סכנת ההרגל
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ (א', א')
לכאורה יש להתפלא: מדוע נכתב בפסוק לשון הווה – 'הבאים מצרימה'? כלום לא מתאים היה יותר אילו נכתב: 'אשר באו מצרימה', בלשון עבר? הלא ביאתם של בני ישראל מצרימה עם יעקב אביהם התרחשה שנים רבות לפני המאורעות המתוארים כעת בפרשתנו!
את התשובה לכך, נבין על פי המעשה הבא:
מעשה בבשם אחד, מוכר בשמים, אשר ביום מן הימים, כאשר הגיע לפתוח את חנותו כמימים ימימה – חשכו עיניו, התברר לו, כי באישון לילה נפתחה חנות חדשה ליד חנותו שלו, חנות של בורסקאי, מעבד עורות! בעוד מחנותו של הבשם בקעו ריחות נפלאים ומשיבי נפש, אשר משכו את הבריות להיכנס ולרכוש מטוב מרכולתה של החנות – הרי שמחנותו של הבורסקאי בקעו ריחות שונים בתכלית: ריחות נוראים של עיבוד עורות!
עד מהרה, ניכרה השפעתה של החנות החדשה. הבריות, אשר סלדו מהריח הנורא – הדירו רגלם מהרחוב, וחדלו לפקוד את חנותו של הבשם. גם הבשם עצמו, אשר נפשו קצה בריח הנורא – נאלץ להגיף את דלתות חנותו, וכך מצא את עצמו מתבודד ימים ארוכים מול צנצנות הבשמים שעמדו על המדפים ככלי אין חפץ בו.
כך, במשך תקופת מה, עד שבסופו של דבר הבין הבשם כי אין טעם להמשיך ולהחזיק את החנות שאינה מניבה רווחים אלא להיפך… לפיכך, תלה על דלת החנות שלט קטן 'למכירה', למרות שלא תלה ציפיות רבות. ככלות הכל, מי כבר עובר ברחוב, מאז הגיעה אליו צחנת הבורסקי? ומי בכלל ירצה לקנות חנות בסביבתו של מפגע בעל ריח נורא כל כך?
אולם להפתעתו של הבשם, ההצעה הראשונה בעקבות השלט שתלה – הגיע שעה קלה לאחר מכן. היה זה שכנו, הבורסקאי, אשר התייצב בפתח חנותו, סקר את השטח בעיניו, ולבסוף אמר: "ידידי, יש לי רעיון בשבילך… הבה נרחיב את מפעל העורות, כך שיתפרס גם על חנותך, ונעבוד בו יחדיו! הרווחים יגדלו, ואנו נחלוק בהם שוה בשוה כמובן!".
בתחילה, סירב הבשם. הוא לא היה מסוגל אפילו לחשוב על האפשרות שיבלה את ימיו בצחנת הבורסקי. אולם בסופו של דבר, לאחר שנקפו עוד ימים מספר, ועול החובות השתרג על צווארו – נאלץ לקבל את ההצעה. הוא התדפק על דלת חנותו של שכנו הבורסקאי, ובקצרה הביע את נכונותו לקבל את ההצעה שהוצעה לו לפני ימים מספר.
וכך, עוד באותו היום, נשמעו הלמות פטישים. הקיר המפריד בין שתי החנויות – נפרץ, והצחנה אפפה את השטח כולו. למחרת היום, כבר נאלץ הבשם לחגור סינר למתניו, ולהצטרף אל הבורסקאי בעבודתו. וראה זה פלא: ביום הראשון – היה זה אמנם נורא ואיום. ביום השני – הריח כבר היה נסבל יותר. ביום השלישי – הוא כבר התרגל. ביום הרביעי – כמעט ולא נתן ליבו לצחנה האופפת אותו, וביום החמישי – כבר לא הצליח להבין מדוע סלד מלכתחילה מריח הבורסקי.
כך חלפה תקופת מה, ומשנערך החשבון בין שני השותפים – התברר כי העסק מניב רווחים נאים. כל אחד מהם נותר עם סכום ניכר, אשר הספיק לפרנסת המשפחה ברווח, וגם לחסכונות בלתי מבוטלים.
או אז, הציעה רעייתו של הבשם לשעבר ואמרה לו: "אישי היקר… כעת, כשעומד לרשותך סכום כסף מכובד, מדוע לא תפתח חנות בשמים במרכז העיר ותחזור לעסוק במקצועך כמקדם?". אולם הבשם, נענה והשיב לה: "צר לי, אך לא אוכל להיות בשם. אינני יכול לסבול את האנשים הרכרוכיים הללו, המפונקים הזקוקים לניחוח בשמים!"…
ללמדנו, כי זה טבעו של האדם: הוא מתרגל לכל מצב ולכל מציאות!
ומכאן, תשובה לשאלתנו:
שכן כאשר בני יעקב ירדו מצרימה, אל מקום הטומאה, הם חששו בדיוק מפני התכונה האנושית הזו. הם חששו פן יתרגלו לטומאת מצרים, וישכחו לחלוטין את מעלתם שמקדם… לפיכך, הם הקפידו שלא להתאזרח במצרים, אלא להרגיש תמיד כ'באים' – כלומר: כאנשים שאינם בני המקום, אשר זה עתה הגיעו, בכדי שלעולם לא יתרגלו לאווירת הטומאה ונפשם העדינה לא תסתאב!
גם הכופר לא מוכן לסכן את עצמו…
וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה (ט', כ"א)
מפשטות לשון הפסוק משתמע, כי אותם המצרים אשר לא שתו ליבם אל דבר ה' – לא נשארו בשדה בעצמם, אלא רק השאירו את עבדיהם עם המקנה. ולכאורה יש להבין, אם אותם אנשים לא שתו ליבם, לא האמינו או לא התייראו מפני דבר ה' – מדוע לא נשארו בשדה בעצמם?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
באחת המדינות, אשר היתה מחולקת למחוזות שונים, נהגו מושלי המחוזות להיפגש אחת לשנה לצורך ניהול ענייניהם המשותפים. באחת מאותן פגישות סיפר אחד המושלים לחבריו כי במחוז שבשליטתו מתגורר יהודי צדיק, מגלה עתידות, אשר כל מילה היוצאת מפיו מתקיימת בדיוק רב.
כאשר שמע זאת ראש המושלים, החל הכעס מפעפע בו. הוא אמר בליבו, כי לא יתכן שמושל זוטר, ממחוז קטן ונידח – יתפאר בדבר מה שיש במחוזו, ודוגמתו לא ניתן למצוא במחוזות אחרים. לפיכך הוא דרש מאותו מושל כי לעת המפגש הבא יביא עמו את היהודי הצדיק, בכדי להוכיח את דבריו.
ואכן, לקראת המפגש הבא הזמין אליו המושל את היהודי, ודרש ממנו להתלוות אליו. הוא סיפר לו על הדרישה שנדרש, להוכיח כי במחוזו מתגורר יהודי מגלה עתידות. נחרד היהודי פן יכשל בדבריו, וחשש עלה בלבו, מי יודע מה יעלה בגורלו ובגורלם של אחיו היהודים במקרה כזה. אולם לא היתה לו ברירה, והוא נאלץ להתלוות אל המושל כדרישתו, תוך שהוא נושא בליבו תפילה לאלוקיו כי יעמוד על ימינו לסמכו וישים את המילים הנכונות בפיו.
כאשר הגיעו המושל והצדיק אל מקום המפגש, הם מצאו בימה גבוהה שהוכנה מראש, ועליה כבר ניצב ראש המושלים. כאשר הבחין במושל מיודענו המגיע בחברת הצדיק, הזמין מיד את הצדיק לעלות אל הבימה, ומשמילא הצדיק את הוראתו, פנה אליו ושאל: "יהודי, אני מבקש שתאמר לי מתי יהיה יום מותך?"…
היתה זו שאלה מתוכננת מראש על ידי חבורת יועצים שביקשה להוכיח את חוסר יכולתו של היהודי לצפות את העתיד. המושל הצטייד מראש באקדח שהוסתר בכיסו, ותכניתו היתה פשוטה: אם יאמר היהודי שימות בתאריך כלשהו, יוציא המושל את האקדח ויהרגנו, ובכך יווכחו הכל כי אינו יודע את העתיד… מאידך, אם יאמר כי היום הינו יום מותו, ימתינו עד הערב ויווכחו האם צדקו דבריו…
ואכן, לשמע השאלה, הבין הצדיק מיד את כוונתו של המושל, ומשמים האירו את עיניו. הוא פסק לרגע מלמלמל דברי תפילה, והשיב למושל במילים קצרות: "אני אמות באותו היום שבו אתה תמות!".
באותו הרגע הכניס המושל את ידו לכיסו בכדי לשלוף את האקדח, אולם למרבה הפלא קפאה ידו… האקדח נותר בכיס… "למה אתה מחכה? תירה בו!", לחשו היועצים מאחוריו, אולם המושל לא העז לשלוף את האקדח ולבצע את זממו. הוא עמד נבוך במשך מספר רגעים, לאחריהם ירד מהבמה ושילח את היהודי לדרכו.
לאחר מעשה, כאשר שאלוהו מדוע לא פעל כמתוכנן, ענה המושל: "שוטים שכמותכם… וכי לא שמעתם מה הוא אמר? הלא הוא אמר שאני אמות באותו היום שבו הוא ימות! ומה אם הוא צודק? אם הוא צודק, ואני הייתי הורג אותו היום, הרי אף אני הייתי מוצא היום את מותי! כלום נשתבשה עלי דעתי, להביא את קיצי על עצמי בידי?"…
הרי לנו, כי אדם יכול להגדיר את עצמו כ'בלתי מאמין', אולם זאת כל עוד הדברים אינם נוגעים אליו באופן אישי… אך כאשר הדברים נוגעים אליו עצמו, והוא חושש שחוסר האמונה יפגע בו, כאן אפילו גדול הכופרים לא יסתכן…
ומכאן תשובה לשאלתנו:
שכן היו בין המצרים כאלו שלא האמינו, ואפילו היו מוכנים לסכן בחוסר אמונתם את רכושם או עבדיהם. אבל ככל שנגעו הדברים אליהם עצמם, לגופם ממש – כאן אפילו הם איבדו את האומץ לפעול על פי כפירתם… לפיכך, את עבדיהם ואת מקניהם השאירו בשדה, תוך הכרזה ברורה שאינם מאמינים בדבר ה', אולם הם עצמם מיהרו להיכנס הביתה…
'תירוץ' אחד דוחה מאה הוכחות
וַיֹּאמֶר משֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם (י"א, ד')
ופרש"י: "ורבותינו דרשו כמו כבחצות הלילה, ואמרו שאמר משה כחצות, דמשמע סמוך לו או לפניו או לאחריו, ולא אמר בחצות, שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא. אבל הקב"ה יודע עתיו ורגעיו – אמר בחצות".
לכאורה יש להתפלא: מדוע חשש משה שמא יאמרו אצטגניני פרעה שהינו בדאי? מה בכך שהיא תבוא רק סמוך לחצות, ולא בדיוק בחצות? ככלות הכל, בסופו של דבר – תגיע המכה, וכולם יראו את כוחו וגבורתו של הקדוש ברוך הוא!
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
היה זה בתקופתו של רש"י הקדוש. הנסיך גוטפריד מבויון, החליט לצאת לארץ ישראל במסע צלב, במטרה לגרש מירושלים את הכופרים המוסלמים, ולשם כך גייס צבא גדול, המצוייד במיטב כלי הנשק שניתן היה למצוא באותם הימים. הוא היה מונע מכוחה של הבטחה שהבטיחו האפיפיור, כי מי שיעלה בידו לכבוש את עיר הקודש – ימליכהו עליה ללא עוררין. היתה זו משאת נפש, שכן המלוכה על ירושלים – נחשבה לפסגת ההצלחה, וכרוכה היתה בכבוד שאין למעלה ממנו. בכדי להגשים מטרה זו, היה הנסיך נכון לעשות הכל, על כל מה שהמילה הזו כוללת בתוכה.
אכן, הנסיך ידע היטב, כי בכדי לזכות למימוש ההבטחה, עליו להיות הראשון שיגיע לירושלים. הוא גם היה מודע לכך, כי הוא אינו היחיד שמתכנן מסע מעין זה, וכי בשעה זו עצמה ישנם עוד כמה וכמה מחבריו הלוטשים עיניים לכהונה הרמה, ולשם כך מתכוונים אף הם לצאת למסע לירושלים. לפיכך, הוא ביקש להזדרז ולצאת לדרך, מיד לאחר שגייס לצידו עשרת אלפים לוחמים חמושים, צבא מכובד במושגי הימים ההם.
כל יועציו של הנסיך, היו בדעה אחת, כי ביכולתו לנצח את המלחמה על ירושלים באמצעות עשרת אלפים לוחמיו. אולם הנסיך עדיין לא היה רגוע… ליבו ניבא לו רעות, והוא הרגיש כי העתיד אינו צופן לו טוב. לפיכך, הוא החליט לפנות אל רבם של היהודים, רבי שלמה, הלא הוא רש"י הקדוש, אשר התגורר באותם הימים בעיר 'טרויש', ולשמוע את דעתו. מפורסם היה רש"י כחכם הרואה את הנולד, גאון שאין דוגמתו, ואף איש אלוקים אשר רוח בו. משכך, קיווה הנסיך כי יעלה בידו להניח את דעתו.
כך, מספר ימים לאחר מכן, הגיע הנסיך לטרויש, עירו של רש"י, בראשו של גדוד גדול, ומיד בהגיעו אל העיר שלח לקרוא לרבן של ישראל, תוך שהוא מבהיר כי ברצונו לשוחח עמו בענין חשוב. אלא שלמרבה הפתעתו של הנסיך, רש"י סירב להגיע. הוא שמע רבות על רשעותו, ולא ראה לנכון לסייע לו.
לשמע התשובה, בערה בו חמתו, והוא החליט לצאת בעצמו אל ביתו של רש"י, עם כמה מחייליו. בהגיעו אל הבית, מצא להפתעתו את כל הדלתות פתוחות. הוא נכנס אל הבית פנימה, מצא על השולחן כמה קונטרסים שהיו בעיצומה של כתיבה, ואף שמע את קולו של רש"י בלימודו, אולם את הצדיק לא ראה. "שלמה! שלמה!", קרא הנסיך בשמו של רש"י, והתשובה לא איחרה: "כן אדוני, מה רצונך?", נשמע הקול, אף שגם כעת לא היה ביכולתו לראות את הצדיק.
כעת, כבר הבין הנסיך כי מדובר באיש אלוקים קדוש, אשר ניחן בכוחות מעל לדרך הטבע. הוא פנה אפוא אל אחד היהודים שמצא בקרבת מקום, וביקש ממנו: "גש ואמור לצדיק, כי אני מבקש ממנו כי יתגלה בפני! אני מבטיח כי לא יאונה לו כל רע, ואף לא למי מתלמידיו או מבני העיר!". ואכן, מיד עם כלותו את דבריו, הופיעה דמותו של רש"י הקדוש.
כעת, פנה הנסיך אל רש"י ואמר לו: "רבי! את גודל קדושתך נוכחתי זה עתה לראות, ולפיכך מבקש אני להוועץ בך בענין חשוב. בדעתי לצאת במסע לארץ ישראל, בכדי לכבשה מידם של המוסלמים הכופרים. לרשותי עומד צי של אוניות ועשרת אלפים לוחמים, ורצוני לדעת: האם תוכתר המשימה בהצלחה? האם יעלה בידי לכבוש את עיר הקודש? אמנם על פי כל המומחים סיכויי גבוהים למדי, אולם עדיין, מבקש אני לשמוע את דעתך!", הבהיר הנסיך. ורש"י הקדוש נענה והשיב לו:
"אמלא את מבוקשך, על אף שברור לי כי תשובתי תאכזב אותך, ואתה לא תשמע בקולי. דע לך, כי בתחילה, אמנם, תאיר לך ההצלחה את פניה, ואתה תכבוש את ירושלים לאחר קרב מר. אולם לא יעלה בידך להחזיק בה אלא שלשה ימים בלבד, שכן ביום הרביעי כבר תאלץ לעזוב אותה, לאחר מפלה קשה. מוכה ומובס תחזור לארצך, כאשר מכל המחנה הגדול היוצא איתך, תיכנס לעירך עם שלשה פרשים בלבד, מלבד סוסך עליו תרכב אתה עצמך!".
לשמע התחזית הקודרת, נותר הנסיך נדהם על מקומו. למשך רגע אחד לא היה ביכולתו להוציא מילה מפיו, אולם ברגע הבא בער בו זעמו להשחית, והוא קרא לעברו של רש"י בחימה שפוכה: "זכור את הדברים אשר דיברת זה עתה, וזכור גם את הדבר אשר אני אומר אליך: אם אחזור מהמסע אפילו עם סוס אחד יותר מכפי שאמרת, אצוה לענות אותך בעינויים קשים עד שתצא נשמתך, וגם כל יהודי עירי יוצאו להורג!"…
כה אמר הנסיך בזעם, ומיד עזב את ביתו של רש"י. הוא חזר לעירו ויצא לדרך, למלחמה אשר התנהלה בדיוק כפי שצפה רש"י בעיניו הקדושות מראש: לאחר קרבות מרים וקשים עלה בידו לכבוש את ירושלים ולמשול בה, אולם זאת רק למשך שלשה ימים. ביום הרביעי פתחו המוסלמים במתקפת נגד גדולה, שאילצה אותו לסגת ולעזוב את העיר. צבאו ניגף בפני האוייב והצטמק מיום ליום, עד שלבסוף נאלץ לברוח מארץ ישראל לגמרי, תוך ששרידי חייליו ממשיכים לגווע בדרך ממחלות קשות שפגעו בהם עקב הרעב הממושך והקור העז שנלחמו בהם בתעצומות.
כאשר התקרב הנסיך בחזרה אל עירו, מובס ומושפל, נזכר בנבואתו של רש"י, אשר התקיימה במלואה. ליתר דיוק: כמעט במלואה… הנסיך הביט סביבו וספר שוב ושוב: היו עמו ארבעה פרשים, עם ארבעה סוסים, מלבד סוסו שלו! "מחזה שוא חזה הרב היהודי! הוא ניבא כי אשוב עם שלשה סוסים, והנה עימי כעת ארבעה!", הוא קרא בחמת זעם, ובליבו גמלה ההחלטה לעשות בדיוק כפי שהזהיר מראש: להינקם מהצדיק, ועמו גם משאר בני עמו!
כך הגיע הנסיך אל העיר, אשר היתה נעולה וסגורה בשער ברזל כבד. השער כמובן נפתח לקראת הנסיך, אשר חלף בו עם חייליו הנותרים, אולם אז, לפתע, אירע אסון: השומר שהיה אחראי על הגשר סבר כי כל החיילים כבר עברו, ולפיכך הוריד את בריחי הענק הנועלים את השער, מבלי לתת את דעתו לחייל אחד, אשר עדיין עמד עם סוסו בתוך השער, וכעת נמחץ למוות עם סוסו על ידי הבריחים הכבדים! אל העיר, נכנס הנסיך אפוא עם שלשה פרשים ושלשה סוסים, בדיוק כפי שחזה רש"י הקדוש מראש!
כעת, כאשר נוכח הנסיך לדעת כי מדבריו של הצדיק לא נפל מאומה ארצה, ביקש לחלות פניו ולהודות על האמת… אולם כבר היה זה מאוחר מדי: התברר לו, כי רש"י הקדוש כבר נסתלק לבית עולמו, ואינו בין החיים! מאותו היום ואילך, חדל הנסיך מלהצר את צעדיהם של היהודים, ועד יומו האחרון נהג בהם כבוד והשתדל לסייע להם ככל יכולתו – בזכות רבם הגדול!
מעשה זה, מלמדנו לקח חשוב. הוא מלמדנו, כי מי שאינו רוצה להאמין, יכול שלא להאמין גם מול כל ההוכחות שבעולם… הוא תמיד ימצא תירוץ שולי כלשהו, ובאמצעותו ידחה את ההוכחה כולה. אילו נכנס הנסיך אל עירו עם ארבעה חיילים, הוא היה מתעלם לחלוטין מהעובדה שתחזיותיו של רש"י הקדוש התקיימו כמעט במלואן, ומתייחס אליו כבדאי – בשל פרט קטן שלא התנהל בדיוק כפי שצפה: ארבעה פרשים במקום שלשה…
ומכאן תשובה לשאלתנו:
שכן משה רבינו חשש, כי איצטגניני פרעה, בסברם כי המכה לא הגיעה בדיוק בזמן שאמר משה מראש – ימצאו בכך פתח ותירוץ בכדי לדחות את ההוכחה כולה, ו'יוכיחו' כי לא היתה זו מכה שלוחה מאת אלוקי העברים, אלא מקרה בעלמא. מדובר אמנם בחוסר הגיון מוחלט… אולם הגיון – מעולם לא חייב את הרשעים המבקשים שלא להאמין…
נשק האמונה!
וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (י"ג, י"ח)
ופרש"י: "וחמשים – אין חמושים אלא מזויינים"
לכאורה יש להבין: מאחר ומבואר שבני ישראל יצאו ממצרים עם כלי נשק, מדוע לא נלחמו במצרים שרדפו אחריהם אל ים סוף? מדוע היה צורך לעשות להם נס ולקרוע להם את הים? וכי לשם מה נטלו עמם נשק בצאתם לדרך – אם לא בכדי להשתמש בו? ובפרט, שהרי מצינו בסוף פרשתנו, שכאשר יצאו עמלק להלחם בישראל – הם נלחמו בהם ברפידים, והיינו לכאורה באמצעות אותם כלי נשק שלקחו עמם במצרים! ולכאורה, מדוע לא השתמשו באותם כלי נשק גם בעת שניצבו על ים סוף?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
מעשה ביהודי, סוחר מצליח, מחסידיו הנאמנים של הצדיק מהר"י מבעלז זי"ע, אשר הגיע אל רבו ביום מן הימים ושאלתו בפיו: הוא קיבל הצעה לעסקה נדירה ומשתלמת ביותר, יערות ואחוזות שהניח אחריו אציל פולני – עמדו למכירה במחיר מגוחך, רק משום שהיורשים ביקשו לחלק ביניהם את הירושה ולהפרד איש איש לדרכו. חשבון פשוט הביא את מיודענו למסקנה, כי די לו אם ימכור את עצי היער בלבד – בכדי להחזיר את הקרן עם רווח נאה, שלא לדבר על כך שהאחוזות כללו עוד בתים ורכוש רב, אשר עשויים להניב ריווחי עתק.
על פניה, היתה זו עסקה משתלמת מאין כמותה. ובכל זאת, כדרכו מאז ומעולם, לא הסכים מיודענו לחתום אפילו על מסמך אחד מבלי לקבל את ברכתו של רבו. לפיכך, על אף שידע כי ישנם סוחרים נוספים הלוטשים עין לעסקה זו – עיכב את החתימה, ומיהר לצאת לדרכו בעלזה, בכדי להוועץ ברבו הגדול.
כך, יצא הסוחר עוד באותו היום לדרכו, ומספר ימים לאחר מכן כבר נכנס אל הקודש פנימה והציג את פרטי העסקה העומדת על הפרק. הצדיק – האזין ברוב קשב לתיאורו הנלהב של החסיד, ולאחר שסיים הלה להרצות את דבריו – שאלו: "אמור לי, האם ישנם סיכונים כלשהם בעסקה זו?". "לא, רבי! אין כל סיכונים! ההצלחה מובטחת!" השיב החסיד בבטחון, ולפליאתו לא היה גבול כאשר לשמע הדברים הרהר הצדיק לרגע ולאחר מכן פסק נחרצות: "אם כך, אינני מסכים לעסקה!".
החסיד לא האמין למשמע אזניו. לתשובה שכזו לא ציפה. כיצד ניתן להבין את הדברים? הלא מדובר ברווח וודאי, עסקה משתלמת שלא תחזור לעולם! ובכל זאת, אחר דבריו הנחרצים של רבו לא העז להוסיף מילה, ולפיכך קם ויצא מהחדר בראש מורכן.
בתחילה – לא העלה הסוחר בדעתו להמרות את פיו של רבו, ומחשבותיו לא נסובו אלא אודות הדרך בה יוכל להציג את נסיגתו מהעסקה מבלי שיהיה ללעג ולקלס… אולם אט אט, ככל שנקפו השעות, החל מלך זקן וכסיל במלאכתו… הוא 'הסביר' למיודענו, כי בוודאי לא הציג את הדברים לאשורם, שהרי לא יעלה על הדעת שהרבי היה מסרב לעסקה כה מוצלחת… הוא הוסיף לטעון, כי אמנם הרבי לא הסכים לעסקה ולא העניק לה את ברכתו, אולם הוא לא אמר מפורשות כי הינו אוסר עליו להוציאה אל הפועל… וכך, הוסיף היצר להעלות טענות מטענות שונות, עד שבסופו של דבר עלה בידו להשיג את מבוקשו: מיודענו הסוחר גמר בדעתו לחתום על העסקה גם מבלי ברכתו של רבו, ולא להחמיצה בשום אופן!
כך, חתם מיודענו על העסקה, אף שמצפונו העיק עליו בידעו כי הפר את מצוות רבו. אלא שכאן, החלו הצרות… לפתע פתאום התברר, כי ישנם אנשים נוספים הטוענים לחלק באחוזותיו של האציל… הללו פנו לבית המשפט, אשר פסק כי עד תום בירור הענין – לא ניתן יהיה לבצע כל פעולה ביערות ובאחוזות המדוברות… וכך מצא את עצמו הסוחר בקשיים כספיים ניכרים, כשהנושים, מהם לווה כספים לצורך השלמת העסקה, מתוך הנחה כי יוכל לפרוע חובותיו בקלות מתוך רווחיו הקלים – רודפים אחריו ותובעים את שלהם…
בלית ברירה נאלץ הסוחר לבסוף למכור את זכויותיו באחוזות וביערות, אולם כעת, כאשר ערעור משפטי תלוי היה ועומד אודותיהן – ערכן של זכויות אלו ירד פלאים, כך שהמחיר שהתקבל תמורתן בסופו של דבר היה סמלי ותו לא, ובוודאי לא היה בו די בכדי לפרוע את החובות המעיקים. בלית ברירה נאלץ מיודענו למכור עוד ועוד מנכסיו, ואפילו את ביתו לבסוף – בכדי להפטר מעול החובות, וכך מצא את עצמו חסר כל, כאשר רק שמו הטוב נותר לו לפליטה. בתוך תקופה קצרה, הפך הסוחר המצליח לעני מרוד!
בליבו, ידע החסיד היטב את הסיבה שגרמה להשתלשלות המאורעות העגומה, ואף הצדיק על עצמו את הדין. הוא הבין, כי אירע לו כזאת משום שהמרה את פיו של רבו הגדול, ויותר משכאב את כאב הפסד המעות – כאב הוא את חוסר אמונתו, אשר לא היה בה כדי לעמוד בפני נסיון. מיודענו, אף לא העז לנסוע שוב לבעלז. וכי כיצד יוכל לשאת פניו ולהביט בפני הצדיק, אחר שלא שמע לעצתו? לפיכך, הבין כי כעת אין לו למי לפנות כי אם לאביו שבשמים, ואכן בפניו נשא תפילתו השכם והערב בתחינה כי יפתח לו שערי פרנסה ויחלצהו ממיצר.
תקופה קצרה לאחר מכן, הגיע אל מיודענו הסוחר אחד מידידיו, והציע לו הצעה: הוא היה בעליהם של כמה וכמה יערות, ולצורך הטיפול השוטף בהם – נזקק לכמות גדולה של פועלים. מאחר ואין לו את הזמן הדרוש בכדי לטפל בשכירת הפועלים ובפיקוח עליהם, ביקש להטיל משימה זו על מיודענו הסוחר.
חשבון פשוט הביא את מיודענו למסקנה, כי לא מדובר בעסקה משתלמת במיוחד… בעל היערות אמנם הציע סכום גבוה למדי, אולם מרבית הסכום יידרש לצורך התשלום לפועלים, כך שלא יישאר ממנו הרבה… בעבר, הוא היה רגיל לעסקים משתלמים הרבה יותר… ובכל זאת, נוכח מצבו, ובשל הצורך בפרנסה עבור משפחתו – החליט הסוחר שלא לדחות את ההצעה על הסף, אלא להתגבר על בושתו ולשאול את פיו של רבו…
הו! מה שונה היתה נסיעה זו לבעלז, מהנסיעה הקודמת… רוחו של הסוחר היתה עגומה עליו, ופיו לא חדל מלמלמל תפילה ליושב במרומים שישלח את ברכתו ויחלצהו ממיצר. אולם כאשר נכנס אל חדרו של רבו – הרגיש כיצד כתפיו מזדקפות ורוחו שבה אליו. הצדיק קיבלו בחמימות רבה והאזין לדבריו ברוב קשב, ואילו הוא תיאר את המצב בפרוטרוט ואף הבהיר כי ההצעה העומדת על הפרק אינה משתלמת במיוחד, ורק ברחמי שמים מרובים ניתן יהיה לצאת ממנה עם רווח הראוי להתכבד בו.
גם הפעם הרהר הצדיק לרגע, אולם הפעם, השיב נחרצות: "קבל את ההצעה, וה' יהיה בעזרך!". והסוחר? הוא יצא מאושש ומעודד מן הקודש, חזר אל ביתו, והודיע לידידו הגוי כי הינו מוכן ומזומן לקבל על עצמו את המשימה ולבצעה על הצד היותר טוב. גם כאשר מכריו וידידיו לעגו לו, והסבירו כי מדובר בעבודה בלתי מכובדת ובלתי משתלמת, שלא נועדה אלא בכדי לנצלו ולהשפילו – לא שינה מיודענו את דעתו, אלא דבק בהוראתו של רבו מבלי להרהר אחריו.
וראו זה פלא: הפעם, באופן שאין להסבירו בדרך הטבע, האירה לסוחר שמש ההצלחה, והרווחים היו מעל ומעבר למשוער! לא חלפה אלא תקופה קצרה עד שעלה בידו לרכוש את זכויות החטיבה במספר יערות, ובתוך זמן לא רב כבר הפך לסוחר יערות מצליח – תוך שהוא מטפס מעלה מעלה בסולם העשירות, ומחזיר לעצמו את הונו כמקדם!
או אז, שב מיודענו לחלות פני רבו, והפעם, שאלתו בפיו… מבקש הוא להבין: מדוע בשעתו סירב הרבי להצעה המבטיחה, בעוד את ההצעה שנראתה על פניה כחסרת סיכוי קיבל בלי היסוס?
ואילו הצדיק, נענה והשיב לו:
"בפעם הראשונה, כאשר הגעת אלי בבטחון עצמי רב, תוך שאתה משוכנע כי מדובר בעסקה כדאית ונטולת סיכונים – תחושתך היתה כי אין צורך אפילו בסייעתא דשמיא בכדי שהעסקה תצליח… ובכן, עסקה כזו, לא היתה יכולה להצליח! כי בלי ברכת שמים – לא ניתן להצליח במאומה, וברכת שמים אינה ניתנת אלא למי שמכיר בנחיצותה! לפיכך, המלצתי לך להמנע מלעשות את העסקה, שאכן התבררה בדיעבד כטעות נחרצת…
"לעומת זאת, כאשר הגעת זה לא מכבר עם הצעה אחרת, אשר אתה עצמך הכרת בכך שנדרשת סייעתא דשמיא מיוחדת בכדי שתצליח – כאן הייתי רגוע לחלוטין… היה ברור לי, שכאשר ליבך שבור, ואתה נושא עיניים לשמים – תזכה לסייעתא דשמיא, שכן כשישנה ברכה משמים – כל עסק יכול להצליח!".
ואנו על פי דרכנו למדנו, כי אכן, כך היא המידה: אדם שמאמין בכך שההצלחה משמים – יכול להצליח בכל משלח ידו… אולם אדם שמאמין שההצלחה תלויה בו ובכישוריו, ואינו מצפה לעזרה שמימית – לעולם לא יצליח!
ומכאן, תשובה לשאלתנו:
הנה, כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, אמונתם לא היתה איתנה, כך שהיה מקום לחשוש שכאשר יצאו להלחם במצרים – יסברו כי ההצלחה תלויה בהם או בכלי הנשק שבידם, ובנסיבות אלו – ודאי לא יוכלו לנצח, גם אם יהיו בידם כלי הנשק הטובים ביותר… לפיכך, מנע מהם הקדוש ברוך הוא את המלחמה, והצילם מידם של המצרים באמצעות ניסי קריעת ים סוף המופלאים.
אולם לאחר שבני ישראל הגיעו לפסגות של אמונה בעקבות קריעת ים סוף, וכפי שנאמר בפסוק: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – כעת כבר ניתן היה לשלוח אותם להלחם בכלי הנשק שבידם, שכן לאחר שהם מכירים בכך שהנצחון תלוי בידי שמים – לבטח יצאו כשכתר הנצחון על ראשם!
חיוב 'הכרת הטוב' קיים בכל מצב
וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה (י"ח, ז')
יש לתמוה: הלא יתרו לא בא לבדו, יחד עימו באו גם אשתו ושני בניו, כמבואר בפסוק הקודם: "ויאמר אל משה, אני חותנך יתרו בא אליך, ואשתך ושני בניה עמה". מדוע אם כן, יצא משה לקראת חותנו בלבד?
את התשובה, נבין על פי המסופר על המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל:
אחד מבחורי ישיבת 'חברון' עמד להתחתן. בהתרגשות בא לביתו של המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל, והזמינו לסדר לו חופה וקידושין. רבי מאיר אמר לו, כי אמנם אין הוא חש בטוב לאחרונה, אך בכל זאת יעשה מאמץ להגיע. ואכן, לשמחתו של הבחור, המשגיח הגיע וסידר את הקידושין. מיד לאחר מכן הוא התנצל, כי אינו חש בטוב, ושב לביתו לנוח.
והנה, באמצע החתונה, שם החתן לב, כי לאולם נכנס לא אחר מאשר… המשגיח רבי מאיר חדש. נחפז אליו החתן ושאלו: "מדוע טרח המשגיח לבוא שוב?".
ענה המשגיח: "נזכרתי שאני חייב לך הכרת הטוב. וכי אינך זוכר איך הסעת את הרבנית לבית החולים כשהיתה זקוקה לכך?!".
החתן שחש לבריאותו של רבו, הוסיף ושאל: "אבל הרי המשגיח לא חש בטוב?". השיב ר' מאיר: "גם אם לא מרגישים טוב, אין זה פוטר עדיין מחיוב הכרת הטוב"…
בדברים אלו לימד אותנו המשגיח שלחיוב הכרת הטוב אין 'פטורים'. גם אם קשה, יש לטרוח ולהתאמץ עבור זה.
ואמנם, כך מסופר על הגאון רבי שלום אייזן, אשר שימש כמו"צ בירושלים. כאשר חלה רבי שלום, נזקק לנסוע לטיפול בארצות הברית, שם טופל בידי טובי הרופאים במשך תקופה ארוכה. אך למרבה הצער, מחלתו הלכה והחמירה, והוא שב ארצה במצב קשה.
תקופת מה לאחר מכן בחג הפורים תשמ"ו, הגיעה לארץ ישראל מטתו של הפוסק הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, ובירושלים נערכה הלווייתו בעיצומו של שושן פורים. שמע רבי שלום את הבשורה המרה, וביקש ללכת ולהשתתף בהלוויה. נענה לו בנו: "אבא, פטור אתה ממצוה זו של לווית המת, משום שאין הדבר לפי כוחותיך. זוהי סכנה של ממש עבורך!".
קיבל רבי שלום את דברי בנו, ונשאר במטתו.
כששב הבן מן ההלוויה, קרא לו אביו ואמר: "נראה לי כי על פי דין חייב אני לאסוף מנין אנשים שיעלו על קברו של רבי משה פיינשטיין ויבקשו ממנו מחילה בשמי על כי לא השתתפתי בהלווייתו".
"והרי לא יכולת בשום פנים להגיע, ופטור אתה לחלוטין!" קרא בנו בתדהמה.
"נכון הדבר", השיב רבי שלום, "מדין הלווית המת הייתי פטור. אף על פי שרבי משה היה גדול בישראל, פטור הייתי במצבי זה מלבוא. אולם, כשהייתי בארצות הברית והתייסרתי בחוליי, בא רבי משה פיינשטיין לבקרני. על הביקור הזה אני מכיר לו טובה עד היום. ואם כן, מצד הכרת הטוב חייב הייתי ללכת. אין שום תירוץ שיכול לפטור אותי מחובת הכרת הטוב!".
לא נחה דעתו של רבי שלום, עד שהתחייב בנו לאסוף מנין ולעלות על קברו של הרב פיינשטיין לבקש ממנו מחילה…
ומכאן, תשובה לשאלתנו:
משה רבנו שהיה נשיאם ומנהיגם של כלל ישראל, לא היה מחוייב מצד מעלתו ומעמדו לצאת לקראת משפחתו. מדוע אם כן יצא משה לקראתם?
מבאר ה'ספורנו', שהסיבה ליציאתו של משה היתה משום שהוא חש רגש של 'הכרת הטוב' כלפי יתרו חותנו, שהיטיב לו וקבלו בביתו במדין בשעה שברח מפני פרעה. כלפי חיוב של 'הכרת הטוב' אין שום 'פטור', וגם אדם נכבד כמשה היה מחוייב לצאת לקבל את פני יתרו.
מעתה מובן היטב איפוא, מדוע יצא משה לקראת חותנו, לו היה מחוייב מצד הכרת הטוב, ולא לקראת אשתו ובניו, להם לא היה מחוייב לגודל מעמדו.
האדם חורץ את דינו
וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם (כ"א, ו')
ופרש"י ע"פ המכילתא: "ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר ר' יוחנן בן זכאי: אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב – תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו – תרצע".
לכאורה יש להבין, אם הסיבה לרציעתו של העבד הנמכר בגניבתו הינה משום שעבר על מה שנאמר בהר סיני "לא תגנוב" – הרי שהיה מקום לרצעו מיד כאשר גנב ונתפס בגניבתו! מדוע אפוא ממתינה התורה מלרצעו עד שחלפו שש שנים, והוא בחר להישאר עבד במקום לצאת חופשי?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
היה זה בתקופתו של המהרש"א, כאשר נפטר אדם מסויים שהיה רשע גמור. בשעת הטהרה, בעוד אנשי החברה קדישא עוסקים במלאכתם – עבר במקום בן ישיבה, אשר ניגש אל הנפטר והקיש על אפו, לקול צחוקם של כל הנוכחים.
אותו בן ישיבה ראה זאת כמהתלה בעלמא, אולם לחרדתו, באותו הלילה, הופיע הנפטר בחלומו והזמינו לדין תורה בפני בית דין של מעלה, על שביזה אותו ברבים! בתחילה, סבר הבחור כי החלומות שוא ידברו… אולם כאשר חזר החלום ונשנה שוב ושוב, לילה אחרי לילה, תוך שהמת מבהיר בחומרה כי על הבחור להתייצב בפני בית דין של מעלה לדין תורה – החל הלה לחשוש, עד שהדאגה הפילתו למשכב והביאתו לכדי מצב של סכנת נפשות ממש.
כאשר נודע הדבר להוריו של הבחור, הם מיהרו לגשת אל המהרש"א הקדוש, בכדי לדרוש בעצתו. ואכן, המהרש"א הורה להביא את הבחור אל ביתו שלו, שם יישן הלילה, ואף ציוה על בני ביתו שלכשיתעורר הבחור בלילה בבעתה, כאשר יישנה החלום, ימהרו להודיעו על כך.
וכך היה: באמצע הלילה התעורר הבחור בבהלה והחל צווח באימה, כאשר בני ביתו של המהרש"א ממהרים להזעיק את הצדיק, שהגיע מיד אל החדר, ומבלי היסוס פנה אל המת הבלתי נראה ושאל: "אמור לי, מה אתה רוצה מבחור זה?".
"מה אני רוצה? הוא ביזה אותי, ואני מבקש להזמינו לדין תורה בפני בית דין של מעלה!", נשמע קולו של המת לחרדתם של הנוכחים, אולם המהרש"א לא התרגש: "כלום אין זה מגיע לך? הלא רשע גמור היית כל ימיך!", טען.
"לא!", השיב המת, "לא הייתי רשע גמור! אמנם הרביתי לחטוא, אולם פעם, בעת שהלכתי בדרך, ראיתי יהודי תלמיד חכם נופל אל הנהר וכמעט טובע, ומיד קפצתי אל תוך המים והצלתי את חייו תוך סיכון עצמי בלתי מבוטל. ולא זו בלבד, אלא שבעקבות כך נקשרה ידידות בינינו, ומחמתה תמכתי בו ופרנסתי אותו כל ימיו! לפיכך, כאשר הגעתי לעולם העליון, התקבלתי בכבוד רב, כתלמיד חכם, מבלי שהזכירו לי מאומה מעוונותי, שכן המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא, ובפרט באשר זכיתי בחלק בתורתו של אותו תלמיד חכם! מעתה, אחר שאפילו בית דין של מעלה נהגו בי כתלמיד חכם, מבקש אני לתבוע את הבחור לדין כמבזה תלמיד חכם!", סיים המת את דבריו.
האזין המהרש"א לדברים, הרהר רגע, ולאחר מכן נענה והשיב למת:
"ראה נא! הלא אתה לבטח יודע, כי לבית דין של מעלה הגעת עם מטען גדול של עבירות… ובכן, דע לך, כי העבירות הללו לא נמחקו! אלא מה? המעשים הטובים שעשית העמידו מחיצה בינך ובין המקטרג, ומנעו ממנו לתבוע את ענשך…
"כעת", המשיך המהרש"א והטעים, "מבקש המקטרג להפילך בפח… הוא נותן בדעתך לתבוע את הבחור לדין, ולגרום למותו, ואו אז, תהיה טענה בפיו נגדך. הוא יטען בפני בית דין של מעלה, כי אמנם הצלת את חייו של תלמיד חכם והחזקת בו, אולם מאידך, הלא אתה עצמך הוכחת כי חייו של תלמיד חכם אינם שווים בעיניך אפילו כקליפת השום, שהרי מבקש אתה את מותו של תלמיד חכם אחר! טענה זו אכן תתקבל, חומת ההגנה המונעת מהמקטרג לקטרג תקרוס, ואתה תצטרך ליתן את הדין על כל מעשיך! ובכן, עשה בעצמך את החשבון, ואל תהיה שוטה!", סיים המהרש"א את דבריו בנחרצות, ואכן, נסתתמו טענותיו של המת, והוא לא הוסיף עוד להטריד את הבחור אשר כבר שב בתשובה שלימה על המעשה שעשה…
הרי לנו, כי האדם, בעצמו, יכול להשפיע על דינו: ההתייחסות אליו בשמים תהיה בהתאם למעשיו ולהחלטותיו, כאשר לכך עשויות להיות השלכות משמעותיות ביותר!
ומכאן, תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של המהרי"ל דיסקין המבאר כך:
כאשר גונב אדם ואין לו כדי לשלם, הוא נענש באבדן חירותו, וזאת כאשר הוא נמכר לעבד. אולם, כאשר מגיע העבד לאחר שש שנים ומכריז: "אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני, לא אצא חופשי" – הרי שהוא קובע בעצמו כי העונש שקיבל, בעצם, לא היוו בעבורו עונש… לפיכך, מעתה יש להענישו שוב על מעשה הגניבה, ועל כך נענש הוא ברציעתו.
למטרות שבקדושה – רק כסף קדוש!
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי (כ"ה, ב')
לכאורה עלינו להבין, מדוע קדמה פרשת משפטים לפרשת תרומה? כלום לא היה מתאים יותר לתאר את השתלשלות המאורעות שאירעה בעקבות מעמד הר סיני, לספר על חטא העגל, על הלוחות השניות, על מלאכת המשכן, ולאחר מכן לחזור ולפרט את ההלכות שנאמרו בהר סיני, ובכללן המשפטים שבין אדם לחבירו? ואם בכל זאת הקדימה התורה את פירוט המצוות שנאמרו בסיני לתיאור מלאכת המשכן, מדוע לא הקדימה את כל המצוות כולן?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
מעשה ביהודי באמריקה, שנכנס באחד מימי שישי בצהריים למגרש לממכר מכוניות, ורכש מכונית מפוארת, תוך שהוא משלם את מחירה במזומן – חמישים אלף דולרים. מהחנות יצא אותו יהודי בנסיעה עם הרכב החדש שקנה, אולם שעה קלה לאחר מכן חזר וביקש למכור את הרכב בחזרה, וזאת אפילו בסכום נמוך של עשרת אלפים דולרים בלבד…
מיותר לציין, כי הסיפור נראה לעיני המוכר חשוד מאד, בפרט נוכח העובדה שהאיש לא ניאות לספק כל הסבר. המוכר חשש אפוא כי מדובר ב'תרגיל' כלשהו, אשר נועד להסוות ביצועו של פשע, ולפיכך ביקש מהקונה להמתין מספר רגעים, אותם ניצל בכדי להזעיק את המשטרה, שאכן מיהרה להגיע ועצרה את הקונה למשך ארבעה ימים בחשד למרמה. במהלך אותם ימים נערכו חקירות ודרישות רבות, אולם הן העלו חרס. לא נמצא כל פסול בהתנהלותו של האיש, או במקור כספו. משכך, לא נותרה ברירה כי אם לשחרר את האיש ממעצר תוך התנצלות.
דא עקא, שאותו יהודי לא הסתפק בהתנצלות. הוא תבע את הרשויות על מעצר שוא שכרוך היה בפגיעה בכבודו ובעגמת נפש מרובה, ואף זכה בפיצוי בסך של שלשה מליוני דולרים. לאחר שהתפרסם הסיפור, הודיע האיש כי בכוונתו לתרום עשירית מהסכום לישיבות, כאשר חשבון פשוט מוכיח כי מדובר היה בסכום עתק של כשלש מאות אלף דולרים.
אלא שבדיעבד התברר, כי התהליך כולו היה מתוכנן מראש… הלה שיער שאם יחזיר את הרכב ויבקש למכרו במחיר מגוחך הוא ייחשד ויעצר, הוא ידע כי לא ימצא כל מניע בלתי כשר למעשיו, הוא גם תכנן מלכתחילה לתבוע את הרשויות לפצותו בגין עגמת הנפש, ואכן, התכנית הצליחה מעל ומעבר למשוער…
מעתה, נשאלה שאלה על ידי אותן ישיבות להן ייעד האיש את כספו, והיא הופנתה אל מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל: "האם מותר לקבל את כספי התרומה מידו של אדם זה, אשר נהג שלא כשורה והרוויח את הכסף שלא ביושר?".
תשובתו של הגרי"ש אלישיב היתה חד משמעית: "כספם של אנשים שחיללו שם שמים, אינו יכול לשמש ישיבות ולומדי תורה! זה פשוט לא יתכן!"…
ואנו על פי דרכנו למדנו, כי כשמבקשים להרים תרומה למטרות שבקדושה, על הכסף להיות קדוש וטהור בתכלית, בלי נדנוד של חטא!
ומכאן, תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של הבית הלוי שהיה אומר כך:
פרשת משפטים הוקדמה לפרשת תרומה, משום שבטרם הרימו ישראל את תרומתם למלאכת המשכן – היה עליהם לוודא כי כספם הינו כסף טהור, שאין בו חשש של גזל או כל חטא אחר… רק לאחר שלמדו את הלכות המשא והמתן שבין איש לרעהו, באופן מקיף ויסודי, כמפורט בפרשת משפטים – הם יכולים היו להרים תרומה למלאכת המשכן!
לא מחזיק טיבותא לנפשיה
וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן (כ"ח, א')
במאמר הקודם כבר עמדנו על השאלה: מדוע היה על הפסוק להדגיש כי אהרן ובניו התקרבו מתוך בני ישראל? הלא ברור כי הם היו חלק מהכלל ומתוכו התקרבו לעבוד את ה' יתברך!
תשובה אחת לשאלה זו, כבר נתבארה לעיל. אולם כעת נביא הסבר נוסף בדברים, אותו נוכל להבין על פי המעשים הבאים, המסופרים אודות רבן של ישראל, הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל:
המעשה הראשון, הינו על אותו חייט, אשר קיבל ביום מן הימים מכתב מהגאון רבי עקיבא איגר, ובו הוא מכתירו בתארים מופלגים, כגון: הגאון, הצדיק, וכיוצא בזה. החייט אשר הכיר את ערכו – התפלא לפשר התארים שבינם ובינו לא היה מאומה, והגיע למסקנה כי לבטח חמד הגאון לצון על חשבונו והחליט ללעוג לו… אולם מאחר ולא ראה החייט כל סיבה שילעג לו רבם של ישראל, החליט לגשת אליו, ולברר מה פשעו ומה חטאתו.
שטח אפוא החייט את תהייתו בפני הגאון, אך רבי עקיבא איגר מיהר להניח את דעתו ולהשיב: "חלילה… לא התכוונתי ללעוג לך כלל ואף לא לחמוד לצון. אלא מה? ראיתי שאנשים כותבים תארים אלו בעת שהם פונים אלי, וזאת על אף שגם לי אין כל שייכות לאותם תארים רבים. מכאן הסקתי, כי יש לכתוב תארים אלו בכל פניה לאדם אחר, וכך נהגתי גם ביחס אליך!"…
המעשה השני, אירע בהזדמנות, כאשר נסעו פעם הגאון רבי עקיבא איגר, עם בעל ה'נתיבות', רבי יעקב מליסא, בכרכרה אל עיר אחת. כאשר נודע לבני העיר על בואם הצפוי של שני הגאונים, מיהרו לצאת לקראתם ולקבל את פניהם, כאשר עם הגיע העגלה אל תחומי העיר, שחררו בני העיר את הסוסים, ורתמו את עצמם תחתיהם לכבודם של גדולי ישראל.
רבי עקיבא איגר, בראותו את הכבוד הרב שחולקים בני העיר, היה משוכנע כי הם חולקים את הכבוד לרעהו, בעל ה'נתיבות', ולפיכך ירד אף הוא והתערב בין הקהל, מסייע בגופו לנשיאת הכרכרה. במקביל, גם בדעתו של בעל ה'נתיבות' חלפה אותה מחשבה, אולם להיפך: הוא היה משוכנע כי בני העיר חולקים כבוד לרבי עקיבא איגר, ולפיכך הצטרף אליהם מבלי אומר ודברים. וכך, אירע לבסוף, שכל בני העיר ושני הגאונים ביניהם, סחבו כולם – – – כרכרה ריקה!
ואכן, רבי עקיבא איגר מעולם לא העלה בדעתו כי ראוי הוא לכבוד כלשהו, וכפי שניתן ללמוד אף מהמעשה השלישי:
היה זה בעת ביקורו של רבי עקיבא איגר בעיר וורשה, כאשר כל העיר השחירה מרבבות עמך בית ישראל שיצאו לקדם את פניו של גאון ישראל. כאשר הסבירו לרבי עקיבא איגר כי כל ההמון הלזה יצא אל הרחובות בכדי לראותו, הגיב בפליאה: "מוזר… וכי הם לא ראו מעולם יהודי נמוך קומה וגיבן, עד שהיה כדאי להם לצאת לרחובה של עיר בכדי לחזות במחזה?"… הוא אפילו לא העלה בדעתו כי ישנה סיבה אחרת העשויה לגרום לאנשי וורשה לבקש לחזות בזיו פניו.
ומכל מקום, אנו על פי דרכנו למדנו, על ענוותנותם המופלגת של גדולי ישראל, אשר אינם רואים את עצמם שונים מאחרים או גדולים מהם, אלא להיפך: הם רואים עצמם כחלק מהכלל כולו, שווי ערך להמון העם.
ומכאן, תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של בעל ה'כלי חמדה' שהיה אומר כך:
אהרן לא ראה את עצמו גדול משאר ישראל, משום שלא ראה כל מעלה בעצמו… וזו בדיוק הסיבה מחמתה זכה לגדולה. אמור מעתה, כי משה רבינו נצטווה לקרב את אהרן – מתוך בני ישראל. כלומר, דוקא משום כך שאהרן ראה את עצמו שווה לכלל כולו, ולא החזיק טובה לעצמו, כביכול הינו גדול או נכבד מהם…
ננבי, צמוקו בלוקריה.
החסד לעולם חוזר!
כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם (ל', י"ב)
הנה מוצאים אנו, כי המילה 'ונתנו' – מוטעמת בפסוק בטעם של 'קדמא ואזלא'. רמז נפלא מוצא בכך הגאון מוילנא זצ"ל, אולם נקדים לכך מעשה שהיה:
בעירו של בעל ה'תוספות יום טוב' זצ"ל, התגורר יהודי בעל אמצעים, אשר כגודל עושרו – כך מידת קמצנותו. הוא מעולם לא נמנה עם המתנדבים למטרות צדקה וחסד, ולא זו בלבד שלא פיזר ממונו כפי יכלתו – אלא שאפילו כאחד מבני העיר לא היה נותן.
כאשר הגיעו הדברים לידיעתו של בעל ה'תוספות יום טוב', שלח להודיע לאותו יהודי באופן נחרץ, כי אם לא ישלם את סך הצדקה שנקבע עבורו על ידי גבאי הצדקה, הרי הוא פוסק כי לאחר מותו לא יקברוהו במקום מכובד כראוי לו אלא בפינת בית הקברות, מקום בו נקברים היהודים הבזויים והשפלים ביותר. סבור היה בעל ה'תוספות יום טוב', כי איום כה חריף – לבטח יפעל את פעולתו. בפועל, גם לאיום זה לא היתה כל השפעה: אותו יהודי לא שינה ממנהגו כהוא-זה, וגם מכאן ואילך לא ניאות לפתוח ידו וליבו, אפילו לא כדי סדק…
משכך, כשנפטר אותו יהודי לבית עולמו, לא נותרה ברירה כי אם לממש את האיום. בעל ה'תוספות יום טוב' הזמין את אנשי החברה קדישא אל ביתו, והורה להם לקבור את הקמצן בקצה בית הקברות, צעד אשר השפלה רבתי היתה כרוכה בו. ואכן, הוראתו של הרב התקיימה במדויק, והיהודי נקבר בפאתי בית הקברות, בין היהודים השפלים והבזויים.
אך הנה, חלפו מספר ימים, ועניים רבים החלו מתדפקים על דלת ביתו של בעל ה'תוספות יום טוב'. כל אחד מהם הגיע וסיפר את סיפורו שלו, כאשר הצד השווה בין הסיפורים כולם הינו, שאיש מבעליהם אינו יכול להביא אל ביתו אפילו את המעט שבמעט, כדי להחיות את נפש עולליו… "מה יום מיומיים? מה עשיתם עד כה?" תהה בעל ה'תוספות יום טוב', ורק אז התבררו לו העובדות לאשורן…
התברר, כי אותו יהודי, אשר נחשב כל ימיו לקמצן מופלג, תמך בסתר בכל עניי העיר, וזאת כאשר היה דואג להעביר אליהם מדי שבוע בשבוע סכום כסף אשר די היה בו לפרנסתם. אולם כעת, משנפטר לבית עולמו – נותרו כל אותם אומללים מבלי משען ומשענה, ולא נותרה בידם ברירה כי אם להשפיל את כבודם ולפנות לבקש את עזרתו של רב העיר…
לשמע הדברים, לא ידע בעל ה'תוספות יום טוב' את נפשו. הלא מתברר, שאותו יהודי, אשר נקבר בשולי בית הקברות, בין הפשוטים והבזויים ביותר – לא היה קמצן מופלג כפי שסברו הכל, אלא בדיוק להיפך: נדיב מאין כמותו, צדיק נסתר ממש! אולם כעת, כיצד ניתן לתקן את המעוות? הרי לא יעלה על הדעת להוציאו מקברו ולחלל את כבוד המת!
בסופו של דבר, מצא בעל ה'תוספות יום טוב' פתרון… הוא קרא לאנשי החברה קדישא, ומסר בידם הוראה חד משמעית: "לאחר מותי" כך ציוה, "אבקש לקברני בפאתי בית הקברות, לצידו של הקמצן הצדיק, אשר כל חייו היו מסכת אחת של חסד לשם שמים! בכך, יתכבד המקום, ואף אני רואה זאת כזכות לעצמי להקבר לצידו של צדיק נסתר שכזה!" סיים בעל ה'תוספות יום טוב'. בהגיע יומו, כאשר הסתלק לבית עולמו, קיימו אנשי החברה קדישא את מצוותו וקברוהו במקום אשר בחר לעצמו בחיי חיותו.
נראה היה, כאילו אותו סיפור בא על סיומו הטוב. אולם חלפו מאות שנים, והתברר כי לא כך הדבר…
היה זה בימינו אנו, כאשר באחת האוניברסיטאות באמריקה נערך סימפוזיון בנושא הדתות השונות, אליו הוזמנו נציגים מבני כל הדתות. כנציגה של העדה החרדית, הוזמן יהודי בעל תשובה, אשר לאחר שאלת חכם החליט לקבל את ההזמנה ולהשתתף בסימפוזיון. גם באשר לתכנים בהם יעסוק בסימפוזיון עצמו – דרש הלה בעצתו של רבו, אשר המליץ לו להמנע מלעסוק בנושאים רוחניים, אלא להתמקד במעלת החסד בה הצטיינו מאז ומעולם בניו של אברהם אבינו.
לפיכך, כאשר קיבל אותו יהודי את זכות הדיבור, הוא פתח וסיפר את סיפורו של בעל ה'תוספות יום טוב' והקמצן הצדיק, בכדי להמחיש את שאיפתם של ישראל לגמול חסד לשם חסד, מבלי שתהיה להם כל טובת הנאה מכך, ואפילו מבלי שאיש ידע על מפעליהם.
והנה, לפליאתו של היהודי, לאחר שסיים את דבריו – ניגש אליו הכומר, אשר הוזמן אף הוא לאותו סימפוזיון, ואמר:
"הסיפור שסיפרת, מזכיר לי נשכחות מילדותי הרחוקה… אני זוכר, שבטרם פטירתה – קראה לי אימי אל מיטתה, וסיפרה כי הינה יהודיה, שכן אימה היתה יהודיה אשר נמלטה מציפורניהם של הנאצים הארורים ימ"ש, ניתקה כל קשר עם בני עמה, נישאה לגוי, ולא הזכירה את יהדותה לעולם. היא אף סיפרה לי סיפור שעבר במשפחתה מדור לדור, על אודות אחד מבני המשפחה שהיה מרבה במעשי חסד בסתר, בעוד בגלוי התפרסם כקמצן מושבע, עד שבעקבות כך הורה הרב לקברו במקום בזוי שאינו על פי כבודו, ורק לאחר פטירתו, משהתבררה האמת – ביקש הרב עצמו להקבר לצידו!".
לשמע הדברים, התרגש היהודי עד מאד. "המשמעות הינה, שאתה יהודי גמור, מצאצאיו של אותו צדיק! ובכן, דע לך, כי אני עצמי – נמנה על צאצאיו של בעל ה'תוספות יום טוב', וכך נמצא כי שוב מצטלבות דרכיהם של השניים! אין זאת, אלא שמשמים שלחו אותי, כצאצאו של הגאון – בכדי לגמול חסד עם הקמצן הצדיק, ולעורר את צאצאו לתשובה!" קרא היהודי בהתרגשות, לה היה שותף גם הכומר עצמו.
אכן, בעקבות אותו מעשה שב הכומר בתשובה שלמה, חזר אל צור מחצבתו, עלה לארץ ישראל, והקים בית נאמן בישראל – בדרכו של ישראל סבא!
הרי לנו לימוד חשוב, כי החסד – אינו חוזר רק אל האדם שגמל אותו, אלא גם אל צאצאיו אחריו לדורי דורות! לעיתים, דורות רבים לאחר שנעשה החסד – הוא ישא פירות הילולים, ויגמול לעושהו!
ואמנם, כבר מצינו בדברי הגמרא במסכת שבת (קנ"א, ע"ב), שם שנינו: "אמר לה רבי חייא לדביתהו: 'כי אתי עניא אקדימי ליה ריפתא, כי היכי דלקדמו לבניך'. אמרה ליה: 'מילט קא לייטת להו?', אמר לה: 'קרא קא כתיב, כי בגלל הדבר הזה, ותנא דבי רבי ישמעאל: גלגל הוא שחוזר בעולם'". הרי לנו מפורש, כי מעשה החסד שעושה האדם – אינו חוזר רק אליו בעצמו, אלא גם אל צאצאיו!
ומכאן, נשוב אל פסוקנו ואל הרמז אשר מצא הגאון בטעמיו:
בכך שהטעימה התורה את המילה 'ונתנו' בטעם של 'קדמא ואזלא' – היא מרמזת כי כדאי לו לאדם להקדים – 'קדמא' – ולתת משלו לאחרים, שכן זכות זו 'אזלא' – הולכת אחריו לדורי דורות, ובכוחה להועיל אף לבניו אחריו!
ננבי, צמוקו בלוקריה.
פרשת כי-תישא שערות על הידיים
"וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ׃" (שמות לג,כג)
מה משמעות הפסוק של לראות את אחורי ד' – יתאפשר למשה אבל לא את הפנים?
סיפר הרב מוטי סיפור שהופיע בעיתון "בקהילה" מאת מנחם סול:
קול הצווחה הנוראה התפשט במרחב למרחקים עצומים, קולות נאקה, כאב ובכי
שבקעו מפיו של ילד קטן אשר קרהו דבר נורא כף ידו דמתה בצורתה לפיסת בשר חרוכה ,הכוויה שהתפשטה על כף היד נחשבה לחמורה במיוחד, כזו ששרידיה ילוהו עוד שנים רבות.
ההורים החרדים והבוכיים הבהילו את שימעל׳ה הקטן במהירות האפשרית לבית
החולים המקומי בנסיון להציל את שניתן.
״הרפואה המודרנית״ בתקופה ההיא – שנים ספורות קודם פרוץ מלחמת העולם השניה .לא היתה מפותחת דיה וכמובן שכל ענייני השתלות העור עדיין בוסר היו אולם בכ״ז נעשו טיפולים מעין אלו . ובכף ידו של שימעל׳ה הושתלה פיסת עור שנלקחה מאחת מרגליו של הילד, ולהשתילה במקום הכויה, ההשתלה עברה בהצלחה, ופיסת העור נקלטה היטב, זמן לא רב עבר עד. שהילד שוחרר מבית החולים ושב אל ביתו מנסה לשקם את
ידו הפגועה.
ואולם, השמחה, הרופאים המעולים, לא שמו לב כי פיסת העור שנלקחה היתה ממקום שעיר ברגלו של הילד, בתוך זמן קצר "נהנה" שימעל׳ה הקטן מכף יד ובה שערות רעננות שצמחו להם כאות וכעדות להצלחתה של השתלת העור.. .
עוגמת הנפש היתה ממשית,תופעה שכזאת איש עוד לא ראה, שערות בכף היד? ואולם האם הצדקנית, דאגה תמי ד לשבר את אוזן בנה כי "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" וכי אין ספק כי זה יהיה לטובה ,איש לא הבין כיצד ומדוע, אך היו אלה מעט דברי ניחומים שהקלו על צערו של הילד ועל צערם של בני המשפחה, וחזקום
באמונה תמימה בבורא ובמעשיו.
שנים ספורות עברו, ורעמי המלחמה נשמעו מעל שמי בתי היהודים, שנות הזעם והאימה פרסו כנפיהם כשרבבות מאחינו בית ישראל מובלים ברכבות בקר אל מחנות המוות וההרג, צרו הצעדים מללכת ברחובות ואיש לא ידע מה ילד יום, משפחות התפוררו נפרדו נעלמו והושמדו במגוו שיטות אכזריות, וקול מסמריהם של מגפי הקלגסים הנאצים היה כפעמון על גלימתו של מלאך המוות, המבשר על חרב ששולטת בעולם וכורתת את ראש יושביו, ילדים קטנים בגרו ביום אחד, יסורי איוב היו מנת חלקם של רבים רבים, כל קללות התוכחה ניחתו על ראש בני עמינו,
גם הוריו של שימעל׳ה נלקחו, כמו כל שאר בני המשפחה אחים ואחיות, זה היה לפתע, הוא אפילו לא נפרד מהם, סתם כך לא שבו הביתה, ופעמיהם אל הבלתי נודע,
שימעל׳ה שיצא באותו יום לטיול עם אחותו הקטנה, נותר שם לבדו ילד בן עשר בקושי ואיתו אוצר, פקדון של ממש, אחות קטנה בת ארבע בלבד, "שמרתי עליה מכל משמר" סיפר לימים ר׳ שימעל׳ה שגר בעיר מונסי שבארצות הברית, "נמסכו בי כוחות עילאים מן השמים, הפכתי לאיש מבוגר הידוע כי הו א
שומר על משפחתו" שימעל׳ה לא עזב את אחותו אף לרגע בבית ובכל מקום בו הוא היה אחותו הקטנה היתה צמודה אליו, הוא הרגיש אחריות מופלגת וידע כי חייה של אחותו מסורים בידו ,
הוא דאג לה למזון, שיחק איתה, התפלל ושמר, עליה ועל צעדיה, הוא נתן והעניק לה ככל שיכל, היא היתה בשבילו כל עולמו.
באחד הימים סמוך לשעת בין הערבים נוכח שימעל׳ה כי אחותו הקטנה נרדמה והיא ישנה שינה עמוקה ומתוקה, הוא עדין לא התפלל מנחה, וכך הוא עזב את אחותו לדקות מספר על מגת להתפלל מעומק ליבו,הוא האריך מעט בתפילתו וכשחזר גילה לתדהמתו את מיטתה של הקטנה ריקה, "הם לקחו אותה" אמר לו אחד מן השכנים, "הם" הוא ידע אלו מלאכי החבלה אנשי האס. אס., היא הובלה
על ידם אל משרדי הריכוז, מקרם שכל באיו לא ישובון, אחותו הלכה לבלי שוב, כך ידע, הכל קרס חרב מה יהיה?".
שימעל׳ה נתקף בטירוף לרגע, הוא איבד את היקר לו מכל, הוא פרץ בריצה מטורפת, נגד כל שיקול הגיוני, לכיוון משרדי הריכוז מקום מושבם של חיילי הנאצים, הוא רץ אל תוך הגהינם לידיהם של מלאכי החבלה הנוראים, כל גופו רעד ורתח, ומראהו אימה, ילד בן עשר המנסה לפרוץ לתוך מפקדה של אנשי אס. אס. חמושים, ילד הקופץ אל תוך כבשן האש.
שימעל׳ה נעמד בחזית המפקדה ,הוא החל צורח במר, בכל כוחו וכוחותיו "איפה אחות שלי, הביאו לי אותה מייד! אני רוצה את אחותי, תוציאו אותה" והם הוציאו… את הנשק הדרוך אל מולו, כמה חיילים צוהלים, "לך מפה מהר יהודי מזוהם שכמותך לפני שאנחנו" הניף אחד החילים את נשקו, ושימעל׳ה כמו עיוור חרש, אינו שומע ולא רואה הוא זועק וצועק, תביאו את אחותי ,עכשיו, מייד תנו לי אותה אני רוצה את אחותי.
העסק התחיל להרגיז את החיילים, וקולותיהם כמו גם צווחותיו של המוזרות של של הנער היהודי , הגיעו עד לחדרו של מפקד משרדי הריכוז, זה האחרון הטריח את עצמו לקום מכסאו ויצא אל החצר כדי ל״הסביר" לחצוף הקטן מי כאן בעל הבית ומה דעתו על צעקותיו של האורח הבלתי קרוא.
מה אתה רוצה" צרח המפקד אל שימעל׳ה בן העשר, "מה אתה רוצה?"
תביאו לי את אחותי" ענה שימעל׳ה אני רוצה שתחזירו לי אותה מייד היא ילדה בת ארבע ולקחתם אותה עכשיו!!!
ילד!, צרח המפקד, "תסתלק מפה מייד לפני שאצווה לירות בך כמו בכלב, דע לך, כמו שאין סיכוי שבכף ידך יצמחו שערות ,כך לא תראה את אחותך לעולם!
"הנה"! צרח שמעל׳ה למולו, ופשט כף יד שעירה אל מול פניו הנדהמות של הגרמני…
"אתם מכשפים כולכם, היהודים" צרח מפקד המשרד בטירוף, "תנו לו את הילדה ושילכו מכאן מייד!"
הקטנה המבוהלת הוצאה החוצה מתוך משרדי הריכוז היישר אל ידיו של אחיה ,
ולעיניהם הנדהמות של חיילי האס. אס. שראו לראשונה יהודי יוצא מתוך משרדי הריכוז, חי ומשוחרר.
הרפואה, הוקדמה מן השמים, למכה…
הסיפור הוזכר בספר "נוטרי אמן" המעורר על ענין האמן יהא שמיה רבה ומאה ברכות
מה למדנו מהסיפור? לפעמים נראה לנו משהו כדבר רע אבל אין לנו כח לראות את העתיד שדוקא הרע יתפתח למשהו טוב, להצלה.
וראית את אחורי – זה העבר, ההיסטוריה אבל ופני – העתיד – לא ייראו.
צדקה וחסד שבגוף – יקרה לאין ערוך
קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת (ל"ה, ה')
לכאורה עלינו להבין, מדוע היה על הפסוק להדגיש כי את התרומה צריכים ישראל לקחת 'מאתם'? וכי מהיכן יביאו את התרומה אם לא משל עצמם? כלום יעלה על הדעת שיביא האדם תרומה למשכן ממה שאינו שלו חלילה?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
מעשה ביהודי חסיד וירא שמים, אשר ישב במשך שנים רבות ועסק בתורה מתוך הדחק, תוך שהוא ובני ביתו מסתפקים במועט שבמועט. מעולם לא הפריעו הדחק והצמצום לאיש או לבני ביתו, עד אשר הגיעה עת דודים, ומיודענו נתן את דעתו לחמשת בנותיו הממתינות להקים את ביתן… מאין יקח כסף בכדי להעניק להן נדוניה? או מי יקח אותן חסרות כל? הלא עלולות הן חלילה לישב ולהמתין עד אשר ילבין שער ראשן!
כך הרהר מיודענו, אולם ביום מן הימים נודע לו על יהודי עשיר המתגורר בפריז, בירת צרפת, וליבו כמו גם ידו פתוחים לעזור לאחיו העניים, כאשר בפרט חביבה עליו מצות הכנסת כלה. שמו של היהודי היה רבי יעקב רוטשילד, ומיודענו החליט לעשות את המסע, ולפנות לעזרתו של רבי יעקב, בתקוה שדי יהא בה בכדי להסיר את עול הטרדות מעל צוארו, ולאפשר לו לשוב לתלמודו בשלווה ובמנוחת הדעת.
ואכן, סגר מיודענו את הגמרא הכל כך חביבה עליו, ויצא לדרך. תלאות רבות פקדוהו עד אשר הגיע לבסוף פריזה. משהגיע אל העיר החיש פעמיו אל בית הכנסת, אשר כפי שנאמר לו, ממוקם היה לא הרחק מביתו של רבי יעקב הנדיב.
אל בית הכנסת הגיע מיודענו בעת תפילת שחרית, אליה הצטרף בשמחה. עם תום התפילה התרוקן ההיכל ממתפלליו, ורק יהודי אחד נותר בו, מעוטף בטלית ועטור בתפילין, גמרא פתוחה לפניו, והוא לומד בהתלהבות ובשקידה. החליט מיודענו להמתין עד שיסיים הלה את לימודו, בכדי שיוכל לפנות אליו ולבקש כי יואילו להדריכו אל ביתו של רבי יעקב רוטשילד.
את זמן ההמתנה, ניצל מיודענו כמובן בכדי לפתוח ספר וללמוד מעט, אולם לא ארכה המתנתו. כעבור כמחצית השעה סגר האיש את הספר, קם ממקומו, והחל חולץ את תפיליו. ובכן, בדיוק לרגע הזה ציפה מיודענו… הוא ניגש אל האיש, וביקש באדיבות כי יאות להורות לו את הדרך אל ביתו של העשיר, אחר שסיפר גלויות על מטרת בואו פריזה.
האיש נענה בשמחה: "מכיר אני היטב את הבית, ובחפץ לב אלווה אותך אליו ואראה לך איה הוא. אולם למיטב ידיעתי, בעל הבית אינו מקבל היום אורחים, ולכן, מוטב שלאחר שתכיר היום את הדרך – תבוא מחר, או אז לבטח תתקבל בסבר פנים יפות. בכל מקרה, אם מסיבה כלשהי לא יניחו לך שומרי הסף להיכנס אל הבית פנימה – הצג בפניהם את הכרטיס הזה אשר אתן לך, ואז תוכל להיכנס ללא קשיים!", סיים האיש, תוך שהוא מעניק למיודענו כרטיס ביקור ועליו מספר מילים בשפה זרה ובלתי מובנת, ופנה להראות למיודענו את הדרך אל ביתו של הנדיב.
ואכן, מיודענו נהג בדיוק כפי שהורה לו מיטיבו. למחרת היום הוא צעד שוב באותה דרך, הגיע אל הבית, הציג את הכרטיס שקיבל בפני שומרי הסף, והללו ליווהו בכבוד אל אולם רחב ידיים, תוך שהם מבקשים ממנו להמתין עד לבואו של בעל הבית.
רגעים ספורים בלבד חלפו עד שאחת הדלתות המובילות אל האולם נפתחה, ובפתח עמד – – –
לא יאומן! אותו יהודי שפגש מיודענו בבית הכנסת ביום האתמול! רק כעת הבין, כי לא היה זה אלא רבי יעקב רוטשילד בכבודו ובעצמו!
"ברוך בואך בצל קורתי!", קידם רבי יעקב את אורחו בחיוך, הוליכו אל חדר עבודתו, ואמר לו: "דע לך, כי נוהג אני בדרך כלל להעניק מאה פרנקים לכל כלה העומדת להיכנס לחופה, ומאחר ולך יש חמש בנות, כפי שסיפרת לי אתמול, הרי שראוי אתה למענק של חמש מאות פרנקים…".
לשמע הסכום, אורו פניו של מיודענו. אולם רבי יעקב המשיך: "אולם במקרה זה, החלטתי להעניק לך אלף פרנקים נוספים, וזאת משום שזיכית אותי לקיים מצוה גדולה, אותה לא קיימתי זה מכבר: זיכית אותי לקיים מצות גמילות חסדים בגופי! בימים כתיקונם, איש אינו מהין להטריחני ולבקש ממני סיוע שאינו תלוי בדמים… ואילו אתה ביקשת אתמול כי אורה לך את הדרך אל ביתי, וזיכית אותי בקיום המצוה בגופי ממש! ובכן, כהכרת הטוב על כך – ראוי אתה לתוספת כפולה ומכופלת!", סיים הנדיב.
הרי לנו חשיבותה ויקרת ערכה של מצוות גמילות חסדים הנעשית על ידי האדם בגופו ממש, מעל ומעבר לגמילות חסדים שנעשית על ידו בממונו!
ומכאן, תשובה לשאלתנו:
שכן כוונת הפסוק לרמז, כי אמנם במקרה זה נחוצה היתה בעיקר תרומת זהב וכסף, אולם עלינו לזכור כי יש לקחת את תרומת ה' 'מאתכם' – היינו, צדקה וחסד בגוף ממש – עוד לפני שנלקחת תרומת דמים, שכן חשיבות הצדקה והחסד שבגוף, עולה לאין ערוך על רעותה הנעשית בדמים!
מרע – לא יוצא טוב
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל־פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (ל"ח, כ"א)
לכאורה עלינו להבין, מדוע התורה מכנה את המשכן בשם "משכן העדות"? וכי איזו עדות מצינו במשכן? ומה טעם דווקא כאן בפרשתנו מכונה המשכן בשם זה, הלא התורה עוסקת כבר כמה פרשיות בתיאור הקמתו, ומה ראתה לנכון לקרוא לו "משכן העדות" דווקא כאן?
את התשובה, נבין על פי מעשה שהיה:
בתקופת מלחמת העולם הראשונה ברחו רוב יהודי בריסק מבתיהם. באותה העת שררה בבריסק הפקרות גדולה בחיי הדת ובסדרי הכשרות. שוחטים ובודקים שאינם מוכרים היו מקיימים את השחיטות ללא כל השגחה ופיקוח. איש הישר בעיניו יעשה. גם כאשר הסתיימה המלחמה והחיים שבו למסלולם, פעלו בעיר שוחטים אחדים כאלה, שעשו כטוב בעיניהם מחוץ לכותלי בית המטבחיים הקהילתי. יהודיה התורניים של בריסק כינו אותם בשם "ווינקעל שוחטים" – שוחטי קרנות.
אמנם רוב התושבים היהודים לא אכלו משחיטתם, אך כדי להבטיח שחיטה מתוקנת לכלל יהודי בריסק, היה נחוץ להפסיקם מיד משחיטתם. באותה עת התמנה הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק לרבה של בריסק. הרב הצעיר לא חת מהם והחליט לכנס בביתו אסיפה מטובי העיר, על מנת לדון יחדיו בדרכי הפעולה.
והנה, כשבאו הקרואים, הופתעו לראות בתוכם את אחד מאותם "ווינקעל שוחטים", אורח בלתי קרוא, שנוכחותו כמובן הפריעה לניהול האסיפה. פנה אליו אחד הנוכחים ובקשו לצאת, אך הלה סירב לעשות כן. לדבריו, הבית בו התקיימה האסיפה הוא ביתו של הרב, ומשכך רק הרב מוסמך להוציאו. מששמעו את דבריו התחילו גם שאר הנוכחים להפציר בו שיצא, אך האיש נותר איתן בדעתו, ולא פינה את מקומו.
בלית ברירה פנו המשתתפים אל הרב מבריסק ובקשו ממנו שיורה לשוחט שיצא ולא יפריע לאסיפה להתנהל, אך למרבה ההפתעה הרב הצעיר התעטף בשתיקה ולא הורה לאיש לצאת מן החדר אפי' ברמיזא. מכיון שהאיש נותר איתן בדעתו וסירב להתפנות מהמקום ללא הוראה חד משמעית מהרב לצאת, כמעט והתפזרה לה האסיפה המתוכננת.
ברגע האחרון, הודות לתחבולה מתוחכמת שעשה אחד מהנוכחים, התפתה אותו טרדן לצאת מן החדר, והאסיפה התנהלה למישרין. לאחר שדנו בנושא שעה ארוכה, הפכו בו מכל צדדיו והתקבלו החלטות חשובות, תלו הנוכחים מבט שואל ברב וציפו שיסביר להם את פשר שתיקתו.
וכך הסביר הרב מבריסק: במסכת גיטין (דף נ"ז עמ' א') נאמר: "בוא וראה כמה גדול כוחה של בושה! שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא, והחריב את ביתו ושרף היכלו". לפי זה – המשיך הרב את הסברו – אם הייתי מצווה עליו לעזוב את המקום, בודאי היה נכלם ומתבייש מאד. מאסיפה שבה נוצר מצב בו יהודי מתבייש – לא יכולה לצאת שום תועלת.
יסוד גדול לימדנו הרב מבריסק: כאשר אנו פועלים למען דבר רוחני, עלינו להתאמץ ולהקפיד שהתהליך מתחילתו ועד סופו יהיה כשר וייעשה בצורה הטובה והראויה ביותר. כי אם חלילה יהיה מעורב בו משהו שאינו תואם את רצון ה', לא נצליח במלאכתנו. מרע לא יכול לצאת דבר טוב.
ומכאן, תשובה לשאלתנו:
בפרשתנו, פרשת פקודי, מגיעה מלאכת הקמת המשכן לסיומה. והנה, היה מקום לחשוש שמא מלאכת הקודש לא נעשתה בצורה הטובה ביותר, אולי לא היה כל מעשה הקמתו כדינו וכהלכתו, שמא לא הכל נעשה בדקדוק רב לשם שמים. כנגד חששות אלו באה התורה וכתבה: "אלה פקודי המשכן, משכן העדות". מכיון שהשכינה שרתה על המשכן, מזה גופא מוכח שכל תהליך הקמתו נעשה על טהרת הקודש ללא פקפוק כלל, שכן אם היה מעורב בו דבר פסול חלילה, לא היתה השכינה שורה עליו. מדבר רע לא יכול לצאת טוב, ואם התוצאה מושלמת – יש כאן עדות שהעשייה היתה על הצד הטוב ביותר.
