חידושו של רבי עקיבא איגר שאונס נחשב לאינו בר חיובא וראיה לזה * אם אנוס נחשב לאינו בר חיובא האם מותר לאדם בכל מצוה להכניס עצמו לאונס? * ראיה נוספת שאונס הוא פטור גמור ונחשב אינו בר חיובא * גם להצד שאנוס נחשב כאינו בר חיובא זה רק במצוות שבין אדם למקום * בדברי המגן אברהם נראה שאונס נחשב בר חיוב ואף במצוות שבין אדם למקום
חידושו של רבי עקיבא איגר שאונס נחשב לאינו בר חיובא וראיה לזה
יש להסתפק במי שאנוס ואינו יכול לקיים מצוה העומדת לפניו, שהדין הוא שפטור מלקיימה – האם נחשב כלפי מצוה זו אינו בר חיובא, או שנחשב בר חיובא, אלא שאינו נענש על ביטולה מאחר והוא אנוס, ואינו יכול לקיימה.
מובא בגמרא (מגילה יט, ב) שלדעת הסוברים שהקורא את המגילה ולא השמיע לאוזניו לא יצא ידי חובתו, חרש המדבר ואינו שומע אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתם. ויש להתבונן בטעם הדבר, מה בכך שהוא עצמו אינו שומע, והרי אלו שרוצים לצאת ידי חובתם שומעים את קריאתו, ולמה לא יוכל להוציאם ידי חובתם.
וביאר בזה רבי עקיבא איגר בתשובה (או"ח סימן ז) שמאחר והחרש אינו יכול להשמיע לאוזניו ולצאת בעצמו ידי חובת המצוה, אם כן הוא אנוס, ונחשב אינו מחוייב בדבר, ומי שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם.
ודבר זה הוא חידוש גדול, כי בפשטות חרש נחשב בר חיובא ככל יהודי, ואמנם אינו יכול לקיים את חובתו מחמת האונס, אך אין זה נחשב שהתורה לא חייבה אותו. זה אם כן אחד החידושים הגדולים של רבי עקיבא איגר שבאונס האדם פטור לחלוטין, ונחשב כלפי המצוה שאנוס בה כמי שאינו בר חיובא.
ונראה להביא ראיה לחידוש זה של רבי עקיבא איגר. המגן אברהם (או"ח יג) מביא את חידושו של המרדכי שאם נפסלה טליתו בשבת, אינו צריך לפושטה מעליו, כי התורה לא אסרה ללבוש בגד ארבע כנפות בלי ציצית, אלא אמרה שהלובש בגד ארבע כנפות חייב להטיל בו ציצית. מעתה, בשבת שאינו יכול להטיל ציצית בבגדו שהרי אסור לו לקשור, הרי הוא אנוס, וממילא אינו חייב בהטלת הציצית.
והנה בשלמא אם נאמר שפטור של אונס מחשיב את האדם כאינו בר חיובא, מובן חידושו של המרדכי שהתיר למי שאנוס מלהטיל ציצית בבגדו להמשיך ללבוש את הבגד. אבל אם נאמר שאונס הינו פטור מהקיום בפועל, אך אין האדם נחשב כאינו בר חיוב, איך מותר לו להמשיך ללבוש את הבגד, והרי בזה מכניס את עצמו למצב שיש לו חיוב שאינו יכול לקיימו?
הרי שאף המרדכי סבר כרבי עקיבא איגר שאנוס מלקיים מצוה נחשב כלפיה כמי שאינו בר חיובא כלל.
אם אנוס נחשב אינו בר חיובא האם מותר לאדם בכל מצוה להכניס עצמו לאונס?
אשאל אתכם שאלה: הדין הוא שמותר לשחוט חיה ועוף ביום טוב רק אם יש לו עפר מוכן מבעוד יום שיכול לכסות עמו את הדם, אבל אם אין לו עפר מוכן אסור לו לשחוט, כי לא יוכל לכסות את הדם. והקשה רבי שלמה איגר (גליון מהרש"א יו"ד כח) – לפי המרדכי, למה אסור לו לשחוט, הרי כמו גבי ציצית כך גבי שחיטה התורה לא אסרה לשחוט אם אין לו עפר, אלא הדין הוא שכששוחט חייב לכסות; מעתה אף כשאין לו עפר, ישחוט, ולאחר השחיטה כשיצטרך לכסות את הדם יהיה פטור שהרי הוא אנוס מחמת איסור חפירה [חורש] ביום טוב. והניח בצריך עיון.
מה אתם אומרים, איך אפשר ליישב – איזה חילוק ניתן למצוא בין האיסור לשחוט כשהוא אנוס ופטור מלכסות את הדם, להיתרו של המרדכי ללבוש בגד ארבע כנפות כשהוא אנוס מלהטיל בו ציצית?
והקהילות יעקב ענה על זה בחילוק משלו: בשחיטה אנו אוסרים עליו לשחוט, כדי שלא יפסיד את מצות כיסוי הדם, שהרי אם לא ישחוט היום וימתין למחר, יוכל לקיים בבהמה זו את המצוה. לעומת זאת גבי ציצית אף אם ימתין למחר, ולא ילבש את הבגד בשבת, לא ישלים את מצות ציצית של היום כי המצוה שיקיים מחר היא מצוה חדשה, ואינה המצוה העומדת לפניו עכשיו, ואותה בכל אופן יפסיד. לכן דווקא גבי ציצית שהלבישה היום לא תגרום לו להפסיד מצוה מותר לו ללבוש את הבגד בלי להטיל בו ציצית, מה שאין כן לגבי שחיטה לא נתיר לו לשחוט ביום טוב כי על ידי זה יפסיד את מצות כיסוי הדם. כך תירץ הסטייפלער לפי קדושתו.
אמנם נראה לתרץ את קושית רבי שלמה איגר באופן אחר על ידי חילוק פשוט ולמדני. יש הבדל מהותי בין מצות כיסוי הדם למצות ציצית. מצות כיסוי הדם נחשבת מצוה בחפצא, והיינו שרצון התורה הוא שהדם יהיה מכוסה והתורה הטילה מצוה זו על האדם. לעומת זאת מצות ציצית נחשבת מצוה בגברא, ועיקרה הוא שרצון התורה היה שהאדם יטיל ציצית בבגד שלובש, אך אין עניינה של המצוה מצד הבגד שיוטל בו ציצית.
וראיה פשוטה לכך, שהרי הדין הוא שאם אחד שחט ולא כיסה את הדם, מחוייב מי שרואה זאת לכסות הדם בעצמו (שולחן ערוך יו"ד כח), לעומת זאת מי שהולך בבגד ולא מטיל בו ציצית, אין חובה – מצד מצות ציצית – על הרואה את הבגד להטיל בו ציצית
מעתה יש לומר כך: אונס הוא פטור גמור וכמו שהוכחנו לעיל, אך הפטור הוא פטור בגברא, ולא בחפצא. וממילא דווקא גבי מצות ציצית שעיקרה הוא על הגברא, מותר לאדם ללבוש בגד ד' כנפות בלי ציצית ובכך להכניס עצמו למצב של אונס, כיון שהפטור שיש לו מחמת האונס הוא פטור בעיקר החיוב – שעיקר החיוב הוא בגברא, וכן הפטור מחמת האונס הוא בגברא.
לעומת זאת בכיסוי הדם שעיקרה של המצוה היא מצד החפצא, א"כ הפטור של האונס שהוא רק בגברא אינו פטור בעיקר החיוב, שהרי אף שהוא אנוס, הדם מצד עצמו צריך כיסוי [ופשוט שאם מישהו שיש לו עפר מוכן יעבור שם יהיה חייב לכסותו] – בזה הדין הוא שאסור לו להכניס את עצמו לאונס ולכן אסור לו לשחוט אם אין לו עפר מוכן שיוכל לכסות בו.
בסברא זו תהיה לנו הוכחה נוספת שהמרדכי סבר שאונס נחשב לאינו בר חיובא, כי אם נאמר שאף לפי המרדכי אונס הוא רק פטור מעונש ולמרות כן מאיזו סיבה מותר לאדם להכניס עצמו לאונס – שוב אין מקום לחלק בין אם זו מצוה שעיקרה בגברא למצוה שעיקרה בחפצא, כי אם אונס אינו פטור גמור, אם כן כמו שמותר לאדם להכניס עצמו לאונס במצוה שעיקרה בגברא אף שאין זה פטור גמור, כמו כן צריך להיות במצוה שעיקרה בחפצא – למרות שאין הפטור של האונס ישירות על החפצא.
ראיה נוספת שאונס הוא פטור גמור ונחשב אינו בר חיובא
ונביא עוד ראיה לפני שנמשיך הלאה. כתוב בגמרא (בבא בתרא יג, א) חציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו לשחררו, שהרי לישא שפחה אינו יכול שהרי חציו בן חורין, לישא בת חורין אינו יכול שהרי חציו עבד, ואם תאמר ייבטל – ולא יישא אשה – והרי כתוב לא תוהו בראה לשבת יצרה, ומוטלת חובה על כל אדם באשר הוא לישא אשה ולהוליד בנים, ובכך לדאוג ליישובו של עולם.
והקשו התוספות (שם ד"ה שנאמר) למה הגמרא מביאה פסוק הנכתב בנביא, ולא מביאה את הפסוק "פרו ורבו" שנכתב בתורה במפורש. ותירצו, שכלפי מצות "פרו ורבו" יש לו פטור של אונס, שאם לא כן, יכפו כל אדון לשחרר את עבדו – ואפילו עבד גמור – כדי שיוכל לקיים מצוה זו של "פרו ורבו". בהכרח שמשום מצוה זו אין כופים את רבו של זה שחציו עבד וחציו בן חורין לשחררו, כי העבד עצמו פטור ממנה מחמת אונסו.
ויש לתמוה בדבריהם מה ההוכחה מעבד גמור למי שחציו עבד וחציו בן חורין, והרי עבד גמור אכן פטור ממצות "פרו ורבו" ואף לולא שאנוס על כך, שהרי הוא חייב במצוות כאשה, ואשה פטורה ממצות "פרו ורבו", ואילו חציו עבד וחציו בן חורין – חלק הבן חורין שבו מחוייב במצות "פרו ורבו".
מוכרח אם כן מדברי התוספות שאונס הוא פטור גמור עד שאינו נחשב כלל בר חיובא, ולכן השוו חציו עבד וחציו בן חורין לעבד גמור, כי חציו עבד וחציו בן חורין נחשב אף הוא אינו בר חיובא מחמת אונסו, והרי הוא כעבד גמור שפטור ממצות "פרו ורבו" כאשה.
גם להצד שאנוס נחשב כאינו בר חיובא זה רק במצוות שבין אדם למקום
כך לפי פשוטם של דברים. אך נלך צעד נוסף ונכנס יותר לעומק. לכאורה יש להקשות למה לא נאמר כמו שכתבו התוספות שמצד "פרו ורבו" אין כופים את רבו לשחררו, כיון שהעבד פטור מכך מחמת היותו אנוס – גם לגבי המצוה של "לא תוהו בראה לשבת יצרה", שכיון שהוא אנוס אינו בר חיובא במצוה זו, ולא נכפה את רבו לשחררו?
מבאר האתוון דאורייתא, שיש חילוק בפטור אונס בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. דווקא במצוות שבין אדם למקום בא הכלל שמי שהוא אנוס נחשב אינו בר חיובא, אבל במצוות שבין אדם לחברו – אונס לא הופך את האדם להיחשב אינו בר חיוב, אלא רק שאינו יכול לקיים את חיובו. והגע בעצמך, וכי מי שחייב לחברו כסף ואין לו לשלם, וכי נאמר שמחמת אונסו אין עליו כלל חיוב?!
ועל פי זה מבאר האתוון דאורייתא את דברי התוספות. יש חילוק בין מצות "פרו ורבו" למצות "לשבת יצרה". מצות "פרו ורבו" הינה מצוה שבין אדם למקום. במצוה זו אונס הוא פטור גמור וכמי שאינו בר חיובא. לעומת זאת מצות "לשבת יצרה" היא מצוה כלפי בני האדם – לדאוג ליישובו של עולם, והיא מוגדרת כמצוה שבין אדם לחברו. במצוה זו אונס אינו פטור גמור, כי אם שאין מוטל עליו לקיים המצוה ואינו נענש עליה.
בדברי המגן אברהם נראה שאונס נחשב בר חיוב ואף במצוות שבין אדם למקום
הגמרא במסכת מנחות (מב, א) אומרת: "ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן צדוקי, כותי, עובד כוכבים, עבד, אשה, וקטן ומומר – פסולין, שנאמר וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה".
וכתב המגן אברהם (או"ח לט ס"ק ה) – גידם שנקטעה ידו השמאלית, אף על פי שאינו יכול לקשור ופטור ממצות תפילין, יכול לכתוב תפילין, ואין זה נקרא שאינו בקשירה, כי הוא בר חיובא, אלא שיש לו מעכב מבחינה טכנית שאינו יכול לקשור.
הרי לכאורה בדברי המגן אברהם שאנוס בקיום מצוה עדיין נחשב בר חיובא, ולכן אפילו שהגידם אנוס מלקשור תפילין נחשב בר חיובא ויכול לכתוב תפילין.
ולכאורה דבריו נסתרים מהדין המובא בגמרא במסכת מגילה שחרש אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתן – לפי הבנת רבי עקיבא איגר שהטעם בזה הוא משום שנחשב אינו בר חיובא מחמת אונסו. ואם אכן המגן אברהם חולק בזה על רבי עקיבא איגר וסובר שאונס נחשב בר חיובא, נצטרך ביאור בעצם הדין שחרש אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתם – למה לא נאמר שמאחר והוא בר חיובא למרות אונסו שאינו יכול לשמוע מגילה, יוכל להוציא אחרים ידי חובתן.
וצריך לומר בזה מהלך חדש לגמרי (ומקורו באבני נזר או"ח ח"ב סי' תלט), ונאמר אותו כעת בקצרה ונרחיב בפעם אחרת. המושג של 'דיבור' בתורה הוא דיבור כזה הנשמע לאוזן המדבר. חרש שאין דיבורו נשמע לאוזנו – דיבור כזה אינו נחשב דיבור. זו הסיבה שחרש לא יכול להוציא אחרים ידי חובתם, שהרי אין זה נחשב כלל דיבור. וכמי שלא שמעו השומעים קריאת מגילה. [וזה יסוד שיטתו של רבי יוסי גבי קריאת שמע שאם קרא ולא השמיע לאזנו לא יצא].
כיסוד זה יש לראות בשפתי חכמים. במכת צפרדע מובא בפסוק שמשה צעק אל ה'. ומבואר בשפתי חכמים שמשה רבינו היה צריך לצעוק כדי לשמוע את דיבורו בגלל הרעש שהיה שם מחמת הצפרדעים. הרי שדיבור שאינו נשמע אינו נחשב דיבור. ואמנם הנצי"ב אומר שאם הדיבור מצד עצמו יכול להישמע, אלא שיש משהו טכני שמפריע, כמו שם שהיה את רעש הצפרדעים עדיין נחשב לדיבור. על כל פנים בשפתי חכמים כתוב שאין זה נחשב דיבור.
***
