שו"ע תקנ"א טז:
"ונוהגין שלא לרחוץ אפילו בצונן מראש חודש ואילך (תרומת הדשן סי' ק"ו). ואפילו בערב שבת של חזון אסור לרחוץ, כי אם ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן (מהרי"ל ותשובת מהרי"ל סימן ט"ו וב"י). ויש מקילין בחפיפת הראש בחמין, למי שרגיל בכך כל שבת".
הגר"א מביא שההיתר הוא כי יש מצווה להתרחץ בערב שבת.
ומסביר רשזו"א – שההיתר הוא מצד נדרי מצווה, דהיינו יש כאן מנהג טוב שהתקבל – לרחוץ פנים ידיים ורגליים בע"ש וזה דוחה את אבלות תשעת הימים.
השו"ע ר"ס א:
מצוה לרחוץ, הגה: כל גופו, ואם אי אפשר לו ירחץ (טור) פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת.
(וראה במשנה ברורה: ואפילו בערב שבת של חזון אסור וכו' – היינו אפילו היה רגיל לרחוץ בכל ערב שבת בחמין כל גופו, אסור בערב שבת של חזון לרחוץ כל גופו, אפילו בצונן).
הבאנו בעבר את הספר חסידים (מובא במשנה ברורה רס"ז (ה)) שסובר: אדם יכול לאכול גם סעודת שבת מבעוד יום אבל צריך שיאכל כזית לפחות בלילה.
וצריך להבין ממה נפשך: אם יש דין תוספת שבת אז למה לא אפילו כל הסעודה בשבת ואם אין דין אז כל הסעודה.
והסברנו אז שלשיטת ספר חסידים יש דין תוספת שבת וניתן לקיים עונג שבת בזמן תוספת שבת, מבעוד יום. אבל דין סעודות שבת נלמד מהמילה "היום" שנאמרה 3 פעמים ולכן בעינן שיקיים אותם בשבת עצמה.
ר' שמואל רוזווסקי מסביר את הספר חסידים בדרך דומה אך שונה קצת:
מי שאוכל ביום שישי אחר הצהרים והחשיך עליו היום ונכנס לשבת כשהוא שבע האם קיים עונג שבת?
תוס' – סוברים שכן, אפילו שכל האכילה היתה ביום שישי.
ואומרים תוס' שזה נחשב סעודת שבת ואפילו אומר רצה בברכת המזון, למרות שכאמור כל הסעודה היתה בשישי.
הר"ן – מוסיף ואומר שיכול גם לקדש וזה נחשב קידוש במקום סעודה , אפילו שאת הסעודה אכל קודם, בשישי.
מכאן שעונג שבת ניתן לקיים גם בכך שאתה שבע בשבת.
[ראיה לדבר – מי שצריך להתענות תענית חלום, מתענה אפילו בשבת, כי אצלו זה העונג שבת, שלא יצטער מהחלום (וצריך להתענות תענית נוספת על כך שצם בשבת…)]
מה שבכל זאת צריך לקיים בשבת זה דין 3 סעודות, כפי שהבאנו לעיל שנאמר 3 פעמים "היום".
ולכן לפי ספר חסידים צריך לאכול כזית בשבת.
רמב"ם שבת פ"ל ה"ה:
"מסדר אדם שולחנו בערב השבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית–כדי לכבדו בכניסתו, וביציאתו. וצריך לתקן ביתו מבעוד יום, לכבוד השבת; ויהיה נר דלוק, ושולחן ערוך, ומיטה מוצעת–שכל אלו לכבוד שבת הן.
דהיינו יש כאן חיוב לסדר נר דולק וכו' מערב שבת
לעומת זאת בפרק ה' משמע שהחיוב הוא שיהיה נר דולק בשבת
שואל ר"ח מדוע כאן משמע שהחיוב בע"ש וכאן בשבת.
ומסביר: בפרק ה' הרמב"ם מדבר על דין עונג שבת – זה רק בשבת, ואילו בפרק ל' על דין כבוד שבת – זה מתחיל כבר ביום שישי.
בשו"ע רס"א ס"ק א "ומותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליק נר לצורך שבת" (לא גזרו על שבות בין השמשות לצורך מצווה)
מביא המשנה ברורה את האליהו רבא שבמקרה כזה האשה יכולה גם לברך
רעק"א שואל מדוע ? הרי אין שליחות לגוי, ולכן סובר שלא מברכת.
אומר הרב פרנק: האליהו רבא סובר שהמצווה היא התוצאה – דהיינו שיהיה נר דלוק ולכן אפילו בגוי קוימה המצווה. (ויש מקום להסביר א"כ את נוסח הברכה "להדליק…")
נמצאנו למדים:
כבוד שבת זה לעשות את הפעולה
עונג שבת זו התוצאה.
(ההלכה היא שאם יש נר דולק מיום שישי צריך לכבות ולהדליק לכבוד שבת – משום כבוד שבת , לעשות את הפעולה של ההדלקה.)
בגמ' שבת כה:
"דאמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי ע"ש מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות"
שואל החיד"א האם לא היה רוחץ כל גופו לכבוד השבת?
ועונה – זה היה עושה מבעוד יום כדי שיהיה נקי לשבת = עונג שבת, אבל כאן מדובר על רחיצה נוספת ממש בכניסת השבת – משום כבוד השבת.
דהיינו יש כאן 2 חיובים:
להיות נקי לשבת = רחיצת כל גופו = עונג שבת
פניו ידיו ורגליו (שמתלכלכים תדיר) = כבוד שבת.
כאמור לעיל רשזו"א אמר שרחיצת פניו ידיו ורגליו בע"ש חזון זה משום נדרי מצווה (לא משום המצווה עצמה, וצריך להבין מדוע היא כשלעצמה לא דוחה אבלות תשעת הימים…).
נדרי מצווה לא שייך בתוצאה, אדם לא יכול לנדור להיות רחוץ… ניתן רק לנדור להתרחץ.
ועל כן:
רחיצת כל גופו = משום עונג שבת = העיקר הוא בתוצאה, לא שייך לדבר על נדרי מצווה.
רחיצת פניו וידיו = כבוד שבת = העניין הוא בפעולה במעשה הרחיצה, כאן שייך לדבר על נדרי מצווה ועל כן רק זה הותר בע"ש חזון משום נדרי מצווה.
