ענווה – רק כשיש במה להתגאות
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. (א', א')
ובבעל הטורים: א' דויקרא זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא 'ויקר' כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף, וכתבה קטנה".
לכאורה, עלינו להבין: אם אכן הסיבה לכתיבת המילה 'ויקרא' בא' קטנה, היא בכדי לרמוז לנו על ענוותנותו של משה, מדוע אפוא, המתינה התורה עד לפרשתנו, הלא כבר בפרשת יתרו נאמר (שמות י"ט, כ'): "ויקרא ה' למשה אל ראש ההר". מדוע לא נכתבה שם המילה "ויקרא" בא' קטנה?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
לייבלה, נכדו של הגאון רבי עקיבא אייגר, בן בנו רבי שלמה, עזב את בית אביו ונסע לקוצק, שם התקרב לרבי מקוצק ונעשה לחסידו המובהק. אביו רבי שלמה אייגר התקשה לקבל את הדרך החדשה שבחר בנו לילך בה, והחליט לעקוב אחר הנהגותיו בחיי היומיום. הוא שלח שליח מיוחד לקוצק שיתהה על קנקנו של הבן.
מיד כאשר הגיע השליח לקוצק נכנס לבית המדרש, התקרב לקבוצת חסידים שישבה שם, והחל לברר היכן נמצא רבי לייב אייגר. לאכזבתו, אף אחד מן החסידים לא הכירו. "אין כאן רבי לייב אייגר", טענו כולם. השליח עמד נבוך משך זמן מה, עד שלפתע קם אחד ואמר: "בוודאי אתה מתכוון ללֵייבל–שלמה-עקיבַאס. הנה הוא שם בפנים"…
בין כך ובין כך, נכנס מאן דהו והודיע: "ר' הירש בער בא!". לשמע הכרזתו, קמו כולם ורצו בבהילות לקבל את פניו של אותו ר' הירש בער. השליח הלך עמהם, כדי לראות במי המדובר. הוא נדהם לגלות כי מדובר באדם הלבוש כדרך האיכרים, לרגליו נעלי עץ, למותניו חגורת קש וכובע פרווה פשוט חבוש לראשו.
פנה השליח אל החסידים ושאל אותם: "מיהו אותו ר' הירש בער, שכולם פה חרדו לכבודו? האם הוא תלמיד חכם מופלג?"
"לא ולא!" הייתה התשובה, "הוא בקושי מצליח ללמוד חומש עם פירוש רש"י".
תהה השליח: "אם כן מה ראיתם לכבדו? שמא הוא בעל ייחוס?!"
אמרו לו: "הוא אופה, אביו היה אופה, וגם סבא שלו היה אופה…."
"אז בודאי הוא גביר גדול!" ניחש השליח.
"גביר?!" גיחכו האנשים, "אינך רואה?! הלא הוא עני מרוד!"
"אם כן, מהי הגדלות שלו?" תמה השליח.
"הוא עניו" – השיבו החסידים.
כאשר שב השליח לרבי שלמה אייגר, וסיפר לו את כל קורותיו, סח לו בין השאר גם את המעשה הזה שחווה בבית המדרש בקוצק. בשומעו זאת, הפטיר רבי שלמה ואמר: "השמעתם? האיש לא למדן ולא מיוחס ואף איננו עשיר. וכי לזאת ייקרא עניו?! הלא אין לו לזה במה להתגאות?"
הרי לנו, שאין זו מעלה לאדם להיות עניו, כאשר אין באמתחתו מעלות ראויות להתגדר בהם. רק כאשר יש לאדם סיבה להתגאות ובכל אופן הוא מתנהג בשפלות וענוה, יש בכך רבותא.
ומכאן, תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של הגאון רבי שמואל דוד וולקין שהיה אומר כך:
שכן באותה עת בה קרא הקדוש ברוך הוא למשה רבנו בפרשת יתרו היה זה עוד קודם מעמד קבלת התורה. ולא רק את התורה הקדושה היה חסר משה רבנו באותו זמן, גם עשירות לא הייתה מנת חלקו, שהרי בשעה שכולם עסקו בביזת הים עסק משה בהעלאת עצמות יוסף עמו, כמובא בדברי המדרש. לפיכך, אילו היה נכתב בפרשת יתרו לשון "ויקר" לא היה בזה משום ענווה, שכן ענווה נחשבת רק כאשר יש לו לאדם במה להתגאות ובכל זאת נשאר בענוותנותו.
לעומת זאת בפרשתנו, שנכתבה לאחר מתן תורה, הרי היו ברשותו גם תורה וגם עשירות, וכפי שדרשו חז"ל על הפסוק: "פסול לך" – שמשה נתעשר מפסולת הלוחות השניות. דווקא כעת, שיש לו למשה רבנו במה להתגאות, ואף על פי כן הוא נשאר בענוותנותו – כאן הענווה מקבלת משמעות אמיתית, ואת זאת רמזה התורה בכותבה: "ויקרא" בא' קטנה.
זכות הרב – בכוחה להגן על התלמיד
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. (י', א'-ב')
וברש"י: "ותצא אש" – רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן (עירובין ס"ג.)
לכאורה יש לתמוה: הלא בפסוק נכתב בפירוש הטעם למיתתם – משום שהקטירו אש זרה. מדוע, אפוא, מבאר רבי אליעזר טעם אחר?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
ישיבתו של ה’חתם סופר’ בפרשבורג, נודעה לתהילה באיכותם הגבוהה של תלמידיה. בחור שניסה להתקבל לישיבתו – היה כזה שהגיע למדרגה הראויה בהבנה ובשקידה. מי שלא הגיע למדרגה שכזו – כלל לא היה מנסה את מזלו להסתופף בשערי הישיבה.
משום כך, בוקר אחד, כאשר הופיע בחור בשם פנחס לייב, והודיע על רצונו ללמוד בישיבה – עורר הדבר גיחוך אצל הבחורים שסובבוהו. לאחר שיחה קצרה עימו, הסתבר כי הנער בן השש עשרה, לא רק שמעולם לא למד גמרא, אפילו את צורת האותיות בקושי הכיר. בקטנותו התייתם מאביו, וכל השנים מכר כעכים עם אמו, במקום לשהות עם חבריו בין כותלי התלמוד תורה.
"מדוע באת דווקא אלינו?" שאלו ה’חתם סופר’, לאחר שקבלו בחמימות בחדרו, "האמנם לא שמעת מהי ישיבת פרשבורג?!"
"שמעתי", הודה הבחור, "ודווקא בשל כך באתי לכאן. אני רוצה לגדול בתורה, ובטוח אני שכאן בודאי אתעלה בלימוד התורה".
רצונו העז של פנחס לייב ויראת השמים הבוערת שלו כבשו את לבו של ה'חתם סופר', והוא החליט לקבלו על אתר לישיבתו. לאחר מכן קרא ה’חתם סופר’ למספר בחורים והורה להם לערוך ביניהם תורנות מי ילמד הבחור במשך שעה מידי יום, וכך אט אט יכניסוהו תחת כנפי התורה.
בשומעם את ציווי רבם, נחלצו כולם חושים למלאכה, וחילקו ביניהם את הלימוד עם פנחס לייב. אולם למרבה האכזבה, בנוסף לבורות אותה רכש כאשר נעדר מבית רבו בהיותו צעיר לימים, התגלה פנחס לייב גם כבעל כשרונות חלשים, קשה לשמוע ומהיר לאבד, הבחורים התייאשו די מהר מהלימוד עימו, אולם חזקה עליהם הוראת רבם אשר הביט בחשקו העצום של הבחור ללמוד תורה. ברם, למרות הקשיים הרבים, ניחן הנער ברצון ברזל לדעת את התורה, והשקיע את כל זמנו, מרצו וכוחו בלימודה. במאמץ גדול ובהתמדה מופלאה החל הבחור לעשות חיל בלימודו. ומרגע שנפרץ הסכר, החלו המים – אין מים אלא תורה – לנבוע ולחדור לנפשו בשטף עז ביותר.
לא חלפו ירחים אחדים, וכבר ידע את פרקו במשנה. כחלוף שנה ידע לומר סברה מושכלת ולחלק בין סוגיות דומות, ואחרי שלוש שנים בלבד – נחשב פנחס לייב לאחד מגדולי הלמדנים של הישיבה, ואף זכה ללמוד עם ה’חתם סופר’ בחברותא.
יום אחד חלה הבחור בחולי כבד, ונפל למשכב. הרופאים שהוזעקו למטתו פכרו ידיהם ביאוש, וקבעו שימיו ספורים. הבחורים עשו תורנות ביניהם ועמדו סביב מטתו יומם ולילה, לסעוד אותו, ולהיות עמו ברגעיו האחרונים. מצבו החמיר מיום ליום, עד אשר נראה היה כי יש להזעיק את אנשי ה'חברה קדישא'. לפתע נכנס לחדר ה’חתם סופר’ והורה לכולם לצאת, ולהותירו עם החולה לבדו. בחור אחד, בשם מאיר איזנשטטר, מי שנתפרסם לימים כאחד מגדולי תלמידי ה’חתם סופר’ – המהר"ם אש, הבין מיד, כי דבר מה יוצא מגדר הרגיל עומד להתרחש עתה. הוא מיהר להצטנף בירכתי החדר בקרן זווית, כדי לראות, או שמא לשמוע על כל פנים, את אשר יקרה.
ה’חתם סופר’ נעמד ליד הבחור דקות ארוכות, העביר את ידיו על עיניו העצומות ושאל את הבחור: "ההינך רואה?" לתדהמת המהר"ם אש, נשמע בחדר קולו החלוש של פנחס לייב מחוסר ההכרה: "כן, אני רואה".
ה’חתם סופר’ שב ופנה אליו: "כעת, האם אתה רואה"? ושוב ענה הבחור: "כן, אני רואה!". כך נשנה הדבר שבע פעמים. עיניו של מאיר איזנשטטר כמעט יצאו מחוריהם, שעה שהגוסס פקח את עיניו אט אט. ה’חתם סופר’ מזג לחולה כוס מים והגיש לו, והוא ברך שהכל ושתה לרוויה. ה’חתם סופר’ נפרד ממנו באומרו: "כעת יוטב לך!" ויצא מהחדר.
הישיבה רעשה וגעשה על הנס הגדול שארע לחברם בזכות ה’חתם סופר’. המהר"ם אש – אשר היה עד להתרחשות המופלאה – ניגש לפנחס לייב, וביקש ממנו לגלות לו את פשר המחזה אשר חזה, בעת ביקור החולים שערך אצלו ה’חתם סופר’". פנחס לייב ניסה להיתמם: "אינני יודע מה אתה סח!", אולם כאשר המהר"ם אש התוודה בפניו, שהוא שהה בחדר כל זמן שהותו של ה’חתם סופר’ לא נותרה לו כל ברירה, ושוב לא יכול היה להכחיש את דבר ראייתו מחזה פלאי. אך למרות הכל, סירב פנחס לייב לגלות מה בדיוק ראה. "כאשר אתחזק – אכנס למורנו ורבנו ה’חתם סופר’ להודות לו על כך שבזכותו החלמתי. או אז תוכל לנסות לשוב ולהתחבאות בחדרו, ושמא תצליח לקבל תשובה לתמיהתך" השיב לידידו.
בדיוק כפי שתכנן, בשעה שפנחס לייב עשה את דרכו לחדרו של ראש הישיבה, מיהר המהר"ם אש והתחבא בחדרו. לאחר שברכו בברכת 'ברוך רופא חולים', פנה אליו ה’חתם סופר’ ואמר לו: "אמור נא לי, פנחס לייב, מה ראית בשעה שהייתי לצידך בשעת חולייך"?
המהר"ם אש עשה אוזניו כאפרכסת, והאזין לתשובתו של פנחס לייב: "ראיתי, והנה איש זקן הדור פנים נכנס החדרה ומתייצב לימין מטתי. בדמיוני הנחתי כי האיש הוא אברהם אבינו, עליו השלום. שוב נכנס לחדר אדם נוסף, אשר הבנתי כי מדובר ביצחק אבינו. הוא התייצב לימינו של אברהם. אחר כך נכנס יעקב והתייצב לצדו של אברהם מצד שמאל. שוב נכנסו, כל אחד בתורו, שלשה אנשים אחרים, אשר הבנתי כי הם משה רבנו, אהרן הכהן ודוד המלך, והתייצבו לשמאל מטתי.
אז, החלו ששת האנשים להפוך ולדון בענייני, כאשר חציים דנים אותי לזכות וחציים לחובה, ואני הקטן – רגע אחד אני זכאי ובמשנהו אני חייב! כך נמשך הדבר, עד שלפתע הגיע אליהו הנביא והתייצב בתווך. הוא נעמד כמפשר ומתווך ביניהם, החווה באצבעו אל מול רבנו ה’חתם סופר’, וקבע: "זכותו של הרב כל כך גדולה – עד שראוי הוא לזכות את תלמידו לשוב לאיתנו ולהבריא… מיד הצטרפו גם המחייבים לדעת המזכים, ומיד חשתי כי חוליי הוקל מעליי!"
פנחס לייב הוסיף להחלים לגמרי, והמשיך בתלמודו עד שנתעלה להיות אחד ממצויני הישיבה. ברבות הימים השיאו ה’חתם סופר’ לבת יתומה שגדלה בביתו, ודאג להם לכל מחסורם. לאחר שנים אחדות, אף ציוה עליו לשמש כרב ואב"ד בכמה קהילות חשובות, כמטרסדורף ונייזאף, כששמו הולך לפניו כגאון בתורה וכצדיק מופלג.
ואנו על פי דרכנו למדנו, כי גם כאשר יהודי אינו ראוי שייעשה לו נס, זכותו של רבו הגדול יכולה להגן עליו שלא יארע לו כל רע.
ומכאן, תשובה לשאלתנו:
אכן, נדב ואביהוא מתו לאחר שהקריבו אש זרה, כמפורש בפסוק. אמנם, אילו לא היו מורים הלכה בפני משה רבם – היתה זכותו של משה גורמת להם להינצל – על אף חטאם. כוח הרב ביכולתו להגן על התלמיד, אף שאיננו ראוי מצד עצמו שיתרחש לו נס. אבל לאחר שהורו הלכה בפני רבם, היינו שזלזלו בו – לפי גודל דרגתם – ולא נהגו בו כבוד, לא עמדה להם זכותו של משה להגן עליהם.
אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. (י"ג, ב')
בגמרא במסכת יבמות (ס"א.) מובא מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי: "אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם". למדנו מכך, שמתוך כלל הלשונות המתארות את המין האנושי, התואר 'אדם' הוא הנכבד שבכולם, ומשום כך רק עם ישראל קרויים בו, ולא הגויים.
ולכאורה יש להתפלא: אם התואר 'אדם' הוא כה נשגב וחשוב, מדוע בחרה התורה לכנות בו דווקא איש צרוע אשר הוא טמא ונמאס? מדוע לא נאמר: "איש כי יהיה בעור בשרו וכו'?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
אורי ג. לקה בשיתוק ילדים בהיותו כבן שלוש וחצי. למרות אינספור ניתוחים שעבר, רגלו הימנית נותרה משותקת לחלוטין, אך הוא לא נתן למוגבלותו לעצור בו מלממש את חלומותיו. חמוש בכוח רצון עז הצליח בסייעתא דשמיא להתגבר על כל הקשיים שליוו אותו, הוא סיים את לימודיו בהצלחה ומילא בשמחה שורה של תפקידים ציבוריים.
היה זה בחורף של שנת תשל"ח. אורי היה באותה עת בשליחות בעיר לוס אנג'לס שבארצות הברית. אמנם האנגלית שבפיו לא היתה מן המשובחות ביותר, אבל גם כך האמין אורי, שיצליח להגיע ללב הנוער היהודי שבמקום – קהל היעד העיקרי של שליחותו.
יכולת ההתניידות שלו הייתה מרשימה במיוחד, בצל המגבלה שליוותה אותו. מאחר ורגלו הימנית הייתה משותקת, הותקן במכוניתו מתקן מיוחד, פרימיטיבי למדיי, אך יעיל וטוב: חוט נקשר לדוושת הדלק מצידו האחד, ולדוושה נוספת שהותקנה בעבור רגלו השמאלית מן הצד השני. כך יכול היה אורי לנהוג במכונית אוטומטית, באמצעות רגלו השמאלית.
לילה אחד נסע אורי בכביש המהיר, מרובה הנתיבים, בדרכו להרצאה באחת האוניברסיטאות לפני חוג צעירים יהודים. הלילה היה גשום, אך הנסיעה היתה נעימה. הוא נהג במהירות בינונית, מסדר לעצמו בראש את הדברים אותם יאמר בעוד זמן מה לקהל מאזיניו.
לפתע נשמע קול מוזר. לחרדתו, גילה אורי כי החוט המחבר בין הדוושות נקרע, וכעת הדוושה אינה מגיבה ללחיצת רגלו. מכוניתו נסעה באותה עת באמצע הכביש המהיר, כשמימינו ומשמאלו מכוניות טסות במהירות עצומה. אימה מילאה את כל ישותו. כשאין אפשרות ללחוץ על דוושת הבלמים – תאונה קשה נראית הייתה רק שאלה של זמן.
מרחוק הוא זיהה עלייה חדה בהמשך הדרך. אורי ליהטט בין המכוניות, בפעם בנתיב הימני ופעם בשמאלי, נושא תפילה חרישית שהכל ייגמר בשלום. כעבור רגעים אחדים מצא את עצמו עולה במעלה הכביש בנתיב הימני, וניסה להטות את הרכב לשולי הכביש, שם מצויות עמדות מצוקה. אם יקרה נס – המכונית תיעצר ליד עמדה שכזו, אז יוכל להתקשר ולהזעיק עזרה.
העליה אכן הייתה חדה מאד, עובדה שתרמה להאטת מהירות הרכב. ממש סמוך לסיומה עצרה המכונית בשולי הכביש. באותם רגעים החל הגשם להתגבר, הראות הייתה מוגבלת מאוד. אורי פתח אט אט את דלת הרכב, ויצא לתוך נד מים שירד מהשמים. היכן שהוא באיזור אמורה להיות עמדת המצוקה, והוא מוכרח להגיע אליה בהקדם.
אורי החל לצלוע אל עבר אבני השפה. הדרך הייתה חלקלקה. הוא הצליח לשמור על שיווי משקל לאורך שניים-שלושה צעדים, אך אז החליק ונפל…
אדם בריא שנופל, יכול בדרך כלל לקום על עומדו, אבל בגלל נכותו לא הצליח אורי להתרומם ללא משענת, וזו לא נראתה בטווח ראייתו.
אם קודם לכן היה מצבו קשה, כעת הוא הורע שבעתיים. הוא גייס את כל כוחותיו, וזחל אל עבר אבני השפה, בתקווה שאלו יסייעו לו לתמוך את עצמו ולקום על רגליו. לפתע חש כאב חד. התברר שהאבנים קרעו את מכנסיו וחתכו עמוק בבשרו.
אורי חש בחוסר אונים מוחלט. שרוע בשלולית, מטונף מבוץ מכף רגל ועד ראש, הפצע הפתוח מדמם. הוא היה זקוק לעזרה מיידית, אך מי יוכל להבחין בו בלילה סוער וערפילי כל כך?
כך שכב על הקרקע במשך שעה ארוכה. כוחותיו אזלו, והוא חש שלא יוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב. פיו לא חדל למלמל פסוקי תהילים שזכר. "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", אמר בבכי.
לפתע נשמעה חריקת בלמים. התנוחה בה היה שרוע על הקרקע לא אפשרה לו לראות במי המדובר. קולות צעדים כבדים של שני אנשים נשמעו. "משטרה!" הרעים קולו של אחד מהם, "מי אתה?"
באנגלית מגומגמת ובקול חלוש הצליח לומר: "עזרו לי לקום… קחו אותי מכאן…"
לחרדתו הרבה, שמע אורי את אחד השוטרים אומר לחברו: "בוא נלך. מי שוכב בלילה גשום על הקרקע?! בודאי זהו שיכור. אין זה מתפקידנו להרים כל משוגע ששוכב על הארץ!". נראה היה כי חברו מקבל את ההצעה, והם פונים ללכת.
בכוחות לא לו זעק אורי: "בבקשה, אל תלכו! אני יהודי!".
באותו רגע עצר אחד משני השוטרים, סב על עקבותיו והתקרב אליו. "מי אתה?" שאל.
"אני מישראל, אני יהודי" ענה אורי. "אנא, עזור לי לקום!"
"אל תדאג", אמר השוטר בשקט, "אעזור לך. גם אני יהודי". הוא הושיט את ידו ועזר לו לקום. אורי היה ספוג מים, במצב טרום היפותרמיה. השוטר השני, שכבר ישוב היה ליד ההגה צעק לעברו: "עזוב אותו. זה לא הג'וב שלנו להרים כל משוגע ששוכב לצד הכביש".
השוטר היהודי לחש לאורי: "אל תדאג. לא אעזוב אותך!", ולחברו ענה: "הוא לא משוגע. הוא שכב על הארץ, משום שהוא נכה!". ואכן, הוא לא עזב אותו. בתוך הניידת היה חם ויבש, וכעבור זמן קצר עצר רכבם בפתח בית מלון קטן, שם שהה במשך הלילה. הוא הודה לקב"ה ששלח שליח נאמן להצילו.
באותו לילה התקשה אורי להירדם. האירועים שחווה במהלך אותו לילה הדהדו שוב ושוב במוחו. כפסע היה בינו לבין המוות, חלילה. הוא נפעם לראות את רגש הערבות ההדדית שניעור בלבו של השוטר היהודי, שמעולם לא פגש אותו קודם לכן, אבל למשמע זהותו היהודית עשה הכל כדי לחלצו ממיצר.
למדנו על האחדות הפלאית הקיימת רק בעם ישראל. אין זו אחדות שנובעת מחמת אינטרסים שווים, או בשל היכרות מוקדמת, אלא ערבות הדדית העומדת בבסיס מהותם.
ומכאן תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של רבי שלמה גנצפריד בעל ה'קיצור שו"ע' בספרו 'אפריון':
שכן כידוע באים הנגעים על לשון הרע. והנה על אף שבודאי גם באומות העולם ישנם בעלי לשון הרע, מכל מקום לא מצינו שהם לוקים בנגעים. הטעם לכך משום שאין דין אומות העולם כדין ישראל. אצל אומות העולם אין ה'אחדות' חלק ממהותם, וגם אם שוררת ביניהם אחדות – הרי היא אחדות חיצונית בלבד. משום כך, הלשון הרע והמחלוקת אינם מזיקים לנשמותיהם, כי גם אם הדבר יגרום אצלם לפירוד – לא תשתנה מהותם בכהוא זה. משום כך לא מצינו אצלם נגעי צרעת. לעומת זאת עם ישראל אשר נשמותיהם חלק אלוק ממעל חצובות ממקור אחד – האחדות היא חלק ממהותם, ולפיכך מי שגורם אצלם לפירוד ומפר את האחדות – נענש בצרעת.
כאשר רבי שמעון בר יוחאי אומר: "אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם", אין כוונתו שאינם חשובים מספיק להיקרות בתואר 'אדם'. המילה 'אדם' איננה סמל של חשיבות אלא של אחדות. שהרי כל אחד מהכינויים המתארים את המין האנושי, ניתן לאומרו בלשון רבים. לשם דוגמה: הריבוי של 'גבר' הוא – 'גברים', 'איש' – 'אישים' או 'אנשים', 'בן' – 'בנים' וכדו'. המילה היחידה שאין לה ריבוי היא 'אדם'. יש אדם יחידי, ויש המון אדם. אין 'אדמים'. רק עם ישראל אשר האחדות מובנית בהם, שייך לכנותם בתואר 'אדם' – המאחד את הרבים לגוף אחד. אומות העולם, לעומת זאת, שאין האחדות חלק מהותי מהווייתם, אינם זכאים לתואר 'אדם' המורה על אחדות מהותית ושורשית.
על פי יסוד זה, יתבאר מדוע פותחת התורה את פרשת הנגעים דווקא במילה 'אדם': "אדם כי יהיה בעור בשרו". זאת כדי לסבר את אוזנינו מדוע דווקא אצל ישראל לוקים בנגעים על עוון לשון הרע. הטעם לכך הוא, כפי שנתבאר, משום שדווקא ישראל הם בבחינת 'אדם' – מאוחדים בפנימיותם, ומשום כך דיבורי לשון הרע המפרידים בין בני האדם – עלולים לפגוע בהם ולהביא עליהם את הצרעת. מה שאין כן אצל אומות העולם לא קיימת אותה אחדות, ולכך פרשת נגעים לא נאמרה לגביהם.
אִישׁ צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ. (י"ג, מ"ד)
פסוק זה המדבר על אדם שלקה בצרעת בקרחתו או בגבחתו, מעורר שאלה, מדוע תלתה התורה את נגע הצרעת באדם, וכינתה אותו: 'אִישׁ צָרוּעַ הוּא'? הלא די היה לכתוב, כבשאר סוגי הצרעת המופיעים בפרשה: 'צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא' או שמא 'נֶגַע צָרַעַת הוּא'?
הסבר לדבר, נוכל למצוא על פי המעשה המרטיט הבא, אותו סיפר הגאון רבי דב סוקולובסקי זצ"ל, מצדיקי ירושלים, ומי שהיה חתנו של ראש ישיבת מיר, הגאון רבי אברהם צבי קמאי הי"ד:
בעיר מיר חי יהודי אמיד, בעל בעמיו. הברכה שלטה בכל מעשי ידיו, נכסיו היו מוצלחים וקרובים לעיר. אך למרות זאת, יום אחד פשטה השמועה בעיר, כי אותו פלוני מחסל את עסקיו ומוכר את מטלטליו. הדבר היה לפלא, מה ראה על כך?
שמועה רדפה שמועה, וכעבור זמן מה הגיעה הידיעה כי אותו גביר, החליט לעלות לארץ ישראל, ולחונן את עפרה. השמועה הכתה גלים. גלי חיבה למעשהו הנאצל. בבוא יום הפרידה, התאספו בני העיירה להיפרד ממנו ברגשי קודש, מתוך קנאה סמויה על שזוכה להגשים את חלומו של כל יהודי הנמצא בגולה. "לשנה הבאה בירושלים הבנויה כולנו יחד" השיב בהתרגשות, והועיד את פניו ירושלימה.
חלפו להם אי אלו שבועות, אולי חודשים. האיש כמעט נשכח מלב, אלמלי הופיע ביום בהיר אחד בשערי מיר. כולם שפשפו את עיניהם בתמיהה. 'האמנם?! מה מעשיו של זה כאן, לאחר שעזב את מיר ועלה לארץ ישראל?'
כל בני העיירה התאספו סביבו, כדי לשמוע חוויות מארץ הקודש. תיאור מכלי ראשון, וכי מילתא זוטרתא היא?! ובעיקר, הדבר שהכי סיקרן את כולם הוא, מה בעצם גרם לו לשוב על עקבותיו כעבור זמן כה קצר.
ארגז הפוך אולתר למיני במה, והאיש נעמד עליה ברוב חשיבות כדי לספר את סיפורו. הוא תיאר בפאתוס את הארץ הטובה ואת יושביה, הרחיב בדיבורו על ירושלים ועל נועם זיווה, והציבור גומע בשקיקה כל מילה. ואז, בשיאו של התיאור, נתכרכמו לפתע פניו, קולו נעשה נוגה קמעה, והוא עבר לתאר את מצבה הכלכלי הקשה הקיים בארץ ישראל. "לחיות שם – קשה מנשוא! אין פרנסה! אין אוכל לפי הטף, החיים קשים וחסרי מוצא", קבע.
הוא המשיך ותיאר את הקושי והדוחק בו שרויים אנשי היישוב, ולא נתקררה דעתו, עד שסיים: "עדיף להיות כבשה במיר מאשר להיות אדם בארץ ישראל…"
הדברים יצאו מפיו, ולנוכח עיני הקהל המזועזע התחרש מחזה דרמטי: האיש חטף בו ברגע שבץ מוחי, כל גופו נשמט והוא החל צונח אט אט ארצה. שריריו התנוונו וקומתו הזקופה הושפלה. תוך רגעים ספורים נותר האיש שרוע על ידיו ועל ברכיו, משל הולך הוא על ארבע כמו כבשה… גם הדיבור נעתק מפיו, והוא החל לפלוט הברות משונות, אנשים סביבו דימו לשמוע בהם את קולם של הכבשים, מֶה, מֶה…
עד כאן הסיפור שסופר ע"י הגאון רבי דב סוקולובסקי. לשומעים שהתייחסו אליו בספקנות, טרח רבי דב להדגיש, כי עודנו זוכר שבהיותו ילד, בעת שהיה צועד עם הילדים בני גילו אל התלמוד תורה המקומי, היו עוברים מול ביתו של האיש, שם במרפסת היה עדיין מוטל על ברכיו וידיו, פולט הברות משונות. את סיפורו היה מסיים רבי דוב באומרו: "כבר אז חשנו וידענו, כיצד מי שמעז לדבר בגנותה של ארץ ישראל, ולבזותה בדיבורו, נענש בדרך הקשה ביותר על ידי ביזוי כבודו ומעמדו".
ומכאן תשובה לשאלה בה פתחנו, ע"פ דרכו של ה'אור החיים':
שכן, שאר הנגעים הבאים על החוטא באים בדרך כלל בהצנע, כי ה' חס על כבוד הבריות וגם כאשר ראויים הם לעונש, מענישם הקב"ה באופן שלא יתגנו לעיני כל. אמנם, כאן מדובר באדם שחטא באופן היותר חמור, ונמאס מאד בעיני ה', עד שהענישו בנגע כה מאוס, הנמצא במקום גלוי – בקרחתו ובגבחתו.
זהו שאמרה תורה, 'אִישׁ צָרוּעַ הוּא' – אדם זה איננו כשאר המצורעים, המוגדרים כאנשים עם צרעת. מעשיו של זה היו חמורים שבעתיים, ולפיכך נענש בחומרה להיות 'אִישׁ צָרוּעַ'! ה'איש' שבו הופך להיות אדם שפל ומבוזה, שכן 'בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ' – הנגע נמצא במקום גלוי בראשו, ונמצא על ידי זה מבוזה בעיני הבריות.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. (ט"ז, א')
ובמדרש (מעין זה בויקר"ר כ', ה'): כיון שראה איוב מיתת שני בני אהרן, אמר (איוב ל"ז, א'): "אף לזאת יחרד לבי".
דברי המדרש צריכים ביאור רב: מדוע גרמה השמועה על מיתת שני בני אהרן, לחרדה אצל איוב?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא, שסופר על ידי המקובל רבי משה יאיר וינשטוק זצ"ל, כפי ששמעו איש מפי איש, עד לאחד מגדולי תלמידיו של ה'אור החיים' הקדוש:
העיר סאלי שבמרוקו, ידועה הייתה כעיר המלאה בחכמים וסופרים. אך בעיקר התפרסמה בזכות אחד מגדולי פרשני התורה שכיהן כרבה במשך תקופה מסויימת, הלא הוא רבי חיים בן עטר – ה'אור החיים' הקדוש. הוא היה ממשיך, מן הסתם, בכהונתו עוד שנים ארוכות, אילולא התרגשה ובאה עליו גזרת הגלות בעקבות מעשה שהיה. שלא בטובתו, נאלץ לעזוב את עירו, ליטול את מקל הנדודים ולסובב באלמוניות גמורה בין העיירות.
וכך היה מעשה: באותם ימים פשטה מחלה מסתורית בעדרי הבקר של העיר, לא הייתה רפת שיצאה נקיה מקללה זו שהכתה ללא רחם במיטב השוורים והפרות. מיהרו, אפוא, בעלי העדרים לשחוט את הבהמות שנותרו בחיים לכבוד שבת קודש, כדי שלכל הפחות לא יפסידו את כספם של בהמות אלו. אך למרבה האכזבה כמעט ולא נמצאו בהמות שיצאו כשרות ללא חשש טריפה.
מלבד בהמה אחת! היה זה העגל שנשחט לכבוד שבת בביתו של המרא דאתרא, רבי חיים בן עטר. הוא היחיד שכשרותו נקבעה ללא כל חשש ופקפוק. ממש גלאט חלק!
השמועה פשטה עד מהרה בחוצות סאלי: בביתו של הרב ניתן להשיג בשר מהודר לכבוד שבת קודש. רבים מתושבי העיר נהרו למקום וביקשו לרכוש לעצמם חתיכה הראויה לכבד בה את השבת. אולם בביתו של הרב הבהירו לכל הפונים בצורה שאיננה משתמעת לשני פנים, כי נתחי העגל השחוט אינם מיועדים למכירה. מנהגו של הרב היה לספק מידי ערב שבת בשר טרי לכבוד שבת לתלמידי חכמים עניים, שאינם טועמים טעם בשר משבת לשבת. גם באותו יום שישי, בו כלה הבשר הכשר מן השוק, לא ראה ה'אור החיים' סיבה לחרוג ממנהגו.
אחד מעשירי העיר שמעולם לא עברה עליו שבת שלא טעם בה טעם של בשר, התקשה לקבל את תשובת אנשי הבית. הוא החליט לפנות ישירות אל הרב ולדבר אל לבו בתחנונים שיקציב לו מנת בשר קטנה. מוכן הוא לשלם כל מחיר שיושת עליו.
רבי חיים בן עטר נתן בו את עיניו. "כמדומה שאינך נמנה על עניי העיר, אף לא על תלמידי החכמים שבה"… השיב לו קצרות. תוך כדי דיבור, נכנס לבית אחד מאותם אביונים קבועים, מגדולי הלמדנים בעיר, וקיבל מידי רבי חיים את נתח הבשר במאור פנים.
חמתו של העשיר בערה בו ועיניו היו כלות, למראה האיש לבוש הקרעים הזוכה לענג את השבת בבשר עסיסי, בה בשעה שביתו ריק מכל הטוב הזה. "וכי אין כבודי שווה לכבודו של קבצן עלוב זה?!" זעק בחמת זעם, "ומי ערב לכך שאכן הוא תלמיד חכם הראוי לחלוקת הרב?" המשיך בקריאותיו כנגד אותו אברך שהצטנף בינת החדר ופניו אדומות מבושה. הוא הוסיף עוד אי אלו דברי חירופים וגידופים, ועזב בחרי אף את בית הרב.
אותו לילה פקד את רבינו חיים בן עטר חלום קשה, בו בשרוהו משמים, כי קטרוג גדול התעורר עליו על שלא מיחה בעת שהגביר זלזל לנגד עיניו באותו תלמיד חכם. בעקבותיו נגזר עליו לצאת לגלות למשך שנה תמימה, ורק אז תסור חטאתו ועוונו יכופר.
מיד במוצאי השבת ארז ה'אור החיים' מעט מטלטלין ויצא לגלות. במשך כל אותה שנה הדיר את רגליו מביתו, ונדד ממקום למקום. הוא הקפיד שלא ללון יותר מלילה אחד באותו מקום. מיד בהשכמת הבוקר היה יוצא מן האכסניה ששימשה אותו בלילה ונודד הלאה בדרכים המייגעות.
את גלימת ה'איצטלא דרבנן' הותיר אחריו בסאלי. באותם ימים שמו כבר נודע לתהילה בכל תפוצות ישראל, ועל כן בכל מקום אליו הגיע, עשה רבי חיים כל מאמץ שזהותו לא תתגלה. לגופו עטה קרעי בגדים ששיוו לו מראה של קבצן וותיק, וככלל השתדל להתרחק מחברת בני אדם.
במשך כל אותה שנה מזון כמעט ולא בא אל פיו. הוא אכל רק את המינימום ההכרחי, ובמקום זאת השביע את נפשו וגופו במזון רוחני. מוחו היה שקוע כליל בתורה ובדבקות בבורא יתברך, וזה מילא את כל ישותו.
היו זה יום שישי של שלהי אייר, ערב שבת קודש פרשת בחוקותי, כאשר שירך רבי חיים את רגליו בכבדות בתוך יער עבות. הוא היה מותש לחלוטין, דבר מאכל לא בא לפיו זה זמן רב, אך דעתו הייתה תפוסה בעניינים נשגבים. לפתע, כשלו רגליו, והוא כמעט השתטח על הארץ מרוב חולשה. איכשהו הצליח לבלום את הנפילה. בכוחות אחרונים הצליח לגרור את עצמו אל אבן גדולה הניצבת תחת אילן רחב ידיים, והתיישב לפוש עליה קמעה.
מחשבותיו ורעיונותיו של ה'אור החיים' הקדוש החלו לשוטט בעולמות תמירים. רוחו נחה עליו, והוא הצליח לחדש בשעה קלה ארבעים ושניים פירושים על הפסוק הראשון של פרשת השבוע: "אם בחוקתי תלכו"…
פניו של רבי חיים עטו ארשת שמחה וקורת רוח. למתבונן מן הצד נדמה היה כמי שזה עתה קם מסעודה דשנה… כוחות רעננים ניסכו בו, והוא החל לפסוע בשביל המתפתל בין עצי היער אל עבר העיירה הקרובה. עם דמדומי חמה נכנס בשערי בית הכנסת המקומי. גם בפעם זו הסתיר את זהותו והתיישב בפינת בית הכנסת בסמיכות לפשוטי העם, העניים והמסכנים.
לאחר התפילה, הוזמן על ידי אחד מאנשי המקום להתארח אצלו. במהלך הסעודה שם לב המארח בכמה הנהגות ייחודיות של אורחו, שהעידו עליו כי אין מדובר ביהודי פשוט כלל ועיקר. אך כאשר ביקש לשמוע מהאורח דברי תורה, העמיד פנים תמהות כאומר: 'וכי לביישני אתה אומר?!'…
בתום הסעודה פנה המארח אל אורחו והזמינו להצטרף אליו בדרכו אל בית רב העיר. כמידי שבת, מנהג בני העיר להתאסף בביתו של הרב, בתום כל אחת משלוש סעודות השבת, ולשמוע ממנו דברי אלוקים חיים. "ידוע הוא" – כך טען המארח בלהט – "כי את החידושים שהוא דורש בשבת, לא מעצמו הוא דורש. אומרים שאת החידושים הללו הוא שומע במתיבתא דרקיעא". נענה, אפוא, רבי חיים להצעה והלך עם מארחו אל בית המרא דאתרא.
בהגיעם למקום כבר היה הבית מלא מפה לפה באנשי העיר. ה'אור החיים' תפס לו מקום בקצה השולחן, ואוזניו היו כרויות לשמוע את הדרשה. דממה השתררה, והרב החל נושא דברים בפרשת בחוקתי.
"היום התגלו בפניי" – פתח הרב – "ארבע עשרה דרכים בפירוש הפסוק 'אם בחוקתי תלכו'". וכך החל לבארם אחד לאחד. לאחר שסיים, הוסיף הרב ואמר: "חידושי תורה אלו נשמעו ונלמדו עתה במתיבתא דרקיעא, וכל פמליה של מעלה התקבצה לשמוע אותם, והם תחדשו על ידי הצדיק רבי חיים בן עטר, רבה של העיר סאלי".
הרב סיים את דבריו והתיישב. דממה של יראת כבוד שררה בחדר, לפתע נשמע קול מפינת השולחן: "חיים בן עטר!". כולם הפנו את מבטם לעבר מקור הקול, ונדהמו לגלות כי האורח הקבצן – הוא אשר המעיט בכבודו של הצדיק קדוש העליון, אשר חידושיו מתבדרים במתיבתא דרקיעא. את המהומה שהתחוללה אחרי דבריו קשה לתאר. בני הקהילה זעמו על האורח החצוף שהשמיט בזלזול את התואר 'רבי' משמו של הצדיק, והטיחו בו דברים קשים. רק מפני כבודו של המארח הסתפקו בכך. את הדרך חזרה לביתם עשו השניים בשתיקה רועמת.
למחרת, לאחר סעודת שבת שבו בני העיר אל ביתו של הרב, וגם הפעם שבה הפרשיה מאתמול. הרב דרש בפניהם ארבעה עשר פירושים נוספים לפסוק: "אם בחוקתי תלכו". הכל ישבו והתמוגגו מהדברים הנפלאים, שנאמרו בטוב טעם ודעת. וגם הפעם, סיים הרב באומרו: "פירושים אלו – לא משלי הם. גם דברים אלו נאמרו בשם רבי חיים בן עטר בעולם העליון".
"חיים בן עטר!" – שב האורח בזלזול על השם – שמו שלו – שנאמר על ידי הרב ביראת כבוד, תוך שהוא משמיט גם הפעם את התואר 'רבי'.
הסערה שהתחוללה בעקבות דבריו הייתה גדולה ומשמעותית בהרבה מזו של ליל אמש. היו מפשוטי העם שלשמע הדברים רצו להרים את ידם ולהכותו. רק תחנוניו של המארח להניח לאורחו מנעו מחזות קשים. המארח והאורח נתבקשו לעזוב את הבית ללא דיחוי, תוך אזהרה לאורח כי אם ישוב עוד פעם על דבריו ייענש בחומרה.
בשעת הסעודה השלישית, שעת רעוא דרעווין, הסבו בני הקהילה בביתו של המרא דאתרא והאזינו ברוב קשב לדבריו. בפעם השלישית השבת, המשיך הרב לפרש בי"ד פירושים נוספים את הפסוק הראשון של הפרשה. "אלו מ"ב הפירושים שאמרתי לפניכם – נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם הרב הקדוש רבי חיים בן עטר", סיים את דבריו בחרדת קודש.
כאשר שוב נזרקו בזלזול אל חלל הבית המילים: "חיים בן עטר" על ידי האורח, כבר פקעה סבלנותם של האנשים. אחדים מהם קמו להכותו נמרצות, אך קולו הרועם של המרא דאתרא השיג אותם: "יש גבול! המזלזל בקדושת ה'אור החיים' ישלם את גמולו במעצר!".
כמה גברתנים אחזו בדש בגדו והובילו אותו אל 'חדר הקהל' – מין חדר מעצר של הקהילה המיועד לכליאת פושעים ועבריינים. שם ישהה עד לאחר ההבדלה, או אז יוטל עליו חרם, כדין מבזה תלמיד חכם ופוגע בכבודו של קדוש עליון!
בבית פנימה המשיך הרב בדרשתו באין מפריע, כאשר לפתע נשמע קול רעש גדול. רעמים מחרישי אזניים פילחו את האוויר, רוח סערה החלה להשתולל ברחבי העיר. עצים נעקרו ממקומם, גגות הבתים עפו לכל עבר. חלחלה אחזה ביושבי הבית. דומה היה כי העולם עומד להיחרב. הבין המרא דאתרא כי הסערה העזה שהתרגשה עליהם לפתע בעיצומו של הקיץ – אין מקורה באיתני הטבע. משמים רומזים להם דבר מה.
הוא פעל מיד 'עלית נשמה', לברר על מה חרי האף הגדול הזה. התשובה הדהימה את כל הנוכחים: "במשך כל השבת נחים הרשעים מן הגיהנום הבוער בכל ימות השבוע. מיד בצאת השבת לאחר שעורך רבה של סאלי, הגאון רבי חיים בן עטר, הבדלה על היין – מכריזים בשמים כי השבת כבר יצאה, והגהנום הלוהט שב לפעילותו. אך מכיוון שכלאתם – כאחרון האסירים – את רבינו חיים בן עטר ואינו יכול להבדיל, מרעיש השר הממונה את העולם, מאחר ונמנע ממנו לפתוח את שערי הגיהנום".
מיד לאחר שהכירו בטעותם, מיהרו לשחרר את ה'אור החיים' ממאסרו ולבקש את סליחתו. עוד באותו הלילה קיבל מסר שמימי לפיו מכיוון ששמע חרפתו ושתק – זכה שיתכפר לו חטאו ששתק בשעה שפגעו בתלמיד חכם בנוכחותו, ויכול הוא להפסיק את גלותו ולשוב לביתו.
ואנו על פי דרכנו למדנו, כי לא רק מי שחוטא בפועל נענש, אלא גם העומד מן הצד ושותק ואינו מוחה בעושה העברה – לוקה כמותו!
ומכאן, תשובה לשאלתנו, על פי הסברו של החיד"א, שהיה אומר כך:
שכן, הלא מובא במסכת סוטה (י"א.) כי איוב נידון ביסורים משום ששתק בעת שגזר פרעה להשליך את ילדי ישראל אל היאור, ולא מחה על כך. סבור היה איוב, כי אין כל פגם בשתיקתו ולפיכך לא חייב עליה.
והנה, על חטאם של נדב ואביהוא אמרו חז"ל במסכת סנהדרין (נ"ב.): "וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהם. אמר לו נדב לאביהוא: 'אימתי ימותו שני זקנים הללו, ואני ואתה ננהיג את הדור'. אמר להם הקב"ה: נראה מי קובר את מי".
אלא שלכאורה – תהה לעצמו איוב כאשר שמע על מיתת שניהם – נדב לבדו הוא שחטא בדיבורו, ואילו אביהוא שתק. מדוע, אפוא, נענש אף הוא? בהכרח – הסיק מכך איוב – שהשומע דבר רע ואינו מוחה נענש ממש כמי שחוטא בפיו. אשר על כן, נוגעים הדברים לו עצמו, שכן גם הוא שתק בזמן גזרת פרעה, וכעת התברר לו שגם על השתיקה נענשים.
מעתה יבוארו דברי המדרש הפלא ופלא: כיון שראה מיתת שני בני אהרן – גם של אביהוא ששתק – מיד נחרד לבו שעתיד אף הוא להיענש על שתיקתו…
דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. (י"ט, ב')
וברש"י: " "דבר אל כל עדת בני ישראל" – מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלוין בה. (מדרש רבה פכ"ד, ה').
על דרך הפשט, כך הוא ביאור דברי המדרש: פרשה זו נאמרה לעם ישראל ע"י משה רבנו במעמד הקהל, בו נקהלו כל ישראל, אנשים, נשים וטף.
רבי יהונתן אייבשיץ מבאר את המדרש על דרך הרמז, אך טרם נרד לעומקם של דברים, יש להקדים את המעשה הבא:
הברון ר' שמעון וולף רוטשילד היה מגדולי תומכי התורה לפני למעלה ממאה שנה. הוא תרם אלפי מארקים מידי שנה לישיבות ולמוסדות צדקה וחסד, והיה ממחזיקי הישוב הישן בארץ ישראל. אך מלבד פעולות החסד הכבירות שלו, אורח חייו התנהל על פי התורה, והוא הקפיד על קלה כבחמורה. הברון אף שמר על קשר קרוב עם רבים מגדולי ישראל דאז, בהם ה"כתב סופר" והרש"ר הירש.
פעם הזמין הברון את האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב לבקר בביתו. האדמו"ר נעתר לבקשתו, ובהזדמנות הראשונה שנקרתה לפניו נכנס לביתו של הנדיב. בהתרגשות גדולה ערך לו רוטשילד סיור נרחב באחוזתו. הם עברו בין חדרי הארמון המפוארים, תוך שהרבי לא מסתיר את התפעלותו כיצד הכל מתנהל על פי גדרי ההלכה היהודית.
"ברשות הרבי, אשמח להראות לו חדר מיוחד בביתי, בו אני זוכה לקיים מידי שנה את חג הפסח בהידור רב" אמר הברון, והרבי הביע את הסכמתו. הם נכנסו לטרקלין רחב ידיים, אשר נראה היה כבית בזעיר אנפין. בצידו האחד ניצב שולחן אוכל גדול המסוגל להכיל ברווח עד שלושים סועדים. מהצד האחר היתה פינת מטבח מעוצבת, הכוללת בין השאר תנור רחב וכיריים משוכללות. ארונות ומגירות עמוסים בסירים ומחבתות, צלחות וכוסות, סכו"ם מהודר חלבי ובשרי. בחלקו הקדמי של הטרקלין היתה מונחת ספה מפוארת ולצידה שתי כורסאות מהודרות.
"הטרקלין הזה סגור במשך השנה", הסביר הברון בהתלהבות לרבי, "הוא נפתח רק בערבי פסחים עד למוצאי יום טוב אחרון של פסח. כך זוכה אני לחוג את הפסח כהלכתו, ללא שום נדנוד קל של "בל יראה ובל ימצא", שהרי במהלך השנה לא נכנס לחדר זה אף לא פירור חמץ".
הברון רוטשילד סיים את דבריו, והמתין לשמוע את תגובתו של הרבי, אך לאכזבתו הרבי שתק ולא הביע בגלוי את שמחתו מקיום המצוה באופן כה מהודר. לשווא דימה לראות אותות התפעלות על פני הצדיק. ניכר היה שרוצה הוא להמשיך בסיור.
"האין דעת רבנו נוחה מכך?! הלא אין דרך בטוחה להישמר ממשהו חמץ כמו באופן הזה!" הביע הברון רוטשילד את תמיהתו בפני הצדיק.
השיב לו הרבי: "הנה, גדלתי והתחנכתי על ברכי סבי רבי חיים מצאנז זכר צדיק וקדוש לברכה. אמנם הסבא כלל לא היה עשיר כמותכם, אבל בכל הנוגע לדבר מצוה – כסף לא היה נחשב אצלו, והוא היה מוכן להוציא עבור זה כל ממון שבעולם. ובכן, אם היה ענין הגון ונכון לבנות חדר מיוחד לפסח, כדי לצאת מידי חשש חמץ קל שבקלים, בודאי שהיה מורה למקורביו לעשות זאת תמורת כל מחיר שבעולם. עצם העובדה שלא נהג כן בביתו מוכיחה שסבור היה שאין כל מעלה בדבר מצד ההלכה.
"ועתה ידידי", המשיך הרבי ואמר, "יאזין וישמע נא כבודו, את הסבר הענין: רבותינו ז"ל אמרו במסכת פסחים דף ל"ה 'כל דגן שאינו בא לידי חמץ, אין יוצאים בו ידי חובת מצה'. כלומר, כדי לצאת ידי חובת אכילת מצה בלילה ראשון של פסח, ניתן לקיים זאת רק במצה הנאפית מקמח שיכול לבוא לידי חימוץ, אבל מין דגן שאינו יכול כלל להחמיץ – לא ניתן לקיים במצה הנאפית ממנו מצות אכילת מצה.
"מסר גדול טמון בהלכה זו: שכן היה מקום לחשוב, כי אדרבה, על מנת לקיים מצות מצה בהידור ללא חשש חמץ, מוטב להביא דווקא מין דגן שלעולם לא יכול להגיע לידי חימוץ. אך למעשה נפסק שהמצה הכשרה למצוה היא דווקא מקמח העלול להתחמץ, משום שמהאדם נדרש להתנגד ולהתגבר על כוח החימוץ. על כן לא נכון הדבר לברוח ממקום בו נכנס החמץ, ולשבת בחדר נקי בו לא היה חמץ כלל, אלא חובה לבער ולהכשיר דווקא את הבית בו אוכלים חמץ כל השנה".
הרבי סיים את דבריו, והברון הודה לו מאד. הוא הבטיח לרבי, שמעתה והלאה יעשה כדבריו וינקה את ארמונו בקביעות לקראת חג הפסח. בתור תודה על שזיכהו לעשות מצוה כהלכתה, החל לשלוח מידי שנה ג' אלפי מארקים לטובת הישיבה של הרבי מבאבוב.
מסר חשוב זה שלימדנו הרב הקדוש רבי שלמה מבאבוב זצ"ל, אינו תקף רק כלפי חמץ ומצה. זהו כלל שצריך ללוות אותנו תמיד בכל אשר נפנה.
הרב שך סיפר, שפעם אמר מאן דהו לפני מחולל תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שיש בדור ל"ו צדיקים נסתרים, אשר יכולים להיראות כאנשים פשוטים, האחד סנדלר, השני נגר, אך באמת הם צדיקים גמורים שאין איש יודע מהם. נענה רבי ישראל ואמר: "אין אני יודע כיצד ניתן להיות 'צדיק נסתר' בדור הזה, וכי מי שמסתגר בפינתו ומתעטף בפרוותו, צדיק יקרא?! וכי מי שדואג רק לעצמו הוא צדיק?!" הוסיף על כך הרב שך בהתרגשות: "זוכר אני את גדולי הדורות – את רבי איצל'ה רבינוביץ מפוניבז', את רבי משה מרדכי אפשטיין מסלבודקה, את רבי איסר זלמן, את החפץ חיים, הרי אף אחד מהם לא הסתגר בפינתו. כולם עסקו בצרכי ציבור…"
למדנו, שהדרך בה אנו מצווים בעבודת ה', אינה דרך הפרישות וההתרחקות מחיי העולם עד קצה. עלינו לנסות להתמודד עם הנסיונות והקשיים ולהצליח לגבור עליהם.
ומכאן לביאור דברי המדרש, על פי דרכו של רבי יהונתן אייבשיץ:
עובד ה' השלם, עליו להיות נוח לשמים ונוח לבריות כאחד, ואין הוא צריך לנהוג בפרישות יתר ולשבש מנהגו של עולם. זהו שאמרו חז"ל: "פרשה זו נאמרה בהקהל", ללמדך כי אע"ג שהתורה מצוה אותנו: 'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ' – היינו, אנו מצווים לנהוג בקדושה ובפרישות, ולקדש עצמנו במותר לנו. אך מכל מקום הנהגה זו נאמרת רק באופן של 'הקהל' – תוך שאנו מעורים עם הציבור. עלינו לנהוג בקדושה ובטהרה, אך איננו מצווים להינזר ולהיבדל מישובו של עולם.
בשיגרה – קשה להבחין במציאות של הנס
וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ. (י"ט, ב')
ובברכות (דף נ"ד:) נאמר – " אמר רב יהודה אמר רב, ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא".
לכאורה יש לתמוה: מדוע תקנו חז"ל חובה מיוחדת של הודאה – דווקא לארבעה אלו, והלא הקדוש ברוך עושה עמנו חסדים וניסים בכל יום, וכמו שאנו אומרים בברכת 'מודים' בתפילת העמידה: 'על ניסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת'?
טרם ניישב את הקושיה, יש להקדים את המעשה הבא:
דיויד, יהודי תושב ארצות הבית, היה עובד קשה לפרנסתו. את יום העבודה הארוך, היה מסיים מיד ערב קרוב לשעה עשר בערב. מיד לאחר מכן היה דיויד מגיע לביתו, אוכל ארוחת ערב, מתקלח ועולה על יצועו קרוב לחצות. כך נהג לעשות מידי יום.
לילה אחד, כשעה לאחר שנרדם על מטתו אחרי יום עבודה מתיש, שמע לפתע דיויד צפירות עזות של רכב, מתחת לבנין המגורים בו גר. לשמוע צפירות של רכב בכל שעה אחרת – זהו דבר מטריד עד מאד, לא כל שכן כאשר השעון הורה על השעה אחת אחר חצות. 'מי זה האיש חסר האחריות שצופר ברכבו בשעת לילה מאוחרת זו, ומדוע הוא מטריד את מנוחתם של השכנים?' תהה דיויד לעצמו, ומשך את השמיכה עד מעל לאזניו, כדי לעמעם, ולו במעט, את הרעש.
אך דבר לא הועיל. כל נסיונותיו להנמיך במעט את עוצמת הצפירות שבקעה לתוך ביתו – עד כדי חוסר יכולת להירדם בחזרה, לא נשאו פרי. לאחר שכיבה חסרת מעש, קם דיויד וניגש אל המרפסת. הוא הביט לרחוב, וראה את וויליאם שכנו יושב ברכבו וצופר. רכב זר חסם את הכניסה לחנייה שלו, ווויליאם הזועם שרצה לחנות בה בכל מחיר – לא בחל בשום דרך כדי להשיג את מטרתו.
"האם אינך שם לב שאתה מפריע לכולם לישון?! זעק דיויד ממרום דירתו בקומה השלישית, "גם אם אתה צודק, אין לך זכות להטריד את כולם! חנה בינתיים במקום אחר, ומחר, הגש תלונה במשטרה כנגד האיש שחסם אותך!"
הדברים לא עשו רושם על וויליאם. "אם אני לא ישן במטתי, מצדי שאף אחד לא יישן!" הכריז בקול, והמשיך לצפור ולהרעיש, בחוסר התחשבות.
גם לאחר שעה ארוכה הצפירות לא פסקו, ודיויד העייף כבר לא ידע את נפשו. כאשר השעון הראה על השעה שתיים בלילה, והצפירות לא הפסיקו, תפס דיויד את החפץ הכבד הראשון שנקרה לידיו – מהדק סיכות גדול, ומתוך ייאוש, ללא מחשבה יתרה, זרק אותו בעוצמה על שמשת הרכב של וויליאם. השמשה התנפצה, רסיס אחד פגע לוויליאם סמוך לעין, והוא נזקק לטיפול רפואי…
באותו לילה השקט שב לשרור, אך כבר כעבור יומיים קיבל דיויד הזמנה לבית המשפט. שכנו הפצוע תבע אותו לדין, בגין תקיפה וגרימת נזק לתובע ולרכושו. סנגורו של דיויד תיאר בפרוטרוט את השתלשלות האירועים. הוא טען בפני השופט, שכל אדם מן הישוב, אשר מטרידים את מנוחתו במשך זמן כה רב באמצע הלילה, לאחר יום עבודה מתיש וארוך, עלול להגיע למצב בו הוא לא שולט על מעשיו. "יש להתחשב בנסיבות שקדמו לאירוע זריקת החפץ, ואין להענישו!" סיים את דבריו.
כנגדו טען הקטגור, שאין להתחשב כלל באירועים שקדמו למעשהו של הנאשם. "האם כל אדם יכול ליטול את החוק לידיים?!" תמה עורך הדין של וויליאם, "יש למצות את הדין את המזיק, למען יראו וייראו!"
לאורך כל המשפט, שנמשך לאורך מספר ימים, גילה השופט אמפתיה כלפי התובע. הוא הרבה לתקוף את דיויד על מעשהו. הוא שיסע שוב ושוב את עורך דינו, ולא נתן לו כמעט להתבטאות. "חייבים אחת ולתמיד להפסיק את האלימות!" היה משפט עליו חזר מספר פעמים, "אם אנשים אלימים היו יודעים שייענשו בחומרה, נגע האלימות היה נעקר ממחוזותינו!" טען ללא הרף.
ביום בו אמור היה להינתן פסק הדין, עורך דינו של דיויד הכין אותו לגרוע מכל. "נראה ש'נפלנו' על השופט הכי קפדן. ככל הנראה הוא יגזור עליך מאסר ממושך, וקנס כספי כבד", הוסיף בתחזיותיו הקודרות. סחרחורת נפלה על דיויד לשמע הדברים. הוא תר בעיניו אחר סמואל בנו בכורו, שליווה אותו עד כה בכל הדיונים, כדי להישען עליו, אך לשוא, הוא לא נכח באולם בית המשפט. 'דווקא ביום מכריע זה, לא מצא סמואל לנכון לעמוד לצדי ברגעים הקשים?!' תמה דיויד, אך לא היה לו זמן להרהר בכך. "בית המשפט!" נשמעה ההכרזה, והס הושלך באולם. השופט עשה את דרכו לקתדרה עליה ישב. משום מה, עיניו היו עצומות למחצה, בקושי רב הצליח לפותחן. 'האם גם הוא היה במתח רב, ולא ישן הלילה, כפי שאני לא הצלחתי להירדם?' תהה דיויד לעצמו.
גם בקולו של השופט ניתן היה לזהות עייפות: "לאחר ששמעתי את שני הצדדים", פתח השופט בהקראת פסק הדין, "ולאחר שעיינתי בראיות שהונחו לפניי, החלטתי לזכות את הנאשם מכל אשמה!".
הלם אחז בכל הנוכחים, החל מהתביעה שהיתה בטוחה בנצחונה, וכלה בדיויד ופרקליטו שבחלומם הטוב קיוו לעונש מופחת, ולא העלו כלל על הדעת אפשרות של זיכוי. איש לא הבין, כיצד ניתן פסק דין זה – זאת בניגוד גמור לכל מהלך המשפט.
דיויד המאושר מיהר לביתו לעדכן את בנו, ונדהם לגלותו ישן שנת ישרים על מטתו. "מה דחוף לך לישון בדיוק כעת?" דחק בו לקום, "בודאי תשמח לשמוע שיצאתי זכאי!"
"לא שיערתי אחרת", השיב הבן בפיהוק גדול. "ונדמה לי שיש לי חלק בזיכוי!" הוסיף לתדהמת האב. "מה בדיוק עוללת?" שאל דיויד, וסמואל החל מספר: "לאורך כל המשפט, שמתי לב שהשופט כלל לא מטה אוזן לטענותיך! הוא לא לוקח בחשבון את הסבל הגדול שאתה עברת, ונראה שהדבר לא 'מזיז' לו. החלטתי לתת לו את ההרגשה שאתה חשת, בטרם עשית את המעשה שבגינו הועמדת לדין. כל הלילה האחרון לא ישנתי. הגעתי עם הרכב מתחת לביתו של השופט, ופשוט צפרתי וצפרתי. ללבו הקשוח של השופט, שלא הצליח באותה לילה להירדם, חדרה סוף סוף ההבנה למעשיך, והוא החליט לזכותך…"
למדנו, שפעמים רבות אדם אינו מסוגל להבין את הקושי כאשר הוא עצמו נמצא במציאות שגרתית מבורכת. רק כאשר משתנה מצבו וחש הוא בקרבו את הסבל, או אז מסוגל הוא להבין את מציאות אחרת.
ומכאן, תשובה לשאלתנו:
שכן כדי להודות הודיה כנה ואמיתית הבאה מעמקי הלב – קודם לכן על האדם לחוש שישתנה מצבו לרעה, ורק בזכות הטובה הגדולה שנעשתה עמו – שב מצבו והשתפר. כאשר לא נעשה שום שינוי במצבו של האדם, והוא נותר טוב כפי שהיה קודם לכן – אף שבודאי יש סיבה גדולה להודות על כך, אך קשה לאדם להרגיש בדבר שבשגרה, כטבע ומנהגו של עולם.
אי לכך, לא תקנו חז"ל להביא קרבן תודה על כל הטובות שעושה עמנו הקדוש ברוך הוא יום יום, אלא דווקא באותם ארבעה מקרים היוצאים מגדר השגרה – עליהם תקנו חז"ל חובת הודאה מיוחדת. רק כאשר האדם חש בגופו את הסכנה בה היה שרוי, ואעפ"כ ניצל ממנה – או אז תהיה הודאתו מתוך הכרה והרגשה עמוקה.
ניתן להמליץ על כך את לשון הפסוק: 'וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ'. כאשר תביאו קרבן תודה על נס שנעשה לכם – חשוב שיהיה הדבר 'לִרְצֹנְכֶם'. אין כל ערך לתודה אם היא לא באה מרצונו הטוב של האדם, ומתוך הכרה עמוקה בגודל הטובה שנעשה עמו, ולכן עז חפצו להודות למטיבו.
העכו"ם – חשודים על הממון
אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. (כ"ה, ל"ו)
הנה, איסור ריבית נאמר רק כלפי ישראל אך לנכרי מותר להלוות בריבית, כפי שמפורש הדבר בפרשת כי תצא (דברים כ"ג, כ"א): "לנכרי תשיך, ולאחיך לא תשיך". והדברים צריכים ביאור: מכיוון שראתה התורה צורך לאסור הלוואה בריבית – מפני מה הבדילה בין יהודי לנוכרי?
את התשובה נוכל להבין על פי המעשה הבא:
דפיקות נמרצות נשמעו בביתו של ר' תנחום הגביר, שזה עתה תכנן לעלות על יצועו. תנחום זה, היה מיהודיה האמידים של פראג, אשר שמו הלך לפניו כסוחר ממולח ומחושב. לא ביום אחד הפך לגביר. את כספו צבר אט אט במגוון רחב של מסלולי השקעה לטווח ארוך, שהתבררו כמשתלמים במיוחד. מעולם לא נטל סיכונים גדולים בעסקיו, אלא העדיף להשקיע את כספו לאט ובטוח. בסייעתא דשמיא ראה ברכה בעמלו, וכעבור תקופה ארוכה ביסס את מעמדו כאחד מעשירי העיר.
דמות הדורה עמדה בפתח. תנחום זיהה את האיש כ'פאן זיגמונט' – אציל מקומי שנהג לעשות עסקים עם כמה ממכריו. הוא הזמין את האורח רם המעלה להיכנס פנימה אל חדרו כדי שיוכל לשמוע בניחותא מה בפיו, בעודו מעבד במחשבתו במהירות את משמעות הגעתו הפתאומית של האציל.
באופיו ובתכונותיו היה פאן זיגמונט, כך על פי השמועות, הניגוד המוחלט שלו. את כספו הרבה להשקיע בהרפתקאות נוצצות בעלות סיכונים. לא אחת איבד את כל כספו בהשקעות כושלות, אך כל זה לא מנע ממנו להמשיך ולסכן את כספם של ידידיו, אותם נטל כהלוואה. והנה, אשר אשר יגור בא… נראה, כי גם על ממונו שם האציל את עיניו.
"עיסקה נדירה נקרתה לפניי", פתח האציל בדבריו, "עיסקה שביכולתה להשליש ולרבע את כספי תוך חודשים אחדים… ברם, זקוק אני להלוואה קצרת מועד. שמא תוכל להלוותני?"
תנחום ידע אל נכון כי הרבה ברירות לא עומדות בפניו. מלשונו החלקלקה נראה אמנם כי הוא בסך הכל מבקש הלוואה, אבל מניסיונם של אחרים הספיק ללמוד כי זו בסך הכל כסות עיניים לדרישה בלתי מתפשרת. הוא נכנס אל אחד החדרים, ושב כעבור רגעים אחדים עם הסכום המבוקש. פרטי ההלוואה נכתבו ונחתמו על גבי שטר, ולתנחום לא נותר אלא לקוות כי ממונו יושב אליו במועד שנקבע.
כאשר הגיע זמן הפרעון, המתין תנחום לבואו של פאן זיגמונט, ומשזה בושש לבוא ניגש תנחום לארמונו של האציל, כשבידו שטר ההלוואה. עדיין קיננה בו התקווה שהאציל המכובד יעמוד במילתו, אם כי בסתר לבו כבר אמר קדיש על כספו.
על פניו של פאן זיגמונט לא ניכרה כל בהלה, כאשר בשערי הארמון נכנס ובא תנחום המלוה. "לשם מה הטרחת עצמך אליי?", קרא לעומתו, "אין לך מה לדאוג! כלום סבור אתה, כי לא אשיב לך את כספך עד הפרוטה האחרונה?! אלא מאי, הרווחים מהעיסקה שעשיתי מתעכבים מעט, אבל בסוף הם יבואו וגם אתה תקבל את המגיע לך, בתוספת אחוזי ריבית"…
עסקיו של האציל כלל לא עניינו את הגביר היהודי. מועד פרעון ההלוואה כבר חלף עבר לו זה זמן רב, והוא את כספו דורש, בין אם האציל ראה ברכה בעסקיו ובין אם לאו. את דעתו זו העז להשמיע בקול רם למארחו, תוך שהוא מנפנף בשטר ההלוואה, אך רק לאחר שיצאו הדברים מפיו הבין את גודל הטעות.
ברגע אחד האדימו פני האציל. הוא מיהר לשלוף את אקדחו, ותוך כדי שהוא מנפנף בו פקד על אורחו לבלוע את השטר. לתנחום המסכן לא הייתה כל ברירה, והוא מיהר להכניס לפה את פיסת הראיה היחידה שערבה לקיומה של ההלוואה…
חלפו חודשים אחדים מהמקרה. לתדהמתו הרבה, באחד הימים הופיע שליח מיוחד מהאציל ובידיו כל סכום ההלוואה. 'מה זה ארע לו לפאן זיגמונט, שהחליט לפתע לפרוע את החוב, זאת על אף שגם אילו הייתי חפץ לתובעו בבית המשפט – לא הייתה לי כל אסמכתא לכך?' – תמה תנחום, אבל כמובן לא הביע שום התנגדות לקבל את ממונו.
הוא לא ידע את הסיבה האמיתית שעמדה מאחורי פירעון החוב. תנחום לא היה המלוה היחיד של פאן זיגמונט. באותה תקופה הוא הספיק ליטול הלוואות נוספות מרעיו האצילים. כמובן שגם להם הוא התעכב בפרעון חובותיו, אך אלו לא הותירו בידו כל ברירה, והם אילצו אותו למכור את אחת מאחוזותיו ולפרוע בשוויה את ההלוואות. את כספו של תנחום בחר להשיב, אך ורק כדי לנסות ולרכוש מחדש את אמונו באם יזדקק לו שוב…
והיום הזה הגיע מהר מהצפוי. באחד הימים נעצרה ליד פתח ביתו של תנחום, מרכבתו ההדורה של פאן זיגמונט. "רואה אתה שעמדתי בהבטחתי, והשבתי את כספך עד לפרוטה האחרונה?!" – פתח האציל בלי שמץ של נקיפות מצפון. "כעת זקוק אני להלוואה נוספת, וגם הפעם, לו רק תתאזר בסבלנות, תקבל את כספך בחזרה".
גם הפעם לא הייתה כל אפשרות לתנחום להתחמק. את אופיו האלים של אורחו כבר הספיק להכיר מקרוב, והוא השלים עם העובדה שהוא נאלץ להיפרד מכספו, אלא שהפעם בחר לעשות בדרך אלגנטית במיוחד. היה זה באחד הימים של חול המועד פסח. תנחום נכנס למעמקי הבית ושב כעבור רגעים אחדים עם הכסף המבוקש. יחד עמו, הגיש תנחום לפאן זיגמונט גם מצה אפויה. "אינני רעב!" הכריז האציל, שהמצה היהודית לא עוררה אצלו כל תאבון.
"לא ירדת לסוף דעתי!", אמר תנחום, "למצה הזו יש מטרה שונה לחלוטין. אני מבקש שהיא תשמש כשטר ההלוואה. עליה יש לכתוב את כל פרטי ההלוואה".
זקף עליו האציל את עיניו וסקר אותו במבטו, מבקש לבחון אם היהודי ירד מדעתו.
"אל דאגה, לא נטרפה עליי דעתי!" הגיב תנחום, "אבל אמרתי בלבי: מי יודע, אולי יכריחני כבודו עוד הפעם לבלוע את השטר. לפחות אבלע אותו לתיאבון בתור מצה אפויה"…
ואנו על פי דרכנו למדנו, כי כאשר יהודי מלוה את כספו למי שאינו מבני ברית, גם אם ההלוואה מגובה בראיות ואסמכתאות – צריכים הרבה סייעתא דשמיא בכדי שהממון ישוב לבעליו!
ומכאן, תשובה לשאלה בה פתחנו, ע"פ דרכו של ה'כלי יקר':
אחד הטעמים שאסרה תורה להלוות בריבית, הוא מפני שהדבר מורה על חסרון בבטחון. שכן כל בעל משא ומתן – עיניו נשואות אל ה', לפי שהוא מסופק אם ירוויח אם לאו, אבל הנותן את כספו בריבית – הלא את כספו הוא מקבל מהלוה תמידים כסדרם, ובין אם כספו ירוויח או חלילה יפסיד – לבו של המלוה סמוך ובטוח על הרווח שלו, ומן ה' יסיר את בטחונו.
אמנם, שונה הדבר כאשר מלוה את כספו לגוי המוחזק כאלים וגזלן. אצלו – גם אם ערבונו של הנוכרי בידו, אינו יכול להיות סמוך ובטוח לא בקרן ולא בריבית. נמצא, שגם אם הילווה בריבית לגוי, כל עוד לא הושב אליו כספו עיניו נשואות אל ה' תמיד להצילו מידו, ואין בטחונו פוחת ולו במעט. משום כך אמרה תורה: "לנוכרי תשיך, ולאחיך לא תשיך".
רק כשמבין שהקב"ה בלבד יעזרנו – יזכה לישועתו
וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. (כ"ה, כ"ו)
לכאורה, המילים: 'ואיש כי לא יהיה לו גואל' מיותרות, וכי בזה הדבר תלוי האם יש לאיש גואל או לאו?! הלא אם וכאשר ידו משגת, ורוצה הוא לגאול בעצמו את אחוזתו – הוא רשאי לעשות זאת, גם אם יש לו גואל? לשם מה מוסיפה התורה וכותבת תיבות אלו?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
ר' אהרן, אברך תושב בני ברק, חי בצמצום ודחק עם משפחתו בדירת שני חדרים. למרות הקושי בפרנסת הבית, מעולם לא שמעו אותו מכיריו ובני משפחתו מלין על מצבו. נהרה הייתה שפוכה על פניו, מודה לה' על הטוב שגמלו ומקבל הכל בשמחה ואהבה.
גם כאשר התרחבה המשפחה, לא חשב ר' אהרן לעזוב את דירתו הצנועה. כל ילד שנוסף היווה עבורם אתגר לא קטן היכן יישן, אבל בסוף תמיד נמצא הפתרון, אם בדמות מיטת קומותיים, או מיטה נשלפת, ואם באמצעות מזרונים שפוזרו על הרצפה מידי ערב ונאספו למקומם לאחר הקימה.
כשנולד הילד השמיני, היו בני הבית מהלכים בלילה על גבי מרבד של מזרונים. הצפיפות הייתה רבה. בבית לא ניתן היה למצוא מקום לאכסן בגדים, שלא לדבר על מקום להכנת שיעורים, ומי חשב על פינה פרטית או מגרה נפרדת בארון היחיד. אבל בני הבית שהורגלו לחיות בצמצום, המשיכו בשגרת חייהם, כשפיהם מלא תודה לה' על מה שיש.
כאשר התבשרו ההורים כי ילדם התשיעי עומד להיוולד, העזה בעלת הבית להעלות בפעם הראשונה על דל שפתיה את השאלה: "היכן נוכל להעמיד את עריסתו? האם נתקע קרס בתקרה ונשלשל ממנו עריסה תלויה?!…"
צדקה האשה בשאלתה. בעלה חשב מעט בטרם ענה את תשובתו מתוך אמונה תמימה: "אפנה לאבא ואבקשה ממנו דירה חילופית". כוונתו הייתה, כמובן, לאבא שבשמים. הוא נטל יום חופשה מן הכולל, ונסע לכותל המערבי להעתיר בתפילה ובתחנונים לפני היושב במרומים.
הוא נטל ספר תהילים, והחל לשפוך נפשו באמירת המזמורים. הכל צף ועלה, הדוחק, הצפיפות, התנאים הבלתי נסבלים. מעיין הדמעות נפתח, ר' אהרן ישב ובכה. בכה כתינוק המתרפק על אביו ומבקש ממנו דבר מה. אין לי שאיפות לחיי פאר. הוא בסך הכל נזקק לדירה גדולה, כזו שתוכל להכיל את משפחתו הברוכה ברווח.
ר' אהרן לא שם לבו לזמן. הוא ישב כך שעות ארוכות, רק הוא וספר התהילים, ואמר מזמור אחר מזמור בבכי וברגש. לפתע חש שמאן דהו טופח על שכמו. הוא הסתובב וראה אדם זר, לבוש בגדים הדורים. "אני מתבונן בך כבר זמן רב, מה לך בוכה? ספר נא לי. הלא דאגה בלב איש ישיחנה, שמא ביכולתי לעזור לך?"
לאחר שסח לו על מה בא, אמר לו האיש: "אמרת שאתה מבני ברק, נכון?! אני נוסע לשם כעת, שמא תבוא עימי?" לר' אהרן לא הייתה סיבה לסרב, והוא הצטרף אליו בשמחה לנסיעה ברכבו המפואר. כאשר הגיעו לבני ברק, נעצר הרכב ליד משרד תיווך ידוע. האיש נכנס פנימה, לא לפני שהזמין גם את ר' אהרן המופתע להיכנס. לתדהמתו הרבה, התברר לו שסיפורו נגע ללבו של הגביר, והוא מתכנן לקנות עבורו דירה.
מה שארע לאחר מכן, נראה כאילו לקוח מסיפור דמיוני. היה לו קשה לעכל את השתלשלות האירועים המהירה. אשתו הוזעקה למקום, וכעבור זמן קצר נמצאה עבורם דירת חמשה חדרים מרווחת וצמודת חצר. הגביר הזר הוציא מכיסו המחאה, רשם עליה את הסכום הדמיוני: מאתיים ושלושים אלף דולרים, והושיט לאברך. העיסקה נחתמה בפני עורך דין, וכעבור כשעה יצאו משם כשהדירה רשומה על שמם. תפילתו התקבלה.
למחרת הביא האברך לכולל עוגות ולחיים, כהודיה להשי"ת על הטוב אשר גמלם. האברכים ששמעו את סיפורו התקשו להאמין, עד שראו במו עיניהם את צילום החוזה. כמה מהם ניגשו לראש הכולל וביקשו חופשה קיבוצית ליום אחד. גם הם רוצים לנסוע לכותל ולבקש מהיושב במרומים, כל אחד על פי צרכיו ומשאלותיו.
הרשות ניתנה, וכבר למחרת שכרו רכב ונסעו לכותל לבכות ולהתחנן לפני היושב במרומים. שעה ארוכה ישבו וקראו תהילים בהתלהבות מזמור אחר מזמור. לפתע הופרעו, מישהו טפח על שכמם. באחת סובבו את ראשם, הן לרגע הזה ייחלו. מולם ניצב קבצן וביקש צדקה…
באכזבה עשו את הדרך חזרה. הם התנחמו בעצם התפילה ליד שריד בית מקדשנו, אבל תהו: מדוע זכה חברם, במה שהם לא זכו? את תהייתם השמיעו למחרת בפני ראש הכולל, שהשיב להם: "חברכם נסע לכותל המערבי כדי להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא, להעתיר אליו ולבקש עזרה. מכיוון שכך, שלח לו הבורא יתברך את היהודי העשיר להקל על מצוקתו. אבל אתם בשביל מה נסעתם לכותל? את מי רציתם לפגוש שם? האם את הקב"ה?! לא ולא! קיוויתם להיפגש עם המיליונר. מכיוון שלא נתתם את כל יהבכם בה' אלא סמכתם על בשר ודם, לא זכיתם למה שחברכם זכה.
למדנו, כי מי שרוצה לזכות בישועת ה' – עליו לפנות ישירות אליו, ולא דרך מתווכים. כאשר האדם תולה את כל בטחונו יהבו בבורא יתברך – רק אז יזכה לראות בישועתו.
ומכאן, תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של הנצי"ב מוולאז'ין:
הן אמנם, אדם שידו משגת, יכול לגאול בעצמו את אחוזתו בין אם יש לו גואל ובין אם לאו. כאן באה התורה ללמדנו דרך מוסר, כי דווקא זה ש'לא יהיה לו גואל' – יבוא לידי כך שתשיג ידו. משום שמי שיש לו גואל והוא סמוך ובטוח שיעמוד לימינו, מסיר בזה את בטחונו מה' יתברך, וממילא לא יוכל להשיג די ממון לגאולת אחוזתו. לעומת זאת, מי שאין לו על מי לסמוך, נשען הוא על חסדי שמים, ומשליך על ה' יהבו באופן מוחלט. ואכן, יודע כל חוסי בו וממציא לו כדי גאולתו.
