יש חקירה שחוקר החתם סופר וחלק מהאחרונים כאשר תשעה באב חל בשבת ונדחה ליום א' האם מבחינה עקרונית תשעה באב הוא בשבת אלא שהצום ביום א' הוא מדין תשלומין לתענית שנדחתה או שמעיקר הדין הצום נקבע כך שכאשר יחול בשבת ידחה ליום א'.
נפק"מ תהיה לגבי קטן שהגדיל במוצאי שבת.
אם הצום בעשירי הוא רק תשלומין – אינו מחוייב לצום כי לא נתחייב בשבת
אם מעיקר הדין נדחה – יחוייב לצום.
המנחת חינוך (מצווה ש"א) שואל מדוע באמת ט' באב וי"ז בתמוז נדחים מפני השבת? הרי לכא' גם זה וגם זה הינם מצוות מדברי קבלה/דברי נביאים: מצוות אכילה בשבת היא מדברי נביאים – "וקראת לשבת עונג" וגם תשעה באב היא תקנת נביאים.
מחדש המנ"ח שתקנת הנביאים היתה רק לחודש התענית ולא ליום ולכן היום לא דוחה שבת:
״והנראה לענ״ד … דד׳ צומות הללו מדברי קבלה אין נקבע להם יום מיוחד י׳ טבת או ט׳ באב וכדומה,רק הדברי קבלה הוא על אלו החדשים דבטבת ותמוז ואב ותשרי מחיבים להתענות בהם יום אחד, אבל לא נתיחד יום מיוחד, רק איזה יום שרוצה יוכל להתענות, רק באלו החדשים"
[ובאמת בגלל זה אולי י' בטבת היה דוחה שבת – שכך מצאנו באבודרהם: "עשרה בטבת, שאינו חל לעולם בשבת, אבל הוא חל לפעמים ביום שישי ומתענין בו ביום; ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו 'בעצם היום הזה'". וזה בגלל קביעת היום עצמו ע"י הנביאים]
אם זה עניין שמדברי קבלה נקבע רק החודש ורק חז"ל אח"כ תיקנו את היום, יותר יהיה מסתבר לומר שכשם שקבעו את ט' באב ברגיל כך קבעו את י' באב כאשר חל בשבת.
ומוסיף הרא"ש משפט מעניין:
"הדבר יצא מפי מורי הקדוש וכל עדת ישראל יעשו אותו. כדאי הוא בית מקדשנו לבטל עליו עונה אחת בשנה"
כלומר למרות שהראש סובר שאין אבלות בצנעה בתשעה באב שחל בשבת בכל זה משום "כדאי הוא בית מקדשנו" ראוי לנהוג כמהר"ם מרוטנבורג.
את המחלוקת עצמה בין הרא"ש למהר"ם אפשר להסביר לפי מה שאמרנו:
לפי המהר"ם מעיקר הדין תשעה באב חל בשבת אלא שהתענית עצמה נדחתה לעשירי אבל לגבי דברים שבצנעה נוהגים גם בשבת.
ולפי הרא"ש מעיקר הדין הצום עובר לעשירי ולכן אין גם דברים שבצנעה.
אבל עדיין צריך להסביר מה זה התוספת שמוסיף: "כדאי הוא בית מקדשנו…"
מה הדין כאשר תעשה באב חל בשבת ונדחה ליום א'. האם יש דין שבוע שחל בו?
הרא"ש [סי' לב] והר"ן [ט: באלפס ד"ה ירושלמי] פוסקים על פי הירושלמי, שתשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון, אין נוהגים בשנה זו דיני שבוע שחל בו.
הסמ"ג [עשין דרבנן ג] פוסק שנהגו לנהוג דיני שבוע שחל בו בכל השבוע שלפני שבת זו [ג-ט באב].
השו"ע [סי' תקנא סע' ד] פוסק כרא"ש שאין שבוע שחל בו כשתשעה באב חל בשבת. אולם מביא גם את הסמ"ק כיש אומרים.
(הר' עובדיה יוסף פוסק שאין דין שבוע שחל בו)
גם כאן את המחלוקת עצמה לעניין שבוע שחל בו אפשר להסביר כדאמרן:
הרא"ש (לשיטתו) שעיקר הצום נדחה לעשירי ועל כן אין שבוע שחל בו.
הסמ"ע סובר שעיקר הצום בתשיעי ורק הצום בעשירי מדין תשלומין, ולפיכך יש שבוע שחל בו שזה השבוע לפני השבת.
אלא שאת השו"ע צריך להסביר כי לעניין דברים שבצנעה פוסק [סי' תקנד סע' יט] כרא"ש שאין נוהגים בשבת מנהגי אבלות אפילו לא בדברים שבצנעה, דהיינו שאוחז שמעיקר הדין הצום הנדחה ואילו לגבי שבוע שחל בו אמנם בסתמא פוסק שאין שבוע שחל בו אבל עדיין מביא את שיטת הסמ"ע, כאילו שיש עדיין עניין לחשש לו.
(ואולי לגבי דברים שבצנעה לא רצה להחמיר).
האליהו רבה מביא שעד חצות היום מותר ללמוד ואילו מחצות היום רק בדברים המותרים ללמוד בתשעה באב.
אולם המגן אברהם כתב (מובא בבאר היטב תקנג ס"ק ה) שנראה להחמיר כבר מהבוקר "דהא יכול למווד דברים המותרים".
וגם כאן ניתן לומר שאם העניין הוא שהצום נדחה לעשירי אזי אסור רק מחצות כמו בכל ערב תשעה באב ואם זה רק תשלומין אזי יש סברה לאסור בלימוד בשבת כל היום שהרי "ניתן ללמוד בדברים המותרים".
גם כאן, אם נסבור שזה רק תשלומין לצום יש מקום לסברא שיש להקל בצום נדחה.
"והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור, לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן? אתחלתא דפורענותא עדיפא".
(החתם סופר, בשו"ת חלק א (או"ח), סימן לג, מסביר את שיטת חכמים, שהואיל ושלטה האש בבית כבר ב-ט' באב, יצא הבית מיד לחולין, ונמצא שבעשירי נשרף בית של חול. )
בטור מובא שהיו צריכים לצום יומיים אלא משום חולשה קבעו רק יום אחד.
ולפיכך כאשר חל בשבת ניתן לומר שזה צום מעיקר הדין, שהרי היו צריכים לצום יומיים, אלא שבמקרה זה מקיימים הצום ביום השני (ובכל זאת זה יותר קל כי זה רק סוף החורבן).
ר' יוסף דב מבוסטון מסביר:
כמו שיש גדר של "יום טוב" בימים טובים, כך יש גדר של "יום חורבן" בתשעה באב.
כמו כן יש עניין נוסף של מנהגי אבלות שיש לנהוג בתשעה באב.
ולפיכך כאשר תשעה באב חל בשבת, מה שנדחה ליום ראשון הם מנהגי האבלות אבל המהות של "יום חורבן" נשארת בתשיעי – בשבת.
ולכן מובנת סברת המהר"ם שיש עניין לנהוג מנהגי אבלות בדברים שבצנעה.
וזה מה שמוסיף הרא"ש "כדאי הוא בית מקדשנו לבטל עליו עונה אחת", שאמנם מנהגי האבלות נדחו ליום א' אבל עדיין יש מקום לדברים שבצנעה משום "יום החורבן".
ואם כך הם הדברים, אז גם אם הצום הוא "רק" נדחה, קטן שהגדיל יהיה חייב לצום כי מנהגי האבלות עברו מעיקר הדין לעשירי.
ולפי זה, למרות שלעניין דברים שבצנעה סובר השו"ע שאין להחמיר בשבת. עדיין לעניין שבוע שחל בו יש לחקור מה ה"מחייב" של דין שבוע שחל בו, האם השבוע שחל בו "יום החורבן" או השבוע שנוהגים בו את מנהגי האבלות ועל כן השו"ע מסתפק אולי להחמיר.
ולכן גם אולי הקלו יותר בצום נדחה לעניין בעל ברית כי הואיל והיום עצמו אינו "יום חורבן" יכול ה"יום-טוב" הפרטי של בעל הברית לדחות את מנהגי האבלות (משא"כ כאשר זה בתשעה באב בזמנו שאז זה "יום חורבן" לכלל ישראל)
