פסח: קניין חמץ
ב' ניסן תשע"ג
קניין חמץ בפסח
רמבם חמץ ומצה פ"א ה"ג:
"אין אדם לוקה משום בל יראה ובל ימצא בפסח אא"כ קנה חמץ בפסח או חימצו שאז יש בו מעשה אבל אם רק השאיר חמץ בביתו הרי זה לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה"
שואל הנודע ביהודה: ישנו יסוד בדיני קניין שאדם לא יכול למכור מה שאינו ברשותו ("איש כי יקדיש ביתו" מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו) על פי יסוד זה גם א"א למכור איסורי הנאה כי אינם ברשותו של האדם.
לפי זה שואל הנודע ביהודה כיצד ניתן לקנות חמץ בפסח הרי זה אסור בהנאה והמוכר אינו יכול למכור מה שאינו ברשותו !?
ישנה מחלוקת האם איסורי הנאה נחשבים של האדם או לא ואומר הקצות שבכל מקרה זה אינו ברשותו (שור הנסקל שנגמר דינו אי אפשר למכור)
ולפי זה צריך להסביר איך ניתן לקנות חמץ בפסח?
(יש מן האח' שתירצו שמדובר מגוי, אבל זה לא משמע מהרמבם שאינו אומר "אא"כ קנה חמץ מגוי".
כן אולי ניתן לחלק בעניין איסור הנאה לזמן מוגבל.
וכן יש שתירצו שכיוון "שעשאו הכתוב ברשותו" ע"כ שייכת מכירה, אבל גם זה אינו נכון, שכן להלכה אין החמץ ברשותו ממש לכל דבר ועניין (כמו ירושה וכיוצ"ב) אלא רק לעניין לעבור עליו בבל יראה) .
- הקצות מביא מעשה בפלוני ששכח לבטל חמץ ונזכר בכניסת החג, כאשר כבר לכאורה לא ניתן לבטל, וכאשר נזכר פרץ בצעקות לבטלו, ואומר הקצות שכיוון שגילה דעתו שהחמץ לא חשוב לו, לכן לא עבר בבל יראה ובל ימצא.
איך זה עובד למפרע, הרי בפועל לא ביטל בזמן?
מסביר ר' שמואל שהיסוד בדברי הקצות הוא ע"פ שיטת רש"י במח' מהו יסוד דין ביטול חמץ:
כידוע ישנה מח' יסודית בדין ביטול חמץ: שיטת רש"י היא שהיסוד הוא שהאדם יבטל החמץ בליבו ושיאמר שאינו רוצה בחמץ = ביטול חמץ הינו "מצב". שיטת תוס' היא שביטול הוא מדין הפקר.
וע"כ רק אם ביטול חמץ הוא עניין במחשבה = "מצב", ניתן על יסוד אומדנא שעוד קודם הזמן לא רצה בחמץ להסיק ולומר שלמרות שלא ביטל בזמן הרי האומדנא שלנו מחליפה את הביטול אבל אם היסוד הוא הפקר הרי שיש לעשות פעולת הפקר ובאומדנא לא ניתן להחליף מעשה.
[הבית יוסף שואל מדוע אין מברכים על ביטול חמץ ועונה כי זה במחשבה.
שואל הרעק"א – גם תרומה ניתן להפריש במחשבה ושם כן מברכים? אלא שהיות וביטול חמץ זה "מצב" ולא פעולה, לא מברכים על "מצב"]
- אדם נכנס לבית של חבירו כשאינו בבית ועד שממתין לו רוצה לאכול משהו האם יכול לקחת פרי לאכול בלי רשות כאשר ברור שאם היה פה היה מסכים?
תוס' בב"מ אומר שאסור כי אמנם יש לנו אומדנא שאם היה יודע היה מרשה לו אבל עד שלא שמענו העניין מפורשות אין כאן הסכמה.
הש"ך חולק וסובר שמותר כי ניתן להסיק ההסכמה גם אם לא שמענו הדבר מפורשות וזאת כאשר ברור לנו שהיה מרשה.
- האם ניתן לעשות גם מעשה קניין על יסוד האומדנא שברור לנו שאילו האדם היה יודע היה מסכים?
לדוג' אדם נזקק באופן דחוף לחפץ של חבירו האם יכול לקנות החפץ ולהשאיר לו סכום כסף שעולה בהרבה על שווי החפץ כך שברור לנו שאילו היה נמצא כאן היה מסכים?
בנידון זה יש מח' בין הקצות שאומר שאפשר לנודע ביהודה שאומר שאסור.
מסביר ר' איסר זלמן מלצר:
כעקרון מעשה הקניין מורכב משתי פעולות: הקנאת החפץ ע"י המוכר וקניית החפץ על ידי הקונה. האם ניתן לבצע מעשה קניין כאשר רק הקונה מבצע פעולה קניין אקטיבית אבל המוכר לא אכפת לו ?
שיטת הנודע ביהודה היא שיש צורך בפעולה גם מצד המוכר וע"כ גם כאשר יש לנו אומדנא שאילו היה יודע היה מסכים למכור, אי אפשר באמצעות האומדנא הזו להחליף פעולה אקטיבית מצד המוכר.
אבל שיטת הקצות היא שכדי לבצע פעולת קניין מספיקה הסכמת המוכר, הסכמה כזו ניתן ליצור גם ע"י האומדנא שאילו הייתי יודע הייתי מסכים.
רמבם אישות פ"ה ה"ח:
"הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצ"ב וקידש בו אשה ובא בעה"ב, אע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב הימנו אינה מקודשת, שלא אמר לו אלא כדי שלא להתבייש עימו ואם קידשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק"
מסיקים האחרונים מדברי הרמבם שהבעיה היא רק החשש שמסכים בדיעבד רק כדי שלא לביישו (גם אם ההנחה היא שאדם מסכים לתת לחבירו דבר מאכל זה רק על מנת לאוכלו אבל לא על מנת לקדש בו אישה) אבל אילו היה מדובר במקרה שברור לנו שמסכים גם לקידושין הרי זו מקודשת (כמו תמרה או אגוז שמקודשת מספק).
ולכא' הדברים טעונים ביאור הרי גם אם ניתן להניח שהיה נותן לחבירו את החפץ עדיין חסר פה מעשה קניין. אלא מכאן ששיטת הרמבם היא שבשביל מעשה קניין אין צורך בפעולה אקטיבית מצד המוכר אלא די במעשה קניין מצד הקונה ואת הסכמת המוכר ניתן להסיק על יסוד האומדנא שאילו היה יודע היה מסכים.
- אישה גנבה חפץ מאדם ורוצה לקדשה בחפץ שגנבה אינה מקודשת כי אינו ברשותו אבל להיפך אם הוא גנב ממנה תהיה מקודשת (אם יהיה ברור שהסכימה להתקדש ולא רק לקבל את החפץ חזרה). מה ההבדל?
העניין הוא שכאשר החפץ אצלו היא יכולה להסתלק מהחפץ ואז הוא נהיה שלו ויכול לקדש בו. אבל כאשר החפץ אצלה אם הוא יסתלק והיא תזכה בו לא לא יהיה "כי יקח" אלא "כי תיקח".
על יסוד דברים אלו ניתן גם להסביר את הרמב"ם בעניין קניית חמץ בפסח:
לשיטת הרמבם לצורך מעשה קניין מספיקה הסכמתו של המוכר וע"כ למרות שמדובר באיסור הנאה והחמץ אינו ברשותו של המוכר יכול הוא עדיין לתת הסכמתו לכך שהקונה יקנה ובכך נסללה הדרך לקונה לקנות את החמץ בפסח.
(אבל שיטת הנודע ביהודה היא שלצורך מעשה קניין צריך שניים וע"כ היות והחמץ אסור בהנאה ואינו ברשותו של המוכר, אינו יכול להקנות. וע"כ הוא שואל על הרמבם כיצד ישנה מציאות של קניית חמץ בפסח).