וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר (א', א')
הפסוק דנן פותח את חומש במדבר מיד לאחר שמסתיים חומש ויקרא במילים (ויקרא כ"ז, ל"ד): "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי". האם יש שייכות בין שני הפסוקים, זה המסיים את חומש ויקרא וזה הפותח את חומש במדבר?
את התשובה לכך נמצא במעשה הבא:
בהזדמנות, כאשר התאספו ראשי עם, גדולי רבני הונגריה, להתוועדות רבתי בעיר הבירה בודפסט – נשאל הגאון רבי אברהם פרנקל, נשיא הקהילות האורתודוכסיות: מדוע זכה רבינו ה'חתם סופר' להערצה עצומה, הרבה מעבר להערצה לה זכו רבים אחרים מגדולי אותו דור – שלא היו פחותים ממנו במעלתם?
כתשובה, נענה רבי אברהם וסיפר את המעשה הבא, אותו שמע מרבו – רבי יצחק אהרן לנדסברג זצ"ל, שנמנה על ותיקי תלמידי ה'חתם סופר'. וכך סיפר:
סדר הלימוד בישיבתו של ה'חתם סופר' היה כך: בכל שנה למדו בישיבה שמונה סוגיות, ארבע בכל 'זמן'. אם כן, בכל שלש שנים למדו בישיבה עשרים וארבע סוגיות, ובכך היה נשלם 'מחזור' שלם, ובשנה שלאחר מכן היה ה'מחזור' מתחיל מהתחלה.
רוב רובם של תלמידי ה'חתם סופר' לא למדו בישיבה יותר משלש שנים, כך שהם לא שמעו מפיו שיעורים אלא למשך מחזור אחד לכל היותר. אולם אחד מהם, בחור אשר נקרא בשם איציק שוסברג, נכנס ללמוד בישיבה בגיל צעיר במיוחד, וכך המשיך לשמוע את שיעוריו של ה'חתם סופר' גם לאחר תום ה'מחזור' בן שלוש השנים.
לפני אחד השיעורים פנה איציק שוסברג אל חבריו, והתפאר בכך שזוכר הוא את שיעוריו של ה'חתם סופר' מהמחזור הקודם, עד שביכולתו לחזור עליהם לפרטי פרטים, ובכלל זאת על הדקויות שבצורת מסירת השיעור, כלשונו של ה'חתם סופר' ממש. נוכח ספקנותם של הבחורים הצעירים אף התערב עמם איציק שוסברג על סכום של חמשה גולדן, אם יצליח לומר את השיעור בדיוק באותו הנוסח שבו יאמר אותו מאוחר יותר ה'חתם סופר' עצמו…
ואכן, לפני תחילת השיעור הרצה איציק שוסברג את השיעור כפי שנאמר על ידי ה'חתם סופר' ב'מחזור' הקודם, ועד מהרה התברר כי הוא צדק לחלוטין: כאשר נכנס ה'חתם סופר' והחל מוסר את שיעורו – התברר שהוא עמד בדיוק על אותן נקודות שמנה איציק שוסברג מראש, והשתמש בדיוק באותן מטבעות לשון שמנה מראש…
כשגילו זאת התלמידים, עלתה בת שחוק על פניהם. עובדה זו עוררה את תשומת ליבו של ה'חתם סופר'. הוא תהה לפשר הדבר, ובסופו של דבר, לאחר שחזר על שאלתו פעמיים ושלוש – לא נותרה להם ברירה כי אם לספר דברים כהווייתם.
לשמע הדברים פשטה הבעה של זעף על פניו הקדושות של ה'חתם סופר', והוא קרא: "אתם מתכוונים לומר שאיציק שוסברג חטף לי את החידושים בטרם אומר את השיעור?" ומיד לאחר מכן סגר את הגמרא ויצא מבית המדרש בפנים כעוסות.
קשה לתאר במילים את תחושתם הקשה של בני הישיבה, ובפרט את תחושתו של איציק שוסברג עצמו… הם לא העלו בדעתם לרגע חלילה לגרום עגמת נפש כה מרובה לרבם של ישראל, וכעת, נוסף לכך חשש מפני הקפדתו – שהרי ידוע שנשיכתם של תלמידי חכמים כנשיכת שועל, ועקיצתם כעקיצת עקרב!
את היממה הבאה העבירו בני הישיבה במחשבות אודות הדרך בה יוכלו לפייס את רבם. איציק שוסברג עצמו הסתגר בחדרו והוזיל דמעות כמים בצער ובעגמת נפש.
למחרת היום, בטרם הספיקו למצוא מוצא מהסבך, פשטה בישיבה השמועה: "ה'חתם סופר' הודיע כי ימסור היום שיעור בישיבה, ואף ביקש כי כל בני הישיבה ישתתפו בשיעור זה, גם המבוגרים, שבימים כתיקונם אינם משתתפים בשיעורים".
בני הישיבה היו משוכנעים כי בכוונתו של רבם הגדול להוכיחם על פניהם, תוכחה שהם ראויים לה בדין ובצדק… חששם התגבר כאשר נודע להם כי משמשו של ה'חתם סופר' שאלו מפורשות אודות השתתפותו של איציק שוסברג בשיעור. ה'חתם סופר' השיב כי עליו להשתתף בשיעור בכל מחיר, והבהיר למשמשו: "אם לא יוכל להגיע בכוחות עצמו, הביאהו על כתפיך בעל כורחו!"
בשעה היעודה כבר הצטופפו כל בני הישיבה בבית המדרש, וביניהם איציק שוסברג עצמו – אשר היה מעדיף שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותו ברגעים אלו… הוא ידע כי כל תוכחה שיוכיח אותו רבו, לא יהא בה די כדי למצות עמו את הדין… עיניו זלגו דמעות בלא הרף, ושפתותיו מלמלו תפילה זכה לסליחה ומחילה מן השמים…
ה'חתם סופר' נכנס לבית המדרש, והס הושלך בקהל. להפתעתם של הנוכחים פתח ה'חתם סופר' את פיו בקול שבור ורועד, ועד מהרה פרץ בבכי וזעק: "קינדערלאך! קינדערלאך! אוי לי! אתמול נכשלתי בעוון חמור של הלבנת פנים כאשר ביזיתי את תלמידי! במקום להעריך את העובדה שהוא זוכר היטב את השיעור מלפני שלוש שנים, השפלתי אותו ברבים! כעת רוצה אני לבקש ממנו מחילה בפני כל הציבור, ואני מבקש שיאמר בפה מלא שהוא מוחל וסולח לי! רק אז אוכל להתחיל את השיעור!"
לשמע הדברים פרץ איציק שוסברג בבכי עז לעיניו כולם. הוא לא האמין למשמע אזניו: רבו הגדול מבקש ממנו מחילה במקום להוכיחו בחומרה על פניו? אולם ה'חתם סופר' היה חד משמעי: הוא שב והבהיר כי לא יפתח את שיעורו עד שישמע מפורשות את המילים 'מחול לך' יוצאות מפיו של תלמידו…
בסופו של דבר לא נותרה לאיציק שוסברג ברירה… בקול שבור ומרוסק הוא הכריז: "מחול! מחול!" אולם ה'חתם סופר' לא הסתפק בכך… "האם אתה בטוח שהנך מוחל מחילה גמורה בלב שלם?" שאל, ואיציק שוסברג לא היה מסוגל יותר מאשר להניד בראשו לחיוב… רק אז פתח ה'חתם סופר' והחל מרצה את שיעורו!
"ובכן", סיים רבי אברהם פרנקל את סיפורו, "היודעים אתם מי הוא 'איציק שוסברג' זה? אין הוא אלא מורי ורבי, רבי יצחק אהרן לנדסברג זצ"ל! הוא בעל המעשה, הוא אשר סיפרו לי, ודי בסיפור זה כדי להסביר מדוע זכתה תורתו של ה'חתם סופר' להערצה כה רבה… כי אכן, אין כלי מחזיק ברכה יותר מאשר הענווה! מי שלומד תורה מתוך ענווה – בודאי תורתו נעלה באופן יוצא דופן, מה שמציב אותה במדרגה גבוהה במיוחד!"
הרי לנו, כי בזכות הענווה – ניתן לזכות לתורה במדרגה גבוהה יותר! ומכאן, מבאר בעל הטורים, נוכל להשיב תשובה לשאלה בה פתחנו…
הפסוק האחרון בחומש ויקרא מהווה סיכום לתורה ולמצוות שניתנו לעם ישראל בהר סיני. ובכן, כיצד ניתן לזכות לאותה תורה במדרגתה הגבוהה ביותר? על כך מוצאים אנו תשובה בפסוק הפותח את חומש במדבר, עליו דורשים חז"ל הקדושים במדרש (במדב"ר א', ז'): "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה"! כלומר: רק על ידי הענווה ניתן לזכות לתורה בטהרתה ובשלמות מדרגתה!.
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם (ו', כ"ג)
עלינו לבאר: מדוע דוקא הכהנים נבחרו לתפקיד זה, לברך את בני ישראל? מדוע לא הוטל התפקיד, לדוגמה, על גדולי הדור, תלמידי החכמים?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
באחד ממסעותיו של הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל לצורך גיוס כספים לישיבת 'אור ישראל', הביא אותו המארח אל ביתו של גביר מסויים עמו היה אמור להיפגש, ועזב את המקום. מלכתחילה סוכם, כי עם תום הפגישה – יתקשר אליו רבי יעקב מביתו של הגביר, ואז הוא ישוב כדי לאסוף אותו בחזרה.
אלא שבפועל, רבי יעקב התדפק על דלת ביתו של הגביר, אולם אף שהפגישה תואמה מראש – הדלת לא נפתחה. רבי יעקב הבין מיד שאירעה טעות או אי הבנה, אולם לא היה בכך כדי לפתור את הבעיה שנוצרה, והוא מצא את עצמו ברחובה של עיר זרה, בין גויים, מבלי שיבין את שפת המקום כלל…
אולם אז, הפלא ופלא, הופיע לפתע במקום יהודי דובר אידיש, אשר הבחין במצוקתו של הרב, ניגש אליו, ומששמע את אשר אירע – הביאו אל ביתו, אירחו בכל הכבוד הראוי, ובהמשך גם הצליח להשיג טלפונית את הגביר ולתאם את המפגש בינו לבין רבי יעקב.
בטרם עזב את ביתו של אותו יהודי, פנה אליו רבי יעקב ושאלו: "אמור לי, האם אתה זקוק לדבר מה? אני חש הכרת הטוב רבה כלפיך, וברצוני לברכך!" ואכן, היהודי סיפר כי הינו נשוי כבר שנים רבות, ועדיין לא זכה לפרי בטן, כששמע זאת רב יעקב – בירכו בחום שיזכה לחבוק בן כעת חיה.
שנה מאוחר יותר, נחוגה ברוב שמחה סעודת ברית המילה לבנו הבכור של אותו יהודי, אשר נולד בעקבות ברכתו של רבי יעקב. וכשהגיעו הדברים לאזניו של הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א הטעים ואמר: "בלי ספק, הועילה לאותו יהודי ברכתו של רבי יעקב, שהינו תלמיד חכם במלא מובן המילה… אולם מעבר לכך יש לדעת, שברכה מעין זו, שנובעת מכוחה של הכרת הטוב – הינה ברכה בעלת כח ותוקף מיוחדים!"
ואכן, ההסבר לכך פשוט: אדם אשר מקבל טובה מרעהו – בודאי ישתדל ויתאמץ לברכו בברכות נאמנות, ברכות הנובעות מעומק הלב, וברכות אלו, הנובעות מכוחה של הכרת הטוב – קרובות יותר להתקבל ולפעול!
ומכאן, מבאר הרב וולקין, תשובה לשאלתנו:
שכן הנה, הכהנים – הלא מתפרנסים מידיהם של ישראל, המעניקים להם את עשרים וארבע מתנות הכהונה! מעתה ברור כי הכהנים שיבקשו להכיר טובה למיטיביהם – יברכו אותם מעומק הלב – ברצון רב וביתר שאת, כך שברכות אלו הטעונות בעוצמתה של הכרת הטוב – תהיינה קרובות במיוחד להתקבל!
דבר תורה זה לא מופיע בספר ללמדך – שמעתי אותו מפי הרב מוטי
"ויאמר ד' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל…"(במדבר יא,טז).
עם ישראל ביקש ממשה רבינו בשר, משה מביא את תלונתם לד' וד' עונה לו "אספה לי 70 איש".
האם יש בתשובה הזו תשובה על הבשר?
רש"י אומר שלא: שתי פרשיות שסמוכות אבל לא קשורות . 70 איש – מתייחס שמשה אומר אין לי כח לשאת את העם – על זה עונה ד' קח 70 איש שיעזרו לך.
בציבור היהודי אמרו שאם תעשה בחירות, תקים וועדות יישכחו ממה שרצו – הבשר.
כך "קוברים" נושא – מקימים וועדה.
תשובה לקשר בין הפסוק לבין דרישת העם לבשר סיפר הרב מוטי: (סימוכין מצאתי באתר דעת בכתובת https://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/hagraf-2.htm )
ידוע על הגר פוטוצקי ששמע שיעורים מהגאון מוילנא, פעם אחת הוא גרר החוצה ילד שהרעיש בבית הכנסת והפריע לו בלימודו ולא עזרו בקשותיו של הגר פוטוצקי.
אביו של הילד שהיה אדם מאד מקושר כעס מאד והלשין לשלטונות הפולניים על מקום מחבואו של הגראף פוטוצקי.
הוא הוכנס לכלא ושם ניסו לשכנעו שיחזור לחיק הנצרות אך אם יסרב- הם ישרפוהו בכיכר המרכזית.
מאחר וסירב, שרפו אותו (הקבר של סמוך לקבר הגאון), דקה לפני ששרפו אותו אמר לו אחד הכמרים הצעירים בספק צחוק:"כשתגיע לשמיים-תנקום בנו".
ענה לו הגר פוטוצקי: אספר לכם מקורות חיי בימי ילדותי. משחק הייתי באחוזתו של אבי עם ילדי האיכרים, ולאחר שעות ממושכות של משחק בחמר עלה בידי להכין דמויות נאות של חיילים שהצבתים בשורה בתוך הגן. ילדי האיכרים שלא הבינו את מלאכתי, פרצו את גדר הגן, ובמגפיהם הגסים רמסו את כולם ופוררום לעפר. משגיליתי את החורבן רצתי אל אבי, ובדמעות בעיני סיפרתי לו על "אסוני" בתוספת דרישה נמרצת להעניש קשה את המחבלים שרמסו את מלאכת ידי לתפארה. אבי התעלם מדברי. לא זו בלבד שלא מלא בקשתי, אלא שהוכיח אותי באומרי כי היות ואני מחונך ומלומד יותר מילדי האיכרים, אסור לי לדרוש עונש עבורם". "באותה שעה הרהרתי בלבי – הוסיף לספר באזני מעניו – אמנם כעת הנני חדל אונים, ואילו לכשאגדל אנקום בעצמי במחבלי מעשי ידי".
כסבורים אתם – הוסיף – משגדלתי עלתה אי פעם במחשבתי להינקם בהם, וכי מה עשו לי אז. ילדים נבערים מדעת שברו דמויות של חמר וזאת הבינותי יפה כאשר גדלתי.
"אף כאן, רבותי – חזר ופנה אל מעניו – אם סבורים אתם שבעולם האמת תהא דעתי נתונה להינקם בכם, על ששרפתם את גופי וחרכתם את עצמותי, שאינם אלא חמר ועפר, טועים אתם. כאשר אעבור לעולם ההוא לעולם שכולו טוב, תהא דעתי נתונה -לעניינים נעלים יותר. עניינים שאינם בתחום השגתכם כלל (מתוך אתר דעת).
ואנו למסקנתנו לפי הרש"ר הירש:
אדם שיש לו השגות גדולות לא שם לב לשטויות קטנות.
כשלעם ישראל אין בשר – זהו דבר קטן, לכן אספה לי 70 איש שייחנכו אותם ויבנו להם השגות – הם יבינו מה צריך.
שאלה של נקודת מבט
שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם (י"ג, ב')
הנה בפסוק זה מוצאים אנו, כי התורה מתארת את מטרת שליחותם של המרגלים במילים: "וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן". אולם בפרשת דברים, כאשר חוזר משה רבינו על סיפור המרגלים בתוכחתו לבני ישראל טרם פטירתו, נאמר (א', כ"ד): "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ", והרי שנעשה שימוש במונח 'ריגול'. ולכאורה, מה פשר ההבדל?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
היה זה לאחר שנות השואה האיומה. הגאון רבי אליעזר סילבר, ששימש כרב באמריקה, הגיע אל מחנות הפליטים, אודים מוצלים מאש, כשהוא לבוש במדי הצבא האמריקאי, וביקש לשמוע את אשר על לב אחיו ולנסות לסייע.
בעודו עובר בין הפליטים, ניגש אל רבי אליעזר יהודי גלוי ראש, ובהתרסה הכריז: "דע לך, כי אני כבר לא אהיה אף פעם יהודי דתי!"
"מדוע תאמר כך?" התעניין רבי אליעזר בחביבות, והיהודי מיהר להסביר:
"בימי המלחמה הנוראה ראיתי מחזה אשר לא יישכח ממני לעולם. איתנו במחנה היה יהודי שברשותו אוצר אשר לא יסולא בפז. היה לו סידור!!! ניתן היה לצפות, כי יהודי זה ישאיל את סידורו בשמחה לאחיו, כדי שיזכו גם הם להתפלל כמוהו… אך לא! אותו האיש ניאות אמנם להשאיל את הסידור לכל המעוניין, אולם זאת רק בתמורה למחצית ממנת הלחם היומית!" סיפר האיש, והוסיף בארסיות: "אינני רוצה להיות חלק מדת שכזו, שיכולה לגרום לאדם לנצל את מצוותיה כדי לגזול את פת הלחם מפיהם של אנשים רעבים!"
רבי אליעזר לא התרשם… "מדבריך אני מסיק, כי אחיך היהודים נענו לדרישתו של בעל הסידור, ושילמו לו מפיתם היקרה עבור הזכות להשתמש בו! הלא כן?" בירר. אותו יהודי נענה בחיוב ואישר את הדברים, ורבי אליעזר המשיך מיד:
"ראה נא, אח יקר, אתה רואה לנגד עיניך את אותו יהודי שמוכן לגזול את פת לחמם של אחיו, אולם אני רואה לנגד עיני את מסירות נפשם של יהודים יקרים כל כך, שהיו מוכנים לשלם בדבר היקר מכל – כדי לשפוך צקון לחש בפני אביהם שבשמים! ובכן, מחלקם של אותם יהודים יהא חלקי… אני, במקומך, הייתי רוצה להיות חלק מעם נפלא כל כך!"
הרי לנו, כי את אותו מעשה יכולים שני אנשים לראות מזווית שונה, כל אחד מהם על פי מדרגתו ונגיעתו האישית. יש שיראו בו את הצד החיובי הנפלא, ואילו אחרים יראו בו רק צדדים שליליים עכורים!
ומכאן, תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של בעל ה'כתב והקבלה' המבאר כך:
כאשר שלח משה רבינו את המרגלים, הוא כמובן התכוון לכך שהם יבחנו את הארץ בעין טובה, ויחפשו לראות את מעלותיה. משום כך הוא ציווה עליהם 'לתור את הארץ', כלומר: לנהוג כ'תיירים' המבקשים לראות את הצדדים היפים והמיוחדים בארץ אותה הגיעו לתור.
אילו אכן היו נוהגים כך המרגלים, הרי ששליחותם היתה מוכתרת בהצלחה, וכל נזק לא היה נגרם כתוצאה ממנה. אולם בפועל, המרגלים לא הגיעו כדי לתור את הארץ, אלא כדי לרגל אותה! כלומר: כמרגל המגיע כדי למצוא את חסרונותיה של הארץ. משום כך הם אכן הבחינו בעיקר בחסרונות אשר דימו למצוא בארץ הקדושה, ומכאן עד לסופה הטראגי של השליחות קצרה היתה הדרך…
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן (ט"ז, א')
ופרש"י: "בן יצהר בן קהת בן לוי – ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא ייזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר: ובקהלם אל תחד כבודי. והיכן נזכר שמו על קרח? בהתיחסם על הדוכן בדברי הימים, שנאמר: בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל".
לכאורה עלינו להבין: וכי מה התועלת בכך שלא הוזכר שמו של יעקב אבינו במחלוקתו של קרח? האם בשל כך יהיה מי שלא ידע שמדובר בנינו של יעקב?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
בעת ביקורו הראשון של הגר"ש שבדרון באירופה, הזדמן לו לנסוע ברכבת מאנטוורפן שבבלגיה לאמסטרדם שבהולנד. במהלך הנסיעה הבחין באדם המתבונן בו ממושכות. לפתע – ניגש הלה ופנה אליו בעברית: "שלום!"
הלה לא היה נראה כיהודי, בודאי לא כיהודי שומר תורה ומצוות. ובכל זאת פנה אל הגר"ש, אשר ניכר בלבושו כי יהודי חרדי הוא, וביקש כי היות שנוסע הוא כעת לאמסטרדם, ובודאי הספיק לברר מראש אודות מסעדות כשרות – הרי שמבקש הוא כי יפנה אותו אל מסעדה שכזו.
מבט הפליאה שעל פניו של הגר"ש שבדרון הביע את השאלה בלא מילים, ואותו אדם הסביר:
"דע לך, רבי, כי יהודי אני. אמנם אינני שומר תורה ומצוות, אולם על כשרות – אני מקפיד, ואינני מכניס אל פי אוכל שאינו כשר. זאת אני עושה לא משום שאני מבקש לקיים מצוות, אלא משום שאינני מסוגל לאכול אוכל שאינו כשר, נפשי פשוט נגעלת מכך!"
בין הגר"ש לבין אותו יהודי נקשרה שיחה, במהלכה סיפר הוא את סיפורו:
"אינני אדם דתי, אולם אבי היה דתי מאד, יהודי שמסר את נפשו למען אמונתו. אפילו כאשר שירת בצבאו של וילהלם קיסר גרמניה – הקפיד שלא לאכול מהמזון הטרף שהוגש בצבא, והסתפק בלחם ובמיני ירקות בלבד.
דא עקא, שעם הזמן, בעקבות התזונה הלקויה החל אבי להיחלש ולאבד ממשקלו. מפקדו, שהבחין בדבר, וגילה מהר מאד את הסיבה שהובילה לכך – הזהיר את אבי כי אם ימשיך להימנע מלאכול את האוכל המוגש לחיילים ייענש, שכן עליו לשמור על כושר גופני ראוי. אולם אבי לא התרשם… וגם לאחר שספג עונשי מלקות –לא שינה את גישתו.
המפקד היה עקשן לא פחות מאבי, ונהג להתעלל בו ולהלקות אותו לעיתים קרובות. באחת הפעמים, לאחר שספג את אחד מאותם עונשי מלקות – אכזרי במיוחד – התיישב אבי וכתב מכתב אל הקיסר וילהלם בכבודו ובעצמו. במכתבו סיפר כי הינו חייל בצבא הקיסר, ומקפיד הוא על כשרות המזון בשל מצוות דתו, אולם לא זו בלבד שאינו מקבל את המזון הכשר שהוא זקוק לו – אלא שהוא נענש שוב ושוב במלקות קשות ואכזריות…
חלפו שבועיים, והנה, ביום בהיר אחד, הכריזו במחנה על מסדר שאינו מן המנין העומד להתקיים בהפתעה. לאחר שהמסדר עמד על מכונו – הגיע המפקד, וסיפר כי זה עתה הגיע מכתב מאת הקיסר בכבודו ובעצמו, והוא מבקש לקראו בפני החיילים.
לאחר מכן קרא המפקד בשמו של אבי וביקשו כי יצעד אל עבר מרכז רחבת המסדרים. בלית ברירה נענה אבי לפקודה, בעוד ליבו הולם בפראות. משמעותה של הוראה מעין זו, בדרך כלל היתה: הקדמה לקראת הטלת עונש חמור במיוחד… 'מי יודע, אם אינני עומד להיענש כעת על עצם העזתי להתלונן על מפקד המחנה בפני הקיסר!' הרהר אבי בליבו.
אולם לא נותר לו זמן רב לשקוע בהרהוריו… המפקד הורה לכל החיילים לעבור לעמידת דום – לקראת הקראת מכתבו של הקיסר, ומיד לאחר שעשו כן – החל מקריא את המכתב. או אז התברר, כי היה זה אכן מכתב תשובה שכתב הקיסר למכתבו של אבי, ובו הורה כי מהיום ואילך יקבל אבי אספקה שוטפת של מזון כשר, ואם אין מזון זה בנמצא – יסופקו לו כל האמצעים הנחוצים כדי שיוכל להשיג את המזון הזה בעצמו!"
כך סיפר היהודי הרחוק מתורה וממצוות לגר"ש שבדרון, מבלי שיעלה בדעתו כי קיים קשר בין המעשה הזה – לבין הבקשה שביקש זה עתה… אולם הגר"ש – הבין היטב את הקשר. מאחר שאביו של יהודי זה מסר את נפשו כדי שלא לאכול מאכלים שאינם כשרים בתכלית – הרי שבכך הטביע בנפש צאצאיו את הריחוק והגועל מאכילת ממאכלות אסורים, ולכן יהודי זה, למרות ריחוקו מחיי תורה ומצוות – ממש לא היה מסוגל להכניס מזון בלתי כשר אל פיו!
ומכאן תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של ה'כלי יקר' המבאר כך:
ידוע, כי הראשון שנלחם על הזכות לעבוד את עבודת הקרבנות היה יעקב אבינו, אשר התאמץ לקבל מעשיו אחיו את הזכות שהיתה מוקנית באותם ימים לבכורות – לעבוד את ה' יתברך בעבודת הקרבנות, וזאת, כמובן, לשם שמים בלבד.
מעתה, חשש יעקב, שכאשר יראו את קרח נינו נאבק כעת על הכהונה ועל הזכות להקריב קרבנות, מאבק שבלי ספק לא היה לשם שמים אלא לשם כבוד – יטעו ויסברו כי קיבל תכונה זו בירושה מיעקב סב סבו, ומכך יסיקו כי אף מאבקו של יעקב לזכות בעבודת הקרבנות לא היה לשם שמים, אלא מתוך קנאה, כמו מאבקו של קרח.
לפיכך, ביקש יעקב כי לא ייזכר שמו על מחלוקתו של קרח, כדי שיהיה ברור שהמניע שעמד מאחורי מחלוקתו של קרח לא היה רצונו לעבוד את עבודת הקרבנות, אלא קנאה פשוטה ותאוות הכבוד, כפי שלימדונו רבותינו כי קרח נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל…
מעתה יהיה ברור, כי אין כל שייכות בין מאבקו של קרח שלא היה לשם שמים, ועל כך הוביל למחלוקת נוראה, למאבקו של יעקב שהיה למטרה שונה בתכלית – לשם שמים ולעבודת הבורא, ולא יהיה כל מקום לשייך בין שני המאבקים הללו!
וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא (י"ט, ט"ו)
לימוד חשוב למדים אנו מפסוק זה, ונעמוד עליו מתוך התבוננות במעשה הבא:
היה זה באחד הימים, כאשר ציוה 'היהודי הקדוש' מפשיסחא, על תלמידו, רבי שמחה בונים – לצאת לדרך. הצדיק לא חשף בפני תלמידו את יעד המסע, וגם לא את מטרתו. אולם רבי שמחה בונים לא היסס אפילו לרגע: הוא נטל עמו כמה מחסידיו של רבו, ועמם יצא לדרך תיכף ומיד.
ימים ספורים לאחר מכן, הגיעו בני החבורה לכפר מסויים. עם הגיעם אל הכפר – ביררו האם ישנו יהודי במקום, והופנו אחר כבוד אל ביתו של היהודי היחיד בכפר, אשר ניאות לארחם בביתו ולהאכילם על שולחנו.
מלכתחילה, ביקשו בני החבורה להסתפק במאכלי חלב, ובכך לחסוך מעצמם שאלות מורכבות אודות כשרות המאכלים… אולם מאחר שהיהודי הבהיר כי אין בביתו מאכלי חלב, אלא מאכלי בשר בלבד – החלו הללו חוקרים אותו היטב היטב, בדקדקנות וביסודיות, אודות כל השאלות הנוגעות לכשרות הבשר: מי הוא השוחט, מי בדק את הבהמה מסירכות, מי הכשיר את הבשר, וכן הלאה…
אולם אז, לפתע, בקע קול מפאתי הבית. מבט קל הספיק לבני החבורה לזהות כי מדובר באורח נוסף, עני ואביון, אשר ממקומו שאצל התנור פנה אליהם וקרא: "חסידים! על כל מאכל שאתם מכניסים לפיכם – אתם חוקרים ודורשים היטב! אולם כלום נוהגים אתם כך גם ביחס לכל מה שאתם מוציאים מפיכם?! האם גם על הדיבורים היוצאים מפיכם אתם שואלים שאלות כה רבות?"
היתה זו תוכחה נוקבת, ורבי שמחה בונים הבין היטב כי כדי לזכות לשמוע את המילים החודרות הללו – שלחו רבו למסע… כעת, לא נותר לו כי אם לשוב על עקבותיו אל רבו, תוך שהוא מביא עמו צידה מן הדרך: משפט העתיד ללוותו במהלך כל חייו…
ואנו על פי דרכנו למדנו, כי על האדם להיזהר בכל מילה שהוא אומר, שכן מילה אחת של דיבור אסור היוצאת מפיו – עלולה לטמאו לא פחות מכפי שמטמאים אותו מאכלים אסורים הנכנסים אל תוך פיו!
ומכאן תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של ה'חפץ חיים' שהיה אומר כך:
פסוק זה מדבר בכלי חרס, ואילו האדם – נמשל לחרס, כפי שאנו אומרים בתפילת הימים הנוראים: "משול כחרס הנשבר". מעתה, יכולים אנו ללמוד, כי כשם שכאשר אין פיו של כלי החרס אטום כהלכה, יכולה הטומאה להיכנס אליו – כך ביחס לאדם: כאשר אין הוא נוצר את פיו ולשונו בצמיד פתיל, פותח הוא פתח לטומאה שתיכנס אל קרבו!
וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרֲשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר (כ"ב, ו')
לכאורה, עלינו להבין, מדוע כאשר בלק מתייחס אל ברכותיו של בלעם, הוא משתמש בלשון עבר – 'מבורך', כביכול מי שנתברך על ידי בלעם הינו כבר מבורך ועומד, בעוד כאשר הוא מתייחס לקללותיו הוא משתמש בלשון עתיד – 'יואר', כאומר שמי שיתקלל על ידו יהיה מקולל מכאן ואילך?
תשובה לכך, נמצא על פי המעשה הבא:
היה זה לפני עשרות שנים, כאשר כיהן הנשיא ג'ון קנדי כנשיא ארצות הברית. באותה תקופה, שררה מתיחות בין הנשיא ובין הנהגת המדינה בארץ ישראל, שכן הנשיא דרש בתוקף את פירוקה של מדינת ישראל מנשק גרעיני. למי שהיה בסוד העניינים ברור היה, כי הדברים מובילים למקום מסוכן עבור העם היושב בציון, וכי בכוונתו של הנשיא, ככל שתסורב דרישתו – לעצור את הסיוע הבטחוני האמריקאי למדינת ישראל, סיוע שהיה נחוץ לה כאויר לנשימה.
והנה, היה זה באחד מלילות השבת, אצל שולחנו הטהור של האדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב, אשר התגורר באותם ימים בתל אביב. על אף שבימים כתיקונם התרחק האדמו"ר מכל עיסוק מדיני או פוליטי, באותו ליל שבת הוא חרג ממנהגו והכריז: "הוא ימות!", כאשר בדיעבד הוא מסביר כי כוונתו היתה לנשיא האמריקאי, ג'ון קנדי.
באותו הרגע, נראו הדברים כחסרי משמעות. קנדי היה איש צעיר ובריא, ולא היה כל הגיון בהנחה שעתיד הוא למצוא את מותו בקרוב… אולם שעה קלה לאחר מכן החלו נפוצות השמועות כי הנשיא האמריקאי נורה למוות בעיצומו של ביקור רשמי, על ידי רוצח שמניעיו לא התבררו מעולם…
לאחר מעשה, כאשר כוונו השעות – התברר כי הנשיא נרצח רגעים ספורים לאחר ש'הכריז' על כך האדמו"ר בשולחנו הטהור. כשנשאל הצדיק אודות כך – השיב בענוותנותו ואמר:
"לא היתה זו רוח הקודש ובודאי שלא נבואה… אולם כל מאורע שמתרחש כאן בארץ – כבר מתרחש קודם לכן בשמים, אלא שלוקח זמן מה עד שההתרחשות משתלשלת לעולמנו! כשצפיתי את מותו של קנדי, לא היה זה אלא משום שלמעשה המאורע כבר התרחש בשמים, ואכן, רגעים ספורים לאחר מכן הוא כבר השתלשל לעולמנו אנו, ואו אז כולם יכולים היו להכיר בכך!"…
הרי לנו, כי כל מציאות שמתרחשת בעולם – מהווה קודם לכך מציאות רוחנית בשמים, ואנשים בעלי ראיה רוחנית יכולים לראות את ההתרחשויות עוד בטרם השתלשלו ארצה!
ומכאן, תשובה לשאלתנו:
שכן נראה, שלבלעם, לא היה את כח הברכה, אלא רק את כח הקללה, וכפי שמצינו בדברי הגמרא (ברכות ז', ע"א), שכוחו של בלעם נזקף רק לזכות כך שידע לכוון לאותו הרגע שבו כועס הקב"ה, ובאותו הרגע היה ביכולתו לקלל כרצונו. אמנם בלעם בירך לא פעם, וברכותיו התקיימו, אולם לא היה זה בשל כוחו של בלעם. בדיוק להיפך, בלעם ידע לצפות את המציאות עוד בטרם השתלשלה לארץ, ולכן, כאשר זיהה אי מי שעתיד להצליח – הוא היה ממהר לברך אותו, בכדי ליצור את הרושם שכביכול ברכתו היא שפעלה את פעולתה.
עובדה זו ידועה היתה לבלק היטב, והיא השפיעה על הדו שיח שבינו ובין בלעם, וכפי שיתואר.
שכן נראה, שכאשר שלח בלק את שליחיו אל בלעם, וביקש כי יקלל את עם ישראל – השיב לו בלעם בהצעה משלו ואמר: "מדוע לקלל את עם ישראל? הלא מוטב שאברך את מואב שיצליחו להלחם בהם ולגרשם!". אולם בלק, דחה את ההצעה בשתי ידיים, וצירף לכך הסבר: "אני יודע היטב", הוא אמר לבלעם, "שאין לך את כח הברכה, אלא שאתה מברך את מי שמבורך כבר… משום כך, ברור לי שברכתך תהיה בלתי יעילה בעליל! לכן, אני מזמין אותך דוקא לקלל את עם ישראל, שכן את הכח לקלל – אכן יש לך, אשר תאור – יואר!"…
ואגב, מדי עסקנו ביכולתו המופלאה של הרבי מלעלוב, לצפות מראש את המאורעות אשר טרם התרחשו, מן הראוי להביא את העובדה הבאה להשלמת התמונה:
היה זה בערב חג השבועות בשנת תשמ"א, שעות ספורות לפני הפצצת הכור האטומי בעירק על ידי מטוסים ישראלים. באותה שעה, צלצל הטלפון בלשכתו של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, ומעבר לקו נשמע קולו של האדמו"ר מלעלוב, אשר ביקש לברכו ולאחל לו בהצלחה במשימה החשובה העומדת על הפרק, תוך שהוא מברך אף את הטייסים שישובו כולם בשלום אל בתיהם.
באותם ימים, שימש כראש לשכתו של בגין, יהודי בשם יחיאל קדישאי, שהיה נצר לחסידי לעלוב. לימים סיפר, כי בעקבות שיחת הטלפון המפתיעה – התהלך מנחם בגין בחדרו כארי בסוגר, שוב ושוב, כשהוא אינו מצליח להבין כיצד נודע לרבי אודות התכנית… כה נסער היה ראש הממשלה, עד שחשש כי התכנית הודלפה על ידי אחד הבודדים שידעו אודותיה, ושקל לבטלה… אולם בסופו של דבר, כידוע, יצאה התכנית אל הפועל שעות לאחר מכן, ואכן זכתה להצלחה מופלאה, ובאופן ניסי שבו כל הטייסים אל בתיהם לשלום!
וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס (כ"ו, י').
עלינו להבין, מדוע מדגישה התורה וכותבת "ויהיו לנס"? איזה חידוש יש בכך יותר מאשר בשאר הניסים, לגביהם לא ציינה התורה במפורש שמדובר היה ב'נס'?
עוד יש להקשות, שכן מלשון הפסוק משמע כי היתה חשיבות לעובדה שהארץ פתחה את פיה באכול האש את חמישים ומאתיים איש. ולכאורה, מה השייכות בין שתי העובדות הללו, אשר על פניהן נראות כאינן קשורות זו לזו?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
בעת שהיה הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל נער כבן חמש עשרה שנים, כבר התייתם משני הוריו ונותר בודד וגלמוד בעולם. למותר לציין, כי רבי שלמה לא הניח לעובדה זו לקטוע את מסכת התעלותו, וכך, התמדתו המופלגת, שהצטרפה עם גאונותו יוצאת הדופן – גרמו לכך ששמו יצא לתהילה בכל קצוות הארץ. במשך כל שעות היום הוא היה יושב בבית המדרש ולומד, כשיהודים טובים דואגים לצרכי קיומו המינימליים.
כך הגיע שמעו של העילוי הצעיר לאזניו של גביר מפורסם, אשר חיפש שידוך הולם עבור בתו. חתניו הקודמים של הגביר היו כולם תלמידי חכמים גדולי תורה, והוא התרשם כי הנער היתום בהחלט ימצא את מקומו ביניהם. עד מהרה, היה השידוך לעובדה מוגמרת. רבי שלמה היה לחתנו של הגביר, אשר התחייב להחזיקו על שולחנו בכבוד בכדי שיוכל להמשיך ולעסוק בתורה לאורך ימים ושנים בלי כל טרדה והפרעה.
דא עקא, שההסדר המדובר לא החזיק מעמד אלא אי-אלו שנים, ולאחריהן השיב חותנו של רבי שלמה את נשמתו ליוצרו לאחר מחלה קצרה. תקופת מה לאחר מכן – הצטרפה אליו רעייתו, המחותנת, ולרבי שלמה לא נותרה ברירה כי אם להתחיל לדאוג בעצמו לפרנסת משפחתו.
גיסיו הגאונים של רבי שלמה, מצאו לעצמם 'פרנסה' חלופית עד מהרה. הם קיבלו על עצמם משרות תורניות כרבנים ויושבי על מדין בעיירות שונות. אולם רבי שלמה, על אף שהיה הגדול מביניהם – לא אבה לקבל על עצמו עול רבנות. ראשית, הוא חשש כי העול שיוטל על שכמו יפריע לתלמודו. אולם מעבר לכך: בענוותנותו היה משוכנע, כי אינו ראוי למשרה תורנית, וכי עטרת הרבנות אינה הולמתו…
לא חלפה אלא תקופה קצרה, והמחסור החל נותן את אותותיו בביתו של רבי שלמה. בני משפחתו וגיסיו הגדולים ניסו לשכנעו כי יאות ליטול על שכמו עול רבנות, ולו בשל חיובו לפרנס את בני ביתו. אולם רבי שלמה עמד בסירובו: "את בני משפחתי אכן עלי לפרנס, אולם אינני מחוייב לעשות זאת בדרך של 'רבנות' דוקא!".
"מי יודע? אולי משמים גלגלו את הדברים כך, רק בכדי לאלץ אותך ליטול את עול הרבנות על כתפיך!", ניסו הללו לטעון מזווית שונה, אך רבי שלמה נותר איתן בדעתו: "אם משמים חפצים שאכהן ברבנות, הרי שבודאי יגלגלו זאת לידי בהשגחה פרטית גלויה שלא יהיה מקום לפקפק בה!", טען, ובינתיים פתח עסק קטן, בכדי לפרנס את משפחתו.
חלק ניכר משעות היום עשה רבי שלמה בחנות הקטנה שפתח, אולם ראשו ורובו, ובודאי ליבו ונפשו – לא היו שם. הם היו הרחק, בעולמה של תורה, בעולמן של הוויות אביי ורבא, עובדה אשר נתנה את אותותיה בפדיון החנות… לא אחת, ניצלו אינשי דלא מעלי את העובדה שדעתו של רבי שלמה נתונה אך ורק ללימודו – בכדי לחמוק מתשלום, או למצער, לשלם פחות מכפי שהיה עליהם לשלם… רק בניסי ניסים לא צברה החנות הפסדים, ואפילו הספיקה בכדי להביא אל ביתו של רבי שלמה מעט לחם צר ומים לחץ.
באחד הימים נכנס אל החנות לקוח בלתי מוכר, אשר נקב בשמה של אחת הערים בסביבה כעיר מגוריו. הלה ביקש לרכוש כמות גדולה של סחורה, ורבי שלמה, אשר הבין כי מדובר בעסקה גדולה במיוחד – בא לקראתו והציע מחיר הוגן. האיש מצידו, לא עמד על המקח. הוא הושיט רשימה מפורטת, ורבי שלמה החל מקבץ את הסחורה מרחבי החנות, בעוד הלה מעמיס את הסחורה על עגלה שהמתינה לו מחוץ לחנות. כאשר סיים לאסוף את הסחורה, נסע האיש לדרכו, ורבי שלמה שב לעסוק לתלמודו, לאותה נקודה בדיוק בה הפסיק.
רק לאחר מספר שעות, כאשר הגיעה רעייתו של רבי שלמה אל החנות, והבחינה בחסרונה של הסחורה שהיוותה כמחצית מתכולת החנות – התבררה עובדה מצערת: העיסקה היתה גדולה בהחלט, המחיר היה הוגן עבור שני הצדדים, אולם הקונה 'שכח' פרט אחד חשוב… הוא לא שילם כלל!
ובכן, מה עושים? לשני בני הזוג היה ברור, כי אם לא יקבלו את תמורת הסחורה – תהיה זו מכת מחץ כלכלית עבורם. הם לא יוכלו לספוג את ההפסד הזה בשום אופן. בלית ברירה, החליט רבי שלמה לצאת תיכף ומיד לדרך, אל העיר בשמה נקב הלה כעיר מגוריו, לחפש את הקונה, ולבקש כי יואיל במטותא לשלם עבור הסחורה שרכש…
הרעיה, מצידה, לא ראתה תוחלת מרובה ברעיון זה. "הלא אינך מכיר את האיש כלל, ואינך יודע היכן הוא גר! אמנם הוא נקב בשמה של עיר מסויימת, אולם מדוע נניח שאדם אשר נטל סחורה כה רבה בלי לשלם – ינקוב בשמה של עיר מגוריו האמיתית? וגם אם כן – מה תעשה אם יכחיש את קיומה של העסקה ולא יאות לשלם? הלא אין לך כל הוכחה!", טענה רעייתו של רבי שלמה, אשר סברה כי מאורע זה אמור להוכיח לבעלה באופן חד משמעי כי עליו לחדול מעסקי המסחר ולקבל על עצמו עול רבנות.
אולם רבי שלמה עדיין לא אמר נואש. על אף שהיו אלו ימי החורף הסוערים, והשלג כיסה את הדרכים – הוא לבש את מעילו ויצא לדרך. אלא שעד מהרה התברר לו, כי הדבר אינו פשוט כלל ועיקר… מרבית העגלונים לא הסכימו לצאת לנסיעה מחוץ לעיר במזג האויר הנוכחי, והמעטים שהסכימו לכך – ביקשו בתמורה לסיכון מחיר כפול ומכופל, שרבי שלמה לא היה מסוגל לעמוד בו. כך, בלית ברירה, החליט לעשות את דרכו רגלית, כאשר את הקושי הרב מעצימה הידיעה שמדובר במאמץ שרבים הסיכויים לכך שהוא חסר כל תועלת ותקוה…
אך הנה, רק יצא רבי שלמה מהעיר, ולפתע מגיחה מולו מזחלת מהודרת. רבי שלמה נטה לצידי דרכים בכדי לפנות את הדרך, אולם עד מהרה עצרה לידו המזחלת, בה ישבו ארבעה אנשים נשואי פנים, לבושים פאר. התברר, כי פניהם של אלו מועדות לא פחות ולא יותר מאשר אל ביתו שלו… נציגיה של קהילת קוליקוב המעטירה הם, אשר מבקשים להציע לרבי שלמה את עטרת הרבנות בעירם, שהתייתמה מרבה לפני כמחצית השנה…
קהילת קוליקוב היתה אמנם קהילה קטנה, אולם שמה יצא לתהילה בזכות למדניה הרבים מחד, וגביריה הנכבדים מאידך. עם פטירתו של רב הקהילה – החלו מיד ראשי הקהל בחיפוש אחר דמות מתאימה שתוכל לשבת על כס רבנות העיר, ומשלא מצאו – פנו אל רבי יעקב אורנשטיין, רבה של העיר לבוב, שהבהיר כי לא ימצאו דמות מתאימה יותר מרבי שלמה קלוגר…
כעת, כבר היה ברור לרבי שלמה, כי מדובר באות משמים. צירוף המקרים המופלא, שהוביל את העסק שהקים עד לסף התמוטטות, והצעת הרבנות שהגיעה במפתיע באותו היום עצמו – הבהירו לו כי רצון ההשגחה הינו שיקבל על עצמו את עול הרבנות, ואכן, בו במקום הוא הביע את הסכמתו לבקשתם של נציגי קהילת קוליקוב.
כאשר בישר על כך לרעייתו, קיבלה היא את הבשורה ברגשות מעורבים. מחד, הלא מזה עידן ועידנים שהיא מצפה לרגע הזה… אולם מאידך, ברור היה לה כי לא די יהא בשכר הרבנות בכדי להביא רווחה אל ביתם… הלא כעת יהא עליהם לפרוע את חובותיהם, שנגרמו בעקבות ההפסד הכבד שספגו באותו היום!
אולם ראה זה פלא. למחרת היום, בעוד רבי שלמה מתחיל לארוז את מטלטליו לקראת המעבר לקוליקוב, הופיע הלקוח מיום האתמול – ובידו סכום הכסף המלא… בפנים כבושות סיפר הלה, כי רק כאשר הגיע אל ביתו – נזכר כי שכח לשלם, ומיד יצא לדרך וצרור כספו בידו, בכדי לפרוע את חובו עד הפרוטה האחרונה…
ואנו על פי דרכנו למדנו, כי לעיתים, צירוף המקרים הוא שמלמד על רצון ההשגחה העליונה, וכשכל הנסיבות מובילות למקום אחד – הרי שזהו המקום אליו מייעדת ההשגחה העליונה את הדברים…
ומכאן, נבוא להשיב על שאלתנו:
שכן גם בימי קורח, היו שפקפקו בנס וטענו כי מדובר לכל היותר ברעידת אדמה שתוזמנה במקרה לאותו הרגע… לפיכך, משיבה להם התורה ומזכירה, כי באותה שעה – התרחשו שני מאורעות גם יחד בצירוף מקרים מופלא: ראשית – ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח, ושנית – באכול האש את חמישים ומאתיים איש… ובכן, צירוף הנסיבות שהתרחשו באותו הרגע – מעיד בלי ספק על כך שלא מדובר במאורע טבעי, אלא ביד ההשגחה שמכוונת את הדברים מלמעלה, ויהיו לנס…
וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה (ל', ב')
לכאורה יש להבין: מדוע פרשה זו של נדרים ושבועות – נאמרה לראשי המטות בדווקא? איזו שייכות מיוחדת ישנה בינם ובין פרשה זו?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
רבי שלמה זלמן פרוש, היה אחד מיקיריה של ירושלים עיר הקודש, ירושלים של פעם. הוא היה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, ורבים מעניני הצדקה והחסד של ירושלים נחתכו על פיו. בין השאר, היה רבי שלמה זלמן אף ממונה על קופת החלוקה של 'כולל מינסק', אשר דאג לספק מעט מצרכיהן של מאות משפחות, עליהן נמנו יוצאי מחוזות רוסיה הלבנה, באמצעות תרומות שהגיעו מעבר לים.
אך באחת השנים, התעכבו כספי התרומה שאמורים היו להגיע לקראת חג הפסח. חודש שבט כבר חלף עבר, חודש אדר כמעט ופינה את מקומו לניסן, והכסף – איננו… מתוך הודעה שקיבל רבי שלמה זלמן הוא ידע, כי סכום של מאתיים נפוליון זהב אמור להגיע, במוקדם או במאוחר… אולם באמצעות ידיעות בעלמא – לא ניתן לרכוש את צרכי הפסח… ומה יעשו כל אותן מאות משפחות התולות את עיניהן בכספי החלוקה?
רבי שלמה זלמן, אשר איש לא הכיר טוב ממנו את מצוקתם של בני ירושלים המסולאים בפז, ידע כי הכסף נחוץ להם כאוויר לנשימה. לפיכך, החליט לעשות מעשה: הוא פנה אל אחד מיהודי העיר, אדם זקן בשם 'פייבל סטאלער' – פייבל הנגר, והלה ניאות להלוות לו מאתיים נפוליוני זהב, על מנת לפרעם לכשיגיעו כספי החלוקה. למעשה, איש מלבד רבי שלמה זלמן לא ידע כי סכום שכזה נמצא ברשותו של ר' פייבל, אשר היה חשדן מטבעו, ולא חשף את סודותיו בפני איש… אולם בהזדמנות כלשהי, לאט ר' פייבל לאזניו של רבי שלמה זלמן כי אם יזדקק אי פעם להלוואה קצרת מועד לטובת הכלל – יוכל לפנות אליו ולבקש את עזרתו, וכעת מצא רבי שלמה זלמן את השעה כשרה לנצל את טוב ליבו של ר' פייבל למען רווחתם של עניי העיר.
כך, היתה הרווחה לבני ירושלים, ואף ליבו של רבי שלמה זלמן היה טוב עליו – בידעו כי אין כל סיבה לדאגה: הכסף יגיע בעיתו ובזמנו, וההלוואה תשולם עד לפרוטה האחרונה!
ואמנם, ימים ספורים לאחר חג הפסח, קיבל רבי שלמה זלמן הודעה מסניף הבנק ביפו, כי הגיעה בעבורו סכום של מאה ועשר נפוליוני זהב מ'כולל מינסק', וכי הוא מתבקש לסור ולקבלם. עוד באותו היום יצא לדרכו ליפו, קיבל את הסכום, ומשחזר לירושלים – מיהר לשים פעמיו אל ביתו של ר' פייבל, ולמסור לידו את הסכום, תוך שהוא מתחייב להשלים את תשעים הנפוליונים החסרים בהקדם, לכשתושלם העברת הכסף.
חודשיים נוספים חלפו, ואותם תשעים נפוליונים הגיעו. גם הפעם, מיהר רבי שלמה זלמן אל ביתו של ר' פייבל מיד כאשר קיבל את הכסף, בכדי להשלים את פרעון ההלוואה על הצד היותר טוב. אולם כאן, ציפתה לו הפתעה לא נעימה כלל וכלל… התברר, כי ר' פייבל, שהיה זקן לימים, לא זכר כלל כי יותר ממחצית החוב כבר שולם, ולטענתו, החוב עומד כבראשונה על מאתיים נפוליונים – טבין ותקילין!
מאחר ורבי שלמה זלמן מצידו אף הוא היה נחוש בדעתו, לא הצליחו הצדדים להגיע לעמק השוה, ומשכך – החליטו להביא את הסוגיה להכרעת בית דינו של הגאון רבי שמואל סלנט, רבה הישיש של ירושלים, בבית הדין שבחצר חורבת רבי יהודה החסיד.
שני הצדדים הציגו את טענותיהם בפני הדיינים, אשר פסקו פה אחד כי אמנם מדובר היה בהלוואה שבעל פה, אולם מאחר ורבי שלמה זלמן עצמו אינו מערער על עצם קיומה של ההלוואה, אלא רק טוען שפרע חלק ממנה, בו בזמן שאין בידו כל שטר קבלה או עדים שיאמתו את טענתו – הרי שעליו להשבע שבועה דאורייתא בכדי להפטר מתשלום יתרת החוב!
לשמע פסק הדין, נחרד רבי שלמה זלמן. הוא, שמעולם לא הוציא דבר שבועה מפיו אפילו על אמת, ישבע כעת שבועה דאורייתא? היה לא תהיה! בצר לו, ביקש רבי שלמה זלמן ארכה בת שבוע ימים בכדי להמלך בדעתו, וזו ניתנה לו. לאחר שבוע, התייצב רבי שלמה זלמן בפני בית הדין, והודיע כי החליט לשלם את הסכום המלא מכיסו – ובלבד שלא יאלץ להשבע שבועה של אמת, אלא שמאחר ואין ברשותו את כל הסכום במזומן – מבקש הוא מר' פייבל כי יאות לקבל חמישים נפוליונים תיכף ומיד, ואת השאר – לפרוס לתשלומים קטנים על פני תקופה מסויימת.
ר' פייבל מצידו, מוכן היה לבוא לקראת רבי שלמה זלמן. אולם למרבה הפליאה, היה זה דוקא רבי שמואל סלנט, הרב הנערץ, שהתנגד בתוקף… "מצוה אני עליך לקבל על עצמך דין תורה ולהשבע, וזאת בכדי להסיר מעצמך לזות שפתיים! אם תשלם את הכסף מכיסך, יאמרו הכל כי לבטח אכן נטלת את הכסף לעצמך מלכתחילה, והינך מעמיד פני צדיק המבקש לחסוך מעצמו שבועה של אמת, וכך, האמון במר, כנאמן הציבור בירושלים – יפגע אנושות! לזאת – לא ניתן להסכים בשום אופן, ועל כן עליך להשבע, ועוון השבועה יהא מוטל על ראש התובע אם אינו צדיק!".
בלית ברירה, קיבל על עצמו רבי שלמה זלמן את הדין. הוא ביקש שלשה ימים בכדי להתכונן לקראת השבועה, ואכן, ביום המיועד הגיע לבית הדין ונשבע בבכי ודמעות, תוך שהוא לבוש ב'קיטל' – כמו ביום הכיפורים, אחרי שהשכים ל'תיקון חצות' וטבל במקוה טהרה בסילודין.
ובכל זאת, לא אבה רבי שלמה זלמן להרוויח מאותה שבועה שנשבע בעל כרחו… לפיכך, הוא מכר את דירת מגוריו ועבר להתגורר בשכירות, ואת הסכום שקיבל, מאה ועשרה נפוליוני זהב – הקדיש לבנין בית כנסת בשכונת בית ישראל, בית כנסת אשר נותר עומד על תילו שנים רבות לאחר מכן, והשלט התמים שסיפר על תרומתו של הנדיב בעילום שם – לא הסגיר מאומה מההתרחשות מעוררת ההשתאות שעמדה מאחוריו…
זהו הסיפור, וממנו אנו למדים כי ההנהגה של איש ציבור ביחס לשבועות ונדרים, אינה דומה להנהגתו של אדם מן השורה. בעוד אדם מן השורה יכול להרשות לעצמו לוותר משלו בכדי שלא להפגע, הרי שלאיש ציבור אין את הזכות לעשות זאת… לעיתים, הוא חייב להשבע בכדי להוכיח את צדקתו, שכן טובת הציבור כולו עומדת על הפרק!
ומכאן, תשובה לשאלתנו:
שכן זו הסיבה שנאמרה פרשת נדרים דוקא לראשי המטות, בכדי לרמז להם כי דוקא הם – צריכים לעיתים להישבע, בכדי להסיר מעליהם לזות שפתיים, ולאפשר את המשך פעילותם הציבורית למען הכלל מתוך אמון מלא של העדה!
וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהֹוָה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם (ל"ג, ב')
במאמר הקודם עמדנו על השינוי ששינתה התורה הקדושה בלשונה בין תחילת הפסוק לסופו: בתחילה נכתב: "מוצאיהם למסעיהם", ואילו בהמשך – בדיוק להיפך: "מסעיהם למוצאיהם". ביארנו את הדברים בדרך אחת, וכעת נוסיף לבאר זאת בדרך אחרת – על פי המעשה הבא:
לאחר שכבש הקיסר נפוליאון את אירופה כולה, החליט להמשיך במסע כיבושיו ולצאת למלחמה כנגד אלכסנדר מלך רוסיה. בטרם יצא אל הקרב נודע לו כי בעיירה לעלוב שוכן יהודי קדוש, צדיק נשגב, אשר ביכולתו לצפות את העתיד לבוא.
לא היה זה על פי כבודו של הקיסר האדיר נפוליאון לדרוש בעצתו של רב יהודי, ולכן החליט לפקוד את ביתו של הצדיק בסתר. הוא פשט אפוא את בגדי מלכותו, התחפש לחייל פשוט, והמתין עם שאר היהודים שצבאו על דלת חדרו של הצדיק מלעלוב.
מעיניו של הצדיק לא נסתר מאומה. מיד כאשר נכנס נפוליאון אל חדרו של רבי דוד הורה הצדיק להוציא כל איש מעליו ולנעול את הדלת, וכאשר נתמלאה הוראתו – קם מלא קומתו ובירך בשם ומלכות: "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם". לפליאתו של הקיסר הסביר רבי דוד, כי עם היכנסו אל החדר הבחין בשרו שבשמים שנכנס עמו, וכך עמד על זהותו תיכף ומיד.
כך או כך, בראותו כי אכן איש אלוקים קדוש עומד לפניו, שטח נפוליאון בפני רבי דוד את מטרת בואו. הוא סיפר על מסכת כיבושיו המוצלחים, ואף חשף את כוונתו לצאת למלחמה כנגד האימפריה הרוסית הנמצאת תחת שלטונו של אלכסנדר. "מבקש אני לדעת", הטעים נפוליאון, "האם מסכת ההצלחות תימשך – או שמא עלול אני לספוג תבוסה הפעם".
לשמע השאלה שקע רבי דוד בהרהורים לרגע או שניים, ולאחר מכן השיב: "מוכן אני לומר לך את אשר עתיד לקרות, אולם זאת בתנאי שתבטיח כי גם אם הדברים לא ימצאו חן בעיניך – לא תתרעם עלי".
נפוליאון הבטיח, ורבי דוד תיאר:
"דע לך, כי בתחילה תנחל שורה ארוכה של הצלחות מרשימות, צבאך יפשוט אל תוככי רוסיה וייפול בחלקו שלל רב. אולם כאשר תגיע אל עיר הבירה מוסקבה יתהפך הגלגל: אלכסנדר ירכז את כל כוחותיו ויאסוף את שארית צבאו לשם הגנה על עיר הבירה, ומשם תתחלנה תבוסותיך: לאחר קרב קשה אתה תיאלץ לסגת, ורבים מחייליך ימצאו את מותם בערבות רוסיה ברעב ובקור. אתה עצמך תשוב אל ממלכתך בבושת פנים, ולאחר מכן תורד מכס המלכות ותאבד את כתרך לנצח!"
לשמע הדברים בערה חמתו של נפוליאון. היטב חרה לו על אודות התחזית הקודרת שצפה לו הרבי. אולם מאחר שהבטיח כי לא יפגע ברבי לרעה – נזהר היטב לשמור על מוצא פיו. עם זאת הבהיר: "דע לך רבי, כי אם אכן יהיה כדבריך, לא אפגע בך לרעה. אולם אם יתברר שבדאי אתה – או אז אשוב ליטול ממך את נקמתי, שהרי יתברר למפרע כי כוונתך לא היתה אלא להטיל מורך בליבי בטרם צאתי לקרב!".
כה אמר נפוליאון ויצא אל הקרב, וזה התנהל בדיוק כפי שצפה רבי דוד מראש: בתחילה אמנם נחל נפוליאון נצחונות מזהירים, צבאו שעט אל תוככי רוסיה והכה את צבאו של אלכסנדר שוק על ירך. אולם כאשר כבר עמדו רגליו של נפוליאון בשערי מוסקבה, השתנתה המגמה מן הקצה אל הקצה: הוא החל לנחול תבוסות חוזרות ונשנות שאילצו אותו לסגת, תוך שהוא מותיר על אדמת רוסיה כשבע מאות אלף חיילים מתים!
בדרכו בחזרה אל ארצו מושפל ומדוכדך עבר נפוליאון דרך העיר לעבוב ועשה את דרכו אל ביתו של הצדיק, הפעם בלא כל הסוואה… הוא נכנס לחדרו של הצדיק, ולאחר שנסגרה הדלת נפל אפיים ארצה, נשק לשולי גלימתו של הצדיק והכריז: "רבי קדוש! מדבריך לא נפל מאומה ארצה!"
לאחר מכן פשט נפוליאון את גלימת מלכותו המפוארת, אשר היתה רקומה בחוטי זהב ושזורה יהלומים, הושיטה לרבי דוד ואמר: "יודע אני כי לאחר שאשוב אל מולדתי אודח מכס מלכותי. אין לי עוד צורך בגלימה זו, ומשוכנע אני כי היא תהלום אותך הרבה יותר מכפי שהולמת היא אותי, שהרי הוכחת כי גדול כוחך מכוחי!"
כה אמר נפוליאון ומיהר לסוב על עקבותיו ולעזוב את החדר. הצדיק גנז את הגלימה בארונו ולא דיבר מאומה אודות הביקור המלכותי לו זכה. שנים לאחר מכן עלה לארץ הקודש בנו של הצדיק, רבי משה מלעלוב, אשר מילא את מקומו לאחר פטירתו, ונטל עמו את אותה גלימה. הוא טיהרה וקידשה בסילודין ועשה ממנה פרוכת אשר עיטרה את ארון הקודש בבית מדרשו שבירושלים!
ואנו על פי דרכנו למדנו ממעשה זה עד כמה גדול כוחם של הצדיקים ועד כמה צופיות עיניהם למרחוק – כך שיכולים הם לראות בבירור ובדיוק רב את העתיד להתרחש בטרם יקרו המאורעות בפועל!
ומכאן, תשובה לשאלתנו, כפי שהיה אומר הצדיק ר"י מקוטנא:
את מסעיהם של בני ישראל ואת המאורעות שהתרחשו במהלך אותם מסעות כתב משה עוד בטרם התרחשו המאורעות בפועל, וזאת ברוח קדשו ובזכות עיניו הצופיות למרחוק. אותה כתיבה היתה בבחינת "מוצאיהם למסעיהם על פי ה'", שכן המאורעות – היינו: 'מוצאיהם' – נכתבו עוד לפני המסעות עצמם… אולם התורה הקדושה מספרת את הדברים בדיעבד, לאחר שכבר התרחשו המאורעות, ועל כך היא מקדימה ואומרת: "ואלו מסעיהם למוצאיהם" – שכן כעת כבר מדובר בשעה שהיא אחרי המסעות, המאורעות אשר מצאו את בני ישראל מתוארים לאחר מעשה…
