו, באיזה אופן עליו לקיים את המצוה הקלה שלפניו, למרות שעל ידי כן יפסיד מצוה חמורה, ובאיזה אופן לא יקיים את המצוה הקלה כדי שיוכל לקיים את המצוה החמורה.
דברי המשנה ברורה שישתה את היין בכוס ראשונה ושלישית, וקושיה על כך * תירוץ על פי חידושו של הקהילות יעקב בענין דומה * הוכחה שאין החידוש של הקהילות יעקב שייך לנידון הנזכר * קושיה מגמרא בזבחים על דברי רש"י שאין לדחות מצוה קלה שלפניו מפני חמורה העתידה לבוא * חילוק בין פטור שהוא בגדר דיחוי, לפטור שהוא בגדר היתר
דברי המשנה ברורה שישתה את היין בכוס ראשונה ושלישית, וקושיה על כך
נציב שאלה: אדם שאין לו אלא שתי כוסות יין בליל הסדר, איזה כוסות מתוך הארבע עדיף שישתה. בנידון זה הביא המשנה ברורה (תעב ס"ק מא) את דברי המגן אברהם (ריש סימן תפג) שישתה את הכוס הראשונה – כוס של קידוש, ואת הכוס השלישית – כוס של ברכת המזון, משום ששתי כוסות אלו עדיפות משאר הכוסות. [כוס שלישית יש בה מצוה נוספת – ברכת המזון, ולכן יש לה עדיפות].
והקשו האחרונים על פסק זה, כשמגיע בסדר ההגדה לכוס השניה, איך מותר לו להניח המצוה, ולא לשתות יין, והרי יש לו יין, ומה שישנה עדיפות לכוס שלישית, מה בכך, והרי עדיין אין חיובה לפניו. ואיך יהיה מותר לו בפועל לבטל את מצות הכוס השניה.
והוסיפו להקשות שלכאורה פסק זה נסתר מגמרא במסכת סוכה (כה, ב). הגמרא שם רוצה להוכיח שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ממה שכתוב בפסוק "ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם" – שהזדמן לידם מת מצוה ונטמאו לו, ומחמת כן היו טמאים ולא יכלו להקריב קרבן פסח. וכתב שם רש"י: "שמעינן מיניה דעוסק במצוה פטור מן המצוה, שהרי נטמאו במתיהן שבעה ימים לפני הפסח, ואף על פי שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן, אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא".
הרי מקרה בו עומד אדם בסיטואציה דומה למקרה הנזכר, והדין הוא שעליו לקיים את המצוה הקלה שעומדת לפניו למרות שעל ידי כן לא יוכל לקיים את המצוה החמורה העתידה לבא לפניו. מעתה יקשה למה לא נאמר כן גם בנידון הנזכר שכשמגיע לכוס השניה ומתחייב בה יהיה חייב לשתות בה את היין, למרות שעל ידי זה לא יהיה לו יין לשתות בכוס השלישי החשוב יותר.
תירוץ על פי חידושו של הקהילות יעקב בענין דומה
ונראה שהחילוק הוא פשוט. ישנו חידוש של הקהילות יעקב שבשכל הישר נראה שהוא שייך לענייננו, אך למעשה אין זה נכון, וכפי שנבאר בהמשך.
פסק השולחן ערוך (רמח, א) שמותר לאדם להפליג בספינה ביום ששי לדבר מצוה למרות שלמחרת יצטרך לחלל שבת מחמת פיקוח נפש כשיהיה בספינה. ואמנם המשנה ברורה שם (ס"ק כו) הגביל דין זה רק לאופן שספק אם יצטרך מחר לחלל שבת, אך הקהילות יעקב (שבת סימן טו) כותב שזה מותר גם באופן שבוודאי יצטרך לחלל שבת.
ומקשים האחרונים, שמצינו גבי מילה בשבת מחלוקת דומה בין הרמב"ן לבעל המאור (שבת קלד, ב). בזמן הגמרא היו צריכים מים חמים לרחוץ את התינוק אחרי המילה, וזה היה צורך של פיקוח נפש. ויש נידון במי שאין לו מים חמים, האם מותר לו למול את בנו. דעת הרמב"ן שימול את בנו, ולאחר מכן יהיה מותר לו לחמם מים מחמת פיקוח נפש. והבעל המאור חולק וסובר שאסור לו להכניס את עצמו למצב של פיקוח נפש, ותדחה המילה [כי רק המילה עצמה דוחה שבת, ולא חימום המים].
וכאן באה הקושיה – איך יתכן שלהפליג בספינה בערב שבת מותר אפילו אם בכך מכניס את עצמו למצב של פיקוח נפש, שהרי למחרת יצטרך בוודאות לחלל שבת; ולגבי מילה פסק הבעל המאור שאם אין לו מים חמים לרחוץ את התינוק אחרי המילה, אין אנו מתירים לו למול ולהכניס את עצמו למצב שיהיה מותר לו לחמם מים מחמת פיקוח נפש.
ומתרץ הקהילות יעקב כך: כשמפליג בספינה לפני שבת עדיין לא חל עליו בפועל חיוב שמירת השבת הזו, לכן מותר לו להפליג למרות שעל ידי כך נכנס למצב של פיקוח נפש, ויצטרך לחלל את השבת. לעומת זאת כשבא למול קטן בשבת באופן שאין לו מים חמים לרחוץ אותו אחר המילה – כיון שהוא כבר נמצא בתוך השבת וכבר חלה עליו חובת שמירת השבת הזו, יש עליו חיוב לדאוג שמצוה זו תוכל להתקיים, ומחמת כן אסור לו למול ולהכניס את עצמו למצב של פיקוח נפש.
וחשבתי להביא ראיה ליסוד זה, ומצאתי שכבר הקהילות יעקב עצמו מביא זאת במקום אחר. כשמרדכי אמר לאסתר ללכת לאחשוורוש לצורך הצלת כלל ישראל אמרה לו אסתר "וכאשר אבדתי אבדתי" – ומובא בגמרא במסכת מגילה (טו, א) שאמרה לו שאם תבוא מרצונה לאחשוורוש, תיאסר עליו כאשת איש שזינתה מרצון. ולכאורה הרי כשאחשוורוש יבוא עליה אחרי שתכנס אליו, זה כבר יהיה מצב של פיקוח נפש, ולמה תיאסר על מרדכי?
והתשובה היא – שהיות וכבר חל עליה איסור אשת איש קודם שנכנסה לאחשוורוש, אסור לה להכנס אליו ולהכניס עצמה למצב של פיקוח נפש. לכן אם היא מכניסה את עצמה למצב זה, נקרא רצון, ואף שהביאה עצמה תהיה באונס.
ונתקדם הלאה: עולה מהדברים שיש חילוק בין מקום שכבר חלה המצוה בפועל על האדם, שאז אסור לו לבטל המצוה על ידי שיכניס עצמו לאונס, לבין מקום שעוד לא חל החיוב בפועל שאז מותר לו להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש.
ולפי זה כבר יש לנו יישוב לשאלה שפתחנו בה. ניתן לומר אותו החילוק גם בנידון שלנו. כשאדם נמצא בליל הסדר נחשב שכבר חל עליו החיוב של כל הארבע כוסות – ולכן כשמגיע לכוס שני ויש לו יין כדי כוס אחת לא אומרים שישתה את היין עכשיו ואחר כך בכוס שלישי יהיה פטור כיון שהוא אנוס, כי מאחר שכבר עכשיו חייב גם בכוס שלישי שהוא יותר חשוב, אסור לו להכניס עצמו למצב כזה שיהיה אנוס אחר כך, ועליו לעשות את החשבון איזו מצוה עדיפה.
לעומת זאת הבא ליטמא למת מצוה קודם הפסח, כיום עוד לא הגיע זמן חיוב קרבן פסח, וכעת יש עליו רק את החיוב של ליטמא למת מצוה – ולכן מותר לו להכניס עצמו לאונס שלא יוכל לקיים את מצות הפסח. דווקא באופן כזה שמותר לו להכניס עצמו לאונס באו דברי רש"י: "מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא".
הוכחה שאין החידוש של הקהילות יעקב שייך לנידון הנזכר
אלא שבאמת אין החילוק של הקהילות יעקב נוגע לענייננו, ותחילה נוכיח זאת. כתב המשנה ברורה (רעא ס"ק ב): "ואם יום טוב חל בע"ש ואין לו אלא כוס אחד מניחו לשבת שהוא מן התורה, וביו"ט יקדש על הפת". ואם כדברינו – שכשכבר חל עליו חיוב של מצוה קלה, ועדיין לא חל עליו החיוב של המצוה החמורה, יכול להכניס עצמו לאונס שעל ידו ייפטר מהמצוה החמורה, וממילא עליו לקיים את המצוה הקלה למרות שעל ידי זה תדחה הימנו המצוה החמורה – היה צריך להיות הדין שישתה את היין בליל יום טוב שהרי עדיין לא הגיעה השבת ולא חל עליו החיוב של קידוש של ליל שבת.
הרי אם כן שהדימוי של הנידון שלנו לדברי הקהילות יעקב אינו נכון. דברי הקהילות יעקב נאמרו כלפי השאלה מתי מותר לאדם להכניס עצמו לאונס, אך אין הדברים מתאימים לנידון שלנו כשהשאלה היא מה יעשה באופן שיש לפניו מצוה קלה ואם יקיימנה יפסיד את החמורה העתידה לבוא – אין זה שייך לנידון מתי מותר לאדם להכניס עצמו לאונס.
קושיה מגמרא בזבחים על דברי רש"י שאין לדחות מצוה קלה שלפניו מפני חמורה העתידה לבוא
אלא שיש להקשות על עצם דברי רש"י שאין לדחות מצוה קלה שלפניו מפני החמורה העתידה לבוא, שלכאורה הינם נסתרים מגמרא בזבחים (מט, א). הגמרא שם דנה בדין תדיר ומקודש מה עדיף, ובא הנידון במקום שצריכים להקריב עכשיו מוסף של שבת, ויש להם רק כבש אחד, והשאלה היא האם להשאירו לצורך תמיד של מחר שהוא תדיר יותר ממוסף, או שעדיף להקריבו עכשיו למוסף כיון שהוא מקודש יותר מתמיד; והגמרא נשארת בספק.
ויש לתמוה למה הגמרא לא אומרת את הכלל שכתב רש"י – "מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני החמורה העתידה לבוא" – ומשכך, גם אם תדיר עדיף ממקודש, עדיין יש להקריב את הכבש למוסף כיון שחיובו הוא עכשיו לפנינו.
בקצרה: מצאנו כמה דינים סותרים. גבי ארבעה כוסות הדין הוא שאם יש לו יין כדי כוס אחת לא ישתה אותו בכוס השניה, אלא ישמור לכוס השלישית שהיא עדיפה, ותדחה הכוס השניה. וכן הוא הדין במי שיש לו יין כדי כוס אחת – ביום טוב שחל בערב שבת, צריך לשמור את היין לליל שבת שהיא מצוה דאורייתא, ותדחה המצוה הקלה שלפניו. וכן לגבי הקרבת מוסף רואים בגמרא שאם תדיר עדיף ממקודש תדחה המצוה שלפניו – קרבן מוסף, מפני החמורה העתידה לבא – קרבן התמיד. לעומת זאת במי שהזדמן לו מת מצוה הדין הוא שצריך להיטמא לו ולקברו, למרות שזו מצוה קלה ויפסיד על ידי זה מצוה חמורה של קרבן פסח. וצריך לדעת מה הכלל בזה.
חילוק בין פטור שהוא בגדר דיחוי, לפטור שהוא בגדר היתר
כדי להבין את הכלל בזה וליישב הסתירות הנ"ל נקדים כך: ישנו חילוק בין אדם שנמצא במצב של אונס, כגון שמכריחים אותו לאכול איסור, ואם לא יאכל יהרגו אותו, למי שהוא חולה מסוכן ומוכרח לאכול חזיר כדי שיחיה [כך היתה המציאות לפני כמאה שנה אצל חולי שחפת]. הראשון לא נמצא עכשיו במצב של פיקוח נפש, אלא שאם לא יאכל יגיע למצב של פיקוח נפש; לעומתו השני נמצא כבר עכשיו במצב של פיקוח נפש שהרי הוא חולה מסוכן העלול למות מצד עצמו, ואם יאכל חזיר יוכל להתרפאות מהחולי.
ואמנם בשני האופנים הללו מותר לו לאכול את האיסור, אלא שיש חילוק ביניהם. בעוד שבאופן הראשון – שעוד לא נמצא במצב של פיקוח נפש – נחשב שהאיסור נדחה מפני פיקוח נפש; באופן השני שהוא כבר במצב של פיקוח נפש נחשב שהאיסור הותר. ונפקא מינא האם לברך על האיסור. באופן הראשון שהאיסור רק נדחה, עדיין יש לזה שם איסור, ולכן אף שהוא חייב לאכול, לא יברך על אכילתו. מאידך באופן השני שהאיסור הותר, הרי זה כשאר מאכל של היתר וצריך לברך עליו.
מעתה אף לענייננו ניתן להשתמש בחילוק הזה, ונאמר כך: הכלל שאמר רש"י – "מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא" – נאמר רק באופן שכשתבוא החמורה ולא יוכל לקיימה יהיה זה בגדר היתר. אבל באופן שכשתבוא החמורה לא יצטרך לקיימה מצד אונס ותהא בגדר דחויה – בזה לא נאמר כלל זה, ומחוייב לדאוג שיוכל לקיימה, ולבטל את המצוה הקלה שלפניו.
ולכן, כשהולך להיטמא למת מצוה למרות שעל ידי זה לא יוכל להקריב הפסח – אין זה נקרא שמכניס עצמו למצב של דחיה, אלא למצב של פטור שהרי טמא פטור מפסח, דנתנה התורה לטמא דין פסח שני ופטרה אותו מפסח ראשון. בזה דווקא נאמר הכלל הנזכר, ועליו להיטמא למרות שעל ידי זה יפסיד את המצוה החמורה, שהרי מה שלא יקיים את המצוה החמורה זה יהיה במצב של פטור, ולא במצב של דחייה.
לעומת זאת כשיש לו כבש אחד ורוצה להקריבו עכשיו למוסף, מה שמחר לא יוכל להקריב אין זה פטור, אלא דחייה של מצות ההקרבה מחמת האונס שאין לו כבש. בכזה מקרה עליו לעשות את החשבון איזו מצוה עדיפה, ולא נאמר הכלל הנזכר שיקיים את המצוה שבאה לידו למרות שיפסיד את המצוה החמורה העתידה לבוא.
וכמו כן הדין הנזכר במי שנמצא בליל יום טוב שחל בערב שבת ואם ישתמש עכשיו ביין, לא יהיה לו יין למחר לקידוש של ליל שבת, שבזה מחר יהיה במצב דחיה של המצוה מכוח האונס, אך אין זה נחשב למצב של פטור; בזה נאמר הכלל שיש לו לחשב איזו מצוה עדיפה, ולכן עליו לשמור את היין למחר.
וכן הדין עמו פתחנו, מי שעומד לפני כוס שני ויש לו יין כדי כוס אחת, שגם בזה מה שאם ישתה עכשיו ייפטר מכוס שלישית הוא רק מחמת דחוי שהוא אנוס שאין לו יין, ולכן גם בזה נפסק שעליו להמתין ולשתות את היין בכוס השלישית כי אין בזה מקום לכלל הנזכר, וא"כ עליו לחשב איזו מצוה עדיפה.
***
