שורשי החטא עוברים בירושה
ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. (א', י"א)
ובמדרש רבה (פ"א, י"ג): "אמר רב אחא: יכולין היו ישראל לומר לו, 'רבינו משה, אנו יש בנו אחד מכל הדברים שאתה מוכיחנו?! וקבלנו תוכחותיך!' אלא שתקו, לפיכך הוא אומר 'ככם' – צדיקים, כיוצא בכם, מקבלים תוכחות ושותקים".
בדברי המדרש מוצאים אנו, שהיו ישראל יכולים להשיב ביחס לתוכחותיו של משה רבנו טענה חזקה: 'הלא כל אותם חטאים שאתה מוכיחנו – לא אנו חטאנו בהם אלא אבותינו! כל אותם החוטאים בחטא המרגלים ובחטא העגל כבר מתו בארבעים השנים מאז. מדוע איפוא, אתה מציין אותם ומבייש אותנו על חטאי אבותינו?', ומשלא טענו כך, שיבחם משה רבנו על קבלת התוכחה על אף שמדובר, כאמור, בבניהם של החוטאים ולא בחוטאים עצמם.
ולכאורה עלינו להבין, מה ראה משה רבינו לנכון להוכיח את עם ישראל על חטאי אבותיהם, ומדוע באמת עם ישראל לא השיבוהו כן, אלא קבלו את תוכחתו?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
מחלוקת עזה סחפה את יהדות אשכנז ופולין לפני למעלה ממאתיים וחמשים שנה. הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בעל ה"כרתי ופלתי", בעת שכיהן ברבנות קהילות אה"ו, נהג לתת קמיעות ובהם שמות וצירופים מהקבלה, כסגולה ללידה קלה. באותם שנים נסחפו רבים וטובים אחרי משיח השקר שבתאי צבי ימ"ש, ומשום כך דבר זה קומם עליו את הגאון רבי יעקב עמדין, היעב"ץ, אשר חשש מאד מכל נטייה לשבתאות. המחלוקת בין שני גדולי ישראל, בודאי היתה מחלוקת לשם שמים, אך אנשים רבים אוהבי מדנים שלא היו צד בה נסחפו לתוכה, תוך שהם מלבים את אש המחלוקת ביתר שאת.
אחד מיהודי אלטונה חיבר כתב פלסתר כנגד רבי יהונתן אייבשיץ, והיא נקראה בשם: "עקיצת עקרב". החוברת שכללה דברי מדון ומחלוקת, יצאה לאור בדיוק ביום בו הכניס מחברה את בנו בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. בשמחת הברית נכח הגאון רבי יעקב עמדין, והוא עמד וברך: "יהי רצון, שהילד יגדל ויהיה ההיפך הגמור מרבי יהונתן אייבשיץ". כולם ענו אמן בכוונה גמורה.
חלפו שנים רבות, הילד גדל וצמח בתורה. הוא הפליא את כל רואיו, ומלמדיו ניבאו לו גדולות. הוא נישא לאשה כשרה ונולדה לו בת. הכל נראה היה ורוד, האיש הוסיף לשקוד על תלמודו באין מפריע, אך לפתע ביום בהיר הכל התהפך. מפה לאוזן נפוצה השמועה המחרידה, כי האברך המוכשר המיר את דתו לדת הנוצרית. הוא עזב את אשתו ובתו והיגר ללונדון. השבר היה גדול. היה צורך לסייע לאשתו ובתו שנותרו בעיירה הליטאית חסרי כל, הן מבחינה ממונית, והן בתמיכה נפשית. אנשי העיירה התגייסו לסייע למשפחה האומללה, וכעבור שנים אחדות אף סייעו להשיא את הבת לתלמיד חכם מגרמניה. הן עברו להתגורר במקום מגורי החתן, כשהן מנסות לשכוח את עברן.
בינתיים, השמועות עשו להם כנפיים אודות מעלליו של היהודי המומר. נודע כי הוא התחבר לכמרים רמי מעלה, אשר ניצלו את ידענותו ובקיאותו בכל מכמני התורה, על מנת להשמיץ ולחרף את היהודים. הוא התדרדר מדחי אל דחי, ובגודל שפלותו הוציא תחת ידו ספר חירוף ונאצה כנגד עם ישראל, ספר שגרם לצרות רבות לאחיו היהודים.
שנים רבות חלפו. האשה כבר הלכה לבית עולמה. יום אחד קבלה הבת מכתב מהאב, ממנו לא שמעה מזה עידן ועידנים. בלב הולם פתחה את המכתב, והחלה לקרוא את תוכנו. "בתי", כך כתב, "הרביתי לפשוע, שקעתי בתהומות הטומאה, שימשתי ככלי בידי הכמרים כדי להשמיץ ולרדוף את עם ישראל, אך כעת הם אינם זקוקים לי. נותרתי בדד, זקן וחולה, וכולי מלא יסורי מצפון על מעשי הנלוזים. אנא, פונה אני ללבך הרחום, ומבקש אני שתקבלי אותי אל ביתך".
לאחר התייעצות החליטו הזוג להכניס את האב לביתם. בכלימה ובבושת פנים הגיע לביתם, וזמן קצר לאחר מכן תקפה אותו מחלה קשה.
יום אחד קרא האב לבתו וחתנו, הודה להם על הטיפול המסור בו, ובהתרגשות רבה סיפר להם את קורותיו. "עתה, הנכם מבינים את כל תהפוכות חיי", סיים האיש את דבריו, תוך שהוא מתייפח בבכי מר, ומתחנן בפני בתו שתפנה אל צדיק הדור שיתפלל על נפשו החוטאת.
מחלתו של האב גברה וכעבור זמן קצר נפטר לבית עולמו. מיד לאחר ה'שבעה' נסעה הבת אל בית רבה של הורודנא, הגאון רבי בנימין דיסקין זצ"ל כדי למלא את רצון אביה. שמע הרב בתשומת לב את ספורה והבטיח שיעשה הכל לתיקונה של אותה נפש אומללה. מאוחר יותר אמר לדיינים שישבו עימו:
"סיפור מפליא זה מלמד אותנו כמה יסודות חשובים. ראשית, עלינו ללמוד עד כמה יש להשתדל לברוח מהמחלוקת. נכון הדבר לבעלי המחלוקת עצמם שמוטל עליהם להשתדל ככל יכולתם להימנע ממחלוקתם ולחתור לשלום, אך זה נכון שבעתיים לאלו שאינם צד בפולמוס, ונסחפים לאש המחלוקת, על אף שאין להם כל אינטרס בדבר.
"אבל מעבר לכך: ראו מה גדול כוחו של החטא, שמצליח להכות שורשים לא רק אצל החוטא עצמו, אלא הם ממשיכים להשתרש ולהיטמע גם בצאצאיו, וביתר שאת. ואכן הנה, האב התעבר על ריב לא לו, והוציא כתב פלסתר כנגד גדול הדור רבי יהונתן אייבשיץ. וכעבור שנים בנו יצא לתרבות רעה, והוציא ספר שכולו מלא השמצות כנגד היהדות".
הרי לנו, כי תכונותיו של הבן – מושפעות מתכונותיהם של הוריו! ולעתים, כאשר ההורים חוטאים, מקבל הבן בירושה את שורש וסיבת החטא, דבר העלול חלילה, לגרום לכך שגם הוא כהוריו יחטא. משום כך עליו להתאמץ מאד בכדי לעקור ממנו את שורש החטא.
ומכאן, תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של ה"סוכת דוד":
ישנם שני סוגי תוכחות. ישנה תוכחה המכוונת לייסר את האדם על חטא שיש בידו, למען ישוב מדרכו הרעה. אך לעתים גם כאשר האדם בפועל לא חוטא, יש מקום להזהירו פן יחטא, מאחר ושורש החטא טמון בו ועלול לגרום לו לחטוא בעתיד.
כאשר משה רבנו בא להוכיח את כלל ישראל, לא היתה כוונתו לתוכחה מהסוג הראשון, שהרי הם כלל לא היו בזמן חטא העגל, חטא המרגלים או שאר העוונות שהוזכרו על ידי משה בתוכחתו, אלא רק אבותיהם הם אלו שחטאו בהם. אכן, כוח החטא היה קיים גם בהם מאבותיהם. כנגד זה ביקש משה להזהיר את כלל ישראל לבל יחטאו, מאחר ושורש החטא קיים בהם מאבותיהם, והם עלולים בנקל, חלילה, להמשיך בדרכיהם. זו הייתה, אפוא, כוונתו כאשר הזכיר להם את חטאי אבותיהם.
דבר זה הבינו גם בני ישראל ולכן הם שתקו, ולא אמרו: 'רבינו משה, לא אנו חטאנו אלא אבותינו'. ומכיוון שהבינו מדעתם את כוונתו, ברכם משה שגם זרעם יהיו כמותם מקבלי תוכחות: "יוסף ה' עליכם ככם".
לפי זה, יובן גם הטעם שמשה אמר את התוכחות ברמז, שהרי חטאים אלו לא היו קיימים בהם באמת, אלא שהיה טמון בהם רק כח החטא. ניתן לומר, אפוא, שהחטא היה רק 'רמוז' בהם ולא קיים בהם ממש.
כתוב בפרשה (דברים ד', ו') "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".
מדברי הכתוב נראה שכאשר הגויים שומעים את החוקים שניתנו לעם ישראל, הדבר מעורר אצלם התפעלות, והם מגיבים ואומרים: "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".
דבר זה צריך הבנה, שהרי כידוע, 'חוקים' הם מצוות שטעמיהן נסתר מאיתנו, והנה בתחילת פרשת חוקת כתוב ברש"י: "לפי שאומות העולם מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה". הרי לנו שאומות העולם מזלזלים בישראל שמקיימים מצוות שאין בהם טעם. כיצד איפוא, מתיישבים דברי רש"י בפרשת חוקת עם הפסוקים המובאים בפרשתנו מהם עולה שאומות העולם דווקא משבחים את ישראל ומתפעלים מחוקיהם?
הדברים יבוארו על פי המעשה הבא:
בית הכנסת שבו התפלל הצדיק ר' שלום מרדכי שבדרון המפורסם בכינויו המהרש"ם מברז'אן, היה מקושט בירק ובפרחים כיאה לחג השבועות. כולם עמדו מוכנים לתפילת ערבית של ליל יום טוב ראשון של שבועות, והחזן שעמד ליד מקומו פתח בקולו הערב: "ברכו את ה' המבורך".
בחוץ סערה באותה שעה סופת גשמים עזה שפרצה במפתיע. לפתע נפתחה דלת בית הכנסת ולמקום נכנס מפקד הצבא הפולני בכבודו ובעצמו. נשימתם של המתפללים נעתקה וליבם החסיר פעימה. הם הבינו שאם המפקד הפולני הגיע לבית הכנסת בלי הודעה מוקדמת בודאי משהו חמור ארע. המחזה שנגלה לעיני המתפללים ברגעים הבאים היה בלתי צפוי לחלוטין: המפקד פסע בצעדים מהוססים למזרח בית הכנסת, שם ישב המהרש"ם והתפלל. הוא רכן לעברו ולחש כמה משפטים בהבעת התנצלות. אחר סב על עקבותיו ויצא מביהכנ"ס. הקהל השתומם למראה עיניו, אולם ר' שלום מרדכי המשיך בתפילתו כאילו דבר לא אירע.
לאחר התפילה כאשר כולם קרבו לאחל ברכת שבת שלום למהרש"ם, נענה הצדיק למבטיהם השואלים והואיל לספר את סיפור המעשה. כשקורת רוח ניכרת על פניו פתח בדבריו.
"שבוע קודם, פנו אלי כמה מעסקני הקהילה, וסיפרו לי על מצוקתם של כמה חיילים יהודים המשרתים ביחידה הפולנית הסמוכה לעירנו. החיילים מבקשים להשתחרר ביום החג מפעילות צבאית ולעשות את החג בעירנו כדת וכדין, אך המפקד מסרב לכך בכל תוקף. בדרך כלל נענים המפקדים הגויים לבקשות מעין אלו, אך הפעם משום מה התעקש המפקד ולא היה מוכן לשמוע על כך.
"נגשתי אל המפקד הישיר של החיילים ובמילים נרגשות תיארתי באוזניו את קדושתו של החג ואת החובה האנושית לתת לחיילים לחגוג את החג בקרב בני עמם. בראות המפקד רב יהודי נתרכך קמעה, אך לדבריו אין בסמכותו לאשר את שחרורם של החיילים. סמכות זו מוקנית למפקד הצבא הפולני בלבד. לאחר הפצרות מרובות התקבלתי בלשכתו של מפקד הצבא, אך הוא הביט בי בעיניים קשות והפטיר ביובש: "אינני מוכן לשחרר חיילים מתפקידם". ניסיתי לדבר על לבו, אך הוא סירב שוב ושוב. לבסוף נעתר לגלות את הסיבה לסירובו העיקש. הוא סיפר לי בסוד, כי בדיוק ביום זה מתוכנן להיערך תמרון צבאי גדול.
"ליבי נמוג בקרבי. לא די בכך שלא יוכלו לחגוג את החג כהלכתו בקרב אחיהם היהודים, אלא הם יאלצו גם לחללו "בהידור רב" בפעילות צבאית מאומצת. אזרתי אומץ ואמרת למפקד: דע לך שזהו חטא גדול לאלץ יהודים לחלל את החג הקדוש, ואילו באשר לתמרון הצבאי שאמרת, אם הקב"ה ירצה הוא יוכל למנוע אותו. המפקד הביט בי במבט של זלזול וסימן לי לצאת מלשכתו.
"כל השבוע האחרון היה מזג אוויר נאה ובהיר. השמש האירה בשמים הזכים ורוח לא נשבה. אך היום בבוקר בלא אזהרה מוקדמת פרצה לפתע סערה עזה, שהביאה עימה גשמים שוצפים. מן השמים שמעו לרחשי לבם של החיילים היהודים ובטלו את התמרון הצבאי. המפקד שבתחילה כה זלזל בבקשתי לשחרר את החיילים היהודים לחגוג את החג, נוכח לראות בהתממשות אזהרתי בענין ביטול התמרון, וראה בחוש את יד ה' בדבר. הוא בא כעת במיוחד כדי להתנצל, והבטיח שמעתה הוא ידאג באופן אישי לשחרר את כל החיילים היהודים לקראת חגיהם" סיים הצדיק את סיפור המעשה, והוסיף: "גם אומות העולם שתחילה מסרבים להכיר בחשיבותם של מצוות התורה, כאשר הם רואים שהקב"ה דואג שעם ישראל יוכל לקיימם, ואף לעתים משנה את הטבע עבור כך, גם הם מודים בחשיבותם"
בזה מתיישבת הסתירה האמורה: אמת, הגויים לא מבינים ולא מעריכים את ישראל בשומעם את החוקים שאינם מובנים להם. אבל כאשר הם רואים את הקירבה המיוחדת שיש לעם ישראל אצל הקב"ה, הם מתחילים להכיר בחשיבותם של אותם חוקים. "אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אימתי זה יקרה? ממשיכה התורה ואומרת: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו" – כאשר הם רואים את הקרבה המיוחדת שיש לעם ישראל אצל הקב"ה, שמוכן לשדד מערכות בשביל שיצליחו לקיימם, או אז הם מתפעלים ומודים בערכם.
"לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצוות ד' אלוקיכם …(ד,ב).
רש"י: לא תוסיפו – כגון חמש פרשיות בתפילין, חמשת מינין בלולב וחמש ציציות וכן ולא תגרעו"
בגמ' ראש השנה טז. נאמר שחז"ל הוסיפו תקיעות דמיושב על התקיעות שעליהן ציוותה התורה בר"ה , כדי לערבב את השטן.
ותמהו התוס' למה אין בכך בל תוסיף? ותירצו שאין איסור בל תוסיף בעשיית מצווה אחת שתי פעמים כגון כהן שמברך וחוזר ומברך את אותו ציבור עצמו אבל אסור לו להוסיף ברכה משל עצמו וכן גם תוקע וחוזר.
הרשב"א מתרץ את קושיית התוס' שבל תוסיף זה מוסיף על דעת עצמו אבל אם חכמים תיקנו לצורך – אזי אין בל תוסיף כי התורה כבר אמרה "על פי התורה אשר יורוך" וכן גם לגבי בל תגרע כגון ר"ה שיצא בשבת אף שהתורה אמרה "תיקעו" גזרו חז"ל שלא ליתקוע, ומצווה לשמוכ דברי חכמים.
וכך עונה הכוזרי (מאמר ג מ): איך ייתכן זה עם לא תוסיף עליו ולא תגרע הימנו? אמר החבר: לא נאמר זה אלא להמון, שלא יחדשו משכלם ויתחכמו מדעתם ויקבעו לעצמם תורות מהקשתם.
וכן הרמב"ם בהל' ממרים פ' ב הל' ט: "הואיל ויש לבי"ד לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להתיר איסורי תורה לפי שעה – מהו זה שהזהירה התורה "לא תוסיף עליו ולא תיגרע ממנו"? שלא להוסיף ולא לגרוע ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה דוג': לא תבשל גדי בחלב אימו = איסור לבשל בשר בחלב בין בשר בהמה ובין בשר חיה אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה ולכן אם יבוא בי"ד ויתיר בשר חיה בחלב – הרי זה גורע וכן אם יבוא בי"ד ויאסור בשר עוף בחלב ויאמר שהוא בכלל הגדי ואסור מן התורה – הרי זה מוסיף אבל אם יאמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזירה – אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה.
(והיה חכם שלא גזר גזרה זו: רבי יוסי הגלילי היה מתיר בשר עוף בחלב, וכל אנשי עירו הגו כך.גמ' בחולין).
הראב"ד השיג על הרמב"ם וסובר שבלאוו לא שייך כלל בל תוסיף כיוון שהוא סייג לתורה ואפילו אם קבעוהו כשל תורה.
ומסביר המנחת חינוך כיוון שהתורה ציוותה לעשות סייג לתורה כפי שלמדו חז"ל מהפס' "ושמרתם את משמרתי" (יבמות) אם כן זו מצווה מהתורה ולא שייך בזה בל תוסיף.
לאחר ההסבר ברור ש"לא תגרעו" הוא איסור לא לחסר דבר מה ממה שנצטווינו אבל בל תוסיף – אדם שעושה את כל פרטי המצווה כהלכתה אלא שמוסיף משהו שאינו נצטווה – כל כוונתו להתקדש! מה רע בזה?
סיפר הרב מוטי פרוינדליך שבקלם הייתה חנות ששימשה את בני הישיבה, בחנות זו לא היה מוכר אלא הוצמד מחיר לכל פריט בחנות וכל תלמיד שקנה היה מניח את הסכום בקופה.
כעבור תקופה גילה האחראי שבקופה יש כסף רב מדי, הקונים שילמו יותר מערך הקניה.
משנודע הדבר לסבא מקלם החליט בו במקום על סגירת החנות לשאלת התלמידים מדוע? מילא אם היה גירעון משמע שתלמידים לקחו מוצרים בלי לשלם תמורתם אבל כשהסכום גבוה מהקניה – מה לנו כי נלין?
השיב הסבא מקלם: "יותר כסף ממה שצריך פירושו של דבר שהיו קונים שהיה ברשותם כסף גדול ביחס לפריטים שלקחו, אך לא היה עודף בקופה ולכן הותירו את כספם מבלי ליטול את העודף המגיע להם, במעשה זה אין פסול אבל מה יקרה עם אחד כזה שפעם הבאה יחסר לו קצת כסף? הוא יעשה חשבון הלא השקענו כבר בעסק ואנו שותפים בו ומה בכך אם נשלפ מעט פחות מן המגיע?…
הרי לנו שאדם המוסיף על הדבר מעבר לנדרש ממנו – עלול בתנאים אחרים להחסיר קצת.
כך גם באיסור לא תוסיפו ולא תיגרעו – כשאדם מרגיש "בעלים" על המצווה להוסיף עליה בפעם אחרת ירגיש בנוח להחסיר ממנה.
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֵיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (ח', י')
ובגמרא (ברכות כ"א.): "אמר רב יהודה, מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה, שנאמר (דברים ח', י') 'ואכלת ושבעת וברכת'."
הנה, כאשר אדם מתארח בביתו של רעהו, ונהנה מפיתו, מחוייב הוא להזכיר בברכת המזון את ברכת האורח לבעל הבית. וכך הוא אומר: "יְהִי רָצוֹן, שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה וכו', וְיִהְיוּ נְכָסָיו וּנְכָסֵינוּ מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְאַל יִשְׁלֹט שָׂטָן לֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו וְלֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדֵינוּ".
ולכאורה עלינו להבין: מדוע כולל האורח את עצמו בברכה זו, ומוסיף: 'ויהיו נכסיו ונכסינו', וכן 'אל ישלוט שטן לא במעשה ידיו ולא במעשה ידינו', הלא מדובר בברכת האורח לבעל הבית, והוא זה שאמור להתברך, ואילו האורח עצמו מה שייכות יש לו לברכה זו?
את התשובה לכך נבין ע"פ המעשה הבא:
במלחמת העולם השניה כבשו הגרמנים ימ"ש חלקים גדולים ממרוקו. בעיר בודניב בה כיהן הצדיק רבי ישראל אבוחצירא (ה'בבא סאלי') כרב, שכן בית כלא מבוצר, אליו הביאו הכובשים את המושלים המודחים. ביניהם היה הפחה של מרקש חאג' תהאמי אל גלאוי, שעמד לימין הקהילה היהודית והביא להצלתם של רבים מהם ממוות ומנישואי תערובת. שוביו עינוהו, השפילוהו והתעללו בו עד ליום משפט הראווה קודם העליה לגרדום.
ביום המשפט הריצו את הפחה ברחובות העיר כשהוא כבול באזיקים ומלווה במשמר כבד. כאשר עבר ברחוב היהודים ראה את ה'בבא סאלי' שיצא אותה עת מפתח ביתו. הפחה עצר מהליכתו ופנה לצדיק בשאלה: "חכם היהודים, האם יש לך בנים?"
החיילים שליוו את הפחה עצרו להאזין לשיחה הנרקמת בין אויב המשטר, הפחה העצור, לבין רב היהודים. הבחין בכך הרב ורעדה אחזה בו. מי יודע איזו עלילת 'שיתוף פעולה עם האויב' עלולה לצמוח משיחה זו. השליך הרב על ה' את יהבו וענה: "כן, יש לי בן ושמו מאיר".
"אם כן, ברכהו!" הורה הפחה.
הרב, לא הבין את כוונתו של הפחה העצור. 'מה כה בוער לו לפחה בדרך למשפט שאמור להכריע את גורלו, שאברך את בני?' תמה לעצמו, אך הוא מיהר לבצע את שנתבקש. הרב שהיה נרעש מהמעמד המתוח, מלמל בשקט ברכה לבנו.
הדבר לא מצא חן בעיני הפחה. "לא כך מברכים בן!" קרא הפחה, "ברכהו מעומק לבך!"
החל הרב מברך את בנו בקול ובכוונה עמוקה, ואז שמע את הפחה לוחש לו: "ותכלול גם אותי בברכתך, שהאלוקים הכל יכול יצילני מידם…"
מיד כאשר סיים הרב לברך את הפחה הובילו אותו החיילים למשפט. היהודים נפרדו ממנו בלבם בצער. כולם ידעו שמ'המשפט' המדומה שעורכים הנאצים ימ"ש לשבוייהם לא יוצאים בחיים. והנה, חלפו שעות אחדות, ובעיר פשטה השמועה המפתיעה: הפחה האהוב זוכה מכל אשמה ויצא לחופשי!
ואכן, מיד לאחר שחרורו, נשא הפחה את רגליו ומיהר לבית הרב. הוא התייצב לפניו ואמר: "יודעני בבירור שבזכות ברכתך נצלתי. כאשר יעבור זעם זכור נא לבוא אלי לארמוני במרקש או בפאס".
ככלות המלחמה בא ה'בבא סאלי' לארמון הקיץ של הפחה בפאס. לאחר החלפת דברי נימוסין, נסבה השיחה על מאורעות יום המשפט. "דבר אחד נשגב מהבנתי" שאל הבבא סאלי – "ביקשת להתברך, ניחא. אך מדוע בקשתני לברך לפני כן את בני?"
השיב לו הפחה: "ברכה פועלת במרום, כאשר היא נאמרת מעומק הלב. ואיזו ברכה נאמרת בכוונה כה רבה וברגש כה עמוק כברכת אב לבנו? ידעתי, שאם אכלל בברכתך לבנך, תחול הברכה גם עלי ותפעל את פעולתה. ואכן כן היה. בזכות ברכתך השתחררתי מיד, והגלגל התהפך עלי לטובה!"
הרי לנו, כי כאשר האדם מברך את עצמו או את משפחתו, נובעת הברכה מעומק הלב, ובכוחה לפעול ביתר שאת.
ומכאן תשובה לשאלה בה פתחנו:
כאשר האורח מברך את בעה"ב, רצו חז"ל שברכתו תהיה מעומק הלב, כי ברכה המגיעה ממעמקי הלב בכוחה לפעול ולהשפיע. משום כך תיקנו שיכלול בברכתו לבעל הבית גם את עצמו: 'ויהיו נכסיו ונכסינו', שמתוך כך יכוון בברכתו ויחפוץ עד מאד בקיומה, וכך יתברך גם בעל הבית.
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. (י"א, כ"ו)
מדוע פתח הכתוב בלשון יחיד – 'רְאֵה', וממשיך בלשון רבים 'נֹתֵן לִפְנֵיכֶם'?
כעת נביא יישוב לקושייה,
ומכאן, הבה ונתבונן במעשה שארע לפני כמה מאות שנים, אשר ממנו נוכל ללמוד על כוחו של היחיד להגן על הכלל:
שנות ת"ח ות"ט התפרסמו בעולם היהודי, כשנות בלהות, בעיקר עבור יהודי פולין. הקוזקים התקוממו כנגד אדוניהם הפולנים, וערכו מסע פרעות נורא ברחבי המדינה. בכל מקום אליו הגיעו, טבחו ביהודים ורצחו ללא רחם. מאות קהילות קדושות נחרבו באותם ימי אימים, הידועים בשם 'גזרות ת"ח ות"ט'.
גם אל העיר 'אוסטראה' – בה כיהן ברבנות הגאון רבי דוד הלוי סג"ל, בעל ה'טורי זהב' על ה'שולחן ערוך', הגיעו הפורעים. למזלם של יהודי העיר, הדבר נודע להם מראש, והם הספיקו להימלט אל מבצר אוליקה הסמוך לאוסטראה, הם התבצרו במקום מפני מבקשי נפשם, וייחלו לישועה משמים.
אולם לא בקלות ויתרו הקוזקים על טרפם. הם הטילו מצור על המבצר, והחלו בהקמת סוללה שתאפשר להם להגיע אל חומותיו ולהבקיען. מיום ליום גבהה החומה, לנגד עיניהם הכלות של היהודים הנצורים. כל נשק לא היה בידיהם, מלבד הנשק היהודי העתיק – תפילה. יומם ולילה התקיימו במבצר תפילות ותחנונים לפני היושב במרומים, שיחוס וירחם על יושבי המבצר, שלא יהא גורלם כגורל אחיהם הנרצחים על קידוש ה'.
רבי דוד הלוי, הט"ז, לא חדל אף הוא מלהתפלל ולבקש רחמים. הוא לא נתן שינה לעיניו כל אותם ימים, אלא הקדיש כל רגע לקריעת שערי שמים. באחד הימים – הכריעה אותו השינה והוא נרדם בצהרי היום. בחלומו ראה הט"ז יד מסתורית, כשהיא כותבת פסוק מספר מלכים ב': "וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי".
הוא התעורר בתקווה מחודשת. הוא חש כי זהו רמז שמימי, שהקדוש ברוך הוא יגונן על היהודים במבצר, ויצילם מן הפורעים. בהתרגשות רבה סיפר לבני עדתו את סיפור החלום, תוך שהוא מעודד את רוחם, ומעוררם להתחזק. לכולם לא היה ספק, למה רמזו המילים מהפסוק: "ולמען דוד עבדי". אם הם אכן ייזכו להינצל בסייעתא דשמיא – אין ספק כי זכותו של רבם, רבי דוד הלוי, היא זו שתעמוד להם להישאר חיים ושלמים.
והנס אכן ארע. מבין כמה מאשנבי חלונות המבצר, הציצו להם מספר קני תותחים עתיקים. עד עתה, אף אחד מבין היהודים הנצורים לא סבר לירות בהם, שכן מחוסר שימוש הם העלו חלודה ויצאו מכלל שימוש. והנה, לפתע קם אחד מן הנצורים והחליט על דעת עצמו לנסות לירות באותם תותחים. למרבה הפלא, קמו לפתע התותחים הנושנים לתחיה, והמטירו אש עזה לעבר הקוזקים.
בהלה ותדהמה השתררו בין גדודי הקוזקים, שלא ציפו לאותה מכת מחץ מצדם של היהודים הנצורים. הם מיהרו להימלט מהמקום, והסכנה חלפה הלכה לה. כל יהודי אוסטראה שבו לבתיהם בריאים ושלמים. בזכות רבם הגדול – יד הצורר לא נגעה בקהילתם. הט"ז הנציח את המאורע בתפילת הודיה מיוחדת שחיבר לרגל נס ההצלה, ונהג לאומרה מידי שנה ביום כ"ו בסיון – בו התרחש הנס הגדול.
הנה כי כן, מהמעשה הראשון למדנו, על כוחו של היחיד לעכב ולמנוע את זכויות הרבים, וממעשה זה אנו למדים, כיצד לעתים, זכותו של היחיד – בכוחו להגן על כלל הציבור..
ומכאן תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של ה'חת"ם סופר':
שכן, האדם לא נידון לעצמו. היחיד במעשיו יכול להכריע כיצד תהיה ההנהגה לרבים, הן לטוב והן למוטב. ולפיכך, לעתים, אף שנגזר, חלילה, גזרה רעה על עיר או קהילה מסוימת, זכותו של היחיד יכולה להגן על כולם שלא יקרה להם דבר. וכן להפך, חטאי היחיד עלולים לגרום לרבים לסבול ולהיענש בעבורו.
לכן מזהירה התורה ואומרת: 'רְאֵה' – אתה היחיד מה תלוי בך ובמעשיך, שכן 'אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה' – לעתים, מעשי היחיד קובעים לרבים האם יזכו בברכה או בקללה, שכן עלול הוא במעשיו למנוע מהברכה לחול על כלל ישראל. אשר על כן, על כל יחיד ויחיד לדעת, כי במעשיו תלויה ההנהגה לרבים, ועליו לראות מה רבה אחריותו לכלל!
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֵיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (ח', י')
ובגמרא (ברכות כ"א.): "אמר רב יהודה, מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה, שנאמר (דברים ח', י') 'ואכלת ושבעת וברכת'."
הנה, כאשר אדם מתארח בביתו של רעהו, ונהנה מפיתו, מחוייב הוא להזכיר בברכת המזון את ברכת האורח לבעל הבית. וכך הוא אומר: "יְהִי רָצוֹן, שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה וכו', וְיִהְיוּ נְכָסָיו וּנְכָסֵינוּ מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְאַל יִשְׁלֹט שָׂטָן לֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו וְלֹא בְּמַעֲשֵׂי יָדֵינוּ".
ולכאורה עלינו להבין: מדוע כולל האורח את עצמו בברכה זו, ומוסיף: 'ויהיו נכסיו ונכסינו', וכן 'אל ישלוט שטן לא במעשה ידיו ולא במעשה ידינו', הלא מדובר בברכת האורח לבעל הבית, והוא זה שאמור להתברך, ואילו האורח עצמו מה שייכות יש לו לברכה זו?
את התשובה לכך נבין ע"פ המעשה הבא:
במלחמת העולם השניה כבשו הגרמנים ימ"ש חלקים גדולים ממרוקו. בעיר בודניב בה כיהן הצדיק רבי ישראל אבוחצירא (ה'בבא סאלי') כרב, שכן בית כלא מבוצר, אליו הביאו הכובשים את המושלים המודחים. ביניהם היה הפחה של מרקש חאג' תהאמי אל גלאוי, שעמד לימין הקהילה היהודית והביא להצלתם של רבים מהם ממוות ומנישואי תערובת. שוביו עינוהו, השפילוהו והתעללו בו עד ליום משפט הראווה קודם העליה לגרדום.
ביום המשפט הריצו את הפחה ברחובות העיר כשהוא כבול באזיקים ומלווה במשמר כבד. כאשר עבר ברחוב היהודים ראה את ה'בבא סאלי' שיצא אותה עת מפתח ביתו. הפחה עצר מהליכתו ופנה לצדיק בשאלה: "חכם היהודים, האם יש לך בנים?"
החיילים שליוו את הפחה עצרו להאזין לשיחה הנרקמת בין אויב המשטר, הפחה העצור, לבין רב היהודים. הבחין בכך הרב ורעדה אחזה בו. מי יודע איזו עלילת 'שיתוף פעולה עם האויב' עלולה לצמוח משיחה זו. השליך הרב על ה' את יהבו וענה: "כן, יש לי בן ושמו מאיר".
"אם כן, ברכהו!" הורה הפחה.
הרב, לא הבין את כוונתו של הפחה העצור. 'מה כה בוער לו לפחה בדרך למשפט שאמור להכריע את גורלו, שאברך את בני?' תמה לעצמו, אך הוא מיהר לבצע את שנתבקש. הרב שהיה נרעש מהמעמד המתוח, מלמל בשקט ברכה לבנו.
הדבר לא מצא חן בעיני הפחה. "לא כך מברכים בן!" קרא הפחה, "ברכהו מעומק לבך!"
החל הרב מברך את בנו בקול ובכוונה עמוקה, ואז שמע את הפחה לוחש לו: "ותכלול גם אותי בברכתך, שהאלוקים הכל יכול יצילני מידם…"
מיד כאשר סיים הרב לברך את הפחה הובילו אותו החיילים למשפט. היהודים נפרדו ממנו בלבם בצער. כולם ידעו שמ'המשפט' המדומה שעורכים הנאצים ימ"ש לשבוייהם לא יוצאים בחיים. והנה, חלפו שעות אחדות, ובעיר פשטה השמועה המפתיעה: הפחה האהוב זוכה מכל אשמה ויצא לחופשי!
ואכן, מיד לאחר שחרורו, נשא הפחה את רגליו ומיהר לבית הרב. הוא התייצב לפניו ואמר: "יודעני בבירור שבזכות ברכתך נצלתי. כאשר יעבור זעם זכור נא לבוא אלי לארמוני במרקש או בפאס".
ככלות המלחמה בא ה'בבא סאלי' לארמון הקיץ של הפחה בפאס. לאחר החלפת דברי נימוסין, נסבה השיחה על מאורעות יום המשפט. "דבר אחד נשגב מהבנתי" שאל הבבא סאלי – "ביקשת להתברך, ניחא. אך מדוע בקשתני לברך לפני כן את בני?"
השיב לו הפחה: "ברכה פועלת במרום, כאשר היא נאמרת מעומק הלב. ואיזו ברכה נאמרת בכוונה כה רבה וברגש כה עמוק כברכת אב לבנו? ידעתי, שאם אכלל בברכתך לבנך, תחול הברכה גם עלי ותפעל את פעולתה. ואכן כן היה. בזכות ברכתך השתחררתי מיד, והגלגל התהפך עלי לטובה!"
הרי לנו, כי כאשר האדם מברך את עצמו או את משפחתו, נובעת הברכה מעומק הלב, ובכוחה לפעול ביתר שאת.
ומכאן תשובה לשאלה בה פתחנו:
כאשר האורח מברך את בעה"ב, רצו חז"ל שברכתו תהיה מעומק הלב, כי ברכה המגיעה ממעמקי הלב בכוחה לפעול ולהשפיע. משום כך תיקנו שיכלול בברכתו לבעל הבית גם את עצמו: 'ויהיו נכסיו ונכסינו', שמתוך כך יכוון בברכתו ויחפוץ עד מאד בקיומה, וכך יתברך גם בעל הבית.
ווארט לפר' שופטים:
יותר משקשה לאדם להפסיד, קשה לו כשהשני מרוויח.
נאמר בפרשה (כ', ז'): "וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה".
מלשון הפסוק נשמע, שהמציאות העלולה לגרום לאיש זה לדאגה, היא האפשרות שיפול חלל במלחמה ואדם אחר ישא את אשתו תחתיו, ומחמת דאגה זו המכרסמת בלבו עליו לחזור מעורכי המלחמה. ותמוה: לשם מה הוסיפה זאת התורה? וכי לא די היה לציין את עצם החשש שימות במלחמה מבלי שזכה לכנוס את ארוסתו?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
ביום מן הימים, הופיעו בבית דינו של הגאון רבי מרדכי לבטון, ראש הדיינים והרב הראשי של 'ארם צובא', איש ואשה. האיש סיפר, כי ברצונו לגרש את אשתו לאחר שחלפו כבר עשר שנים מאז נישואיהם וטרם נפקדו בזרע של קיימא, אולם הרב, שהכיר את הזוג היטב, ידע כי זו אינה הסיבה האמיתית… אמנם שורש הבעיה נעוץ בכך שהאשה טרם ילדה, אולם עובדה זו למעשה גרמה לבעל לזלזל בה, עד שכבר לא ראה את מעלותיה הגדולות…
לפיכך, החל רבי מרדכי מונה בפני הבעל את מעלותיה של רעייתו, תוך שהוא מנסה לדבר על ליבו ולהפציר בו ישוב ממחשבתו וישיב את שלום הבית אל כנו… אולם הבעל אטם אזניו משמוע: הוא הבהיר נחרצות כי ברצונו לגרש את אשתו, ויהי מה!
משכך, הורה רבי מרדכי לבני הזוג לשוב אל ביתו למחרת בשעת צהריים לשם סידור הגט, ובינתיים, קרא אליו את אחד מתלמידיו וביקש ממנו טובה: הוא ביקש כי למחרת היום, בשעה בה יופיעו בפניו בני הזוג – יכנס אותו תלמיד אל חדרו, וילחש מספר מילים באזנו, מילים של מה בכך. הוא אף התנצל בפני התלמיד מראש, כי תגובתו למילים שיאמרו – תהיה חריפה במיוחד, מבלי כל קשר לתוכנן…
ואכן, למחרת היום, בשעה היעודה, הופיעו בני הזוג, ורבי מרדכי החל בסידור הגט. שעה קלה לאחר מכן, הגיע התלמיד כפי שנתבקש, נכנס אל החדר, לחש מספר מילים חסרות משמעות באזניו של רבו, ואילו רבי מרדכי מצידו – הגיב בחומרה ובחריפות יוצאת דופן, ולא נחה דעתו עד שסילק את התלמיד מלפניו בבושת פנים…
רגעים ספורים לאחר מכן, בעוד רבי מרדכי עוסק במתינות בכתיבת הגט, לא הצליח הבעל לכבוש את סקרנותו. הוא פנה אל רבי מרדכי ושאל: "רבי… אמנם אין זה מענייני, אך אני לא מצליח להבין… מה היה כה חמור בדבריו של תלמיד זה, עד שגרם לרבינו להגיב בחריפות כה רבה, אשר דוגמתה מעולם לא ראיתי?".
כה שאל הבעל, ורבי מרדכי, שהמתין בדיוק לשאלה הזו – נענה ו'סיפר': "חוצפתו של תלמיד זה הרקיעה שחקים! עוד לא סיימנו לכתוב את הגט, וכבר הוא מגיע לברר אצלי האם האשה פנויה, שכן ברצונו לשאתה לאשה אחר ששמע על מעלותיה העצומות!|".
נקל לשער את תחושתו של הבעל לשמע הדברים… כעת, לפתע, הוא הרהר שנית בהחלטתו, וכלל לא היה משוכנע שהיא טובה בעבורו. הוא נתן דעתו עתה למעלותיה של אשתו, ולאחר רגע או שנים גמלה בליבו ההחלטה והוא קרא: "רבי! אין צורך לכתוב את הגט! אני לא רוצה לגרש את אשתי בשום אופן!"…
ואכן, בני הזוג שבו לחיות את חייהם בשלוה ובאושר, כאשר שלום הבית נותר על כנו עד יומם האחרון…
הרי לנו, כי זה טבעו של אדם: אמנם קשה לו להפסיד דבר, אבל הרבה יותר כואב לו לראות שהשני מרוויח.
לפי זה מבואר הפסוק הפלא ופלא: "מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה". אמנם קיים חשש שימות חלילה במלחמה, אבל עיקר מה שגורם לעורכי המלחמה להרהר במצבם בזמן המלחמה היא העובדה שמישהו אחר יזכה לשאת את ארוסתם.
דברים ברוח זו מצינו אצל הגאון ר' חיים מבריסק. יום אחד סיפר לו הדיין דבריסק ר' שמחה ריגר, שהוא חייב את הקצב בדין תורה שהיה לו עם חבירו, ולמשמע הפסק סרב הקצב לקיים את פסק הדין תוך שהוא מחרף ומגדף את הרב על פסק הדין המוטעה לדבריו, ואילו חודש קודם לכן אותו קצב פנה אליו בשאלה על כשרותה של פרה שנשחטה באיטליזו, ומששמע שישנו חשש מסויים לא היסס וזרק אותה על אף ההפסד הממוני הגדול הכרוך בכך. שאל הדיין את רבי חיים מבריסק: מדוע שינה הקצב את התייחסותו לפסקי באופן כה בולט?
השיב לו ר' חיים את אותו יסוד: ליהודי כואב שהוא מפסיד ממון, אבל הוא יהיה מוכן לספוג זאת. אבל שמישהו אחר ירוויח – דבר זה קשה לו לשאת. לכן על אף שהסכים לקבל את הפסק הפוסל את כשרותה של הפרה, סרב לחלוטין להקשיב לפסק שחייבו לשלם לחברו כסף.
על פי זה יבואר הפסוק המופיע בתחילת הפרשה (י"ז, א'): "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". אדם מחוייב להקשיב לפסקי הרב, הן כאשר שואלו שאלה הלכתית "על פי התורה", והן כאשר בא אליו לדין תורה עם חבירו, והדיין מחייבו ומזכה את השני "ועל המשפט" – בין כך ובין "לא תסור ימין ושמאל".
עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. (כ"ג, ה')
לכאורה יש להבין: מהי התביעה הגדולה על מואב, על שלא קדמו את עם ישראל בלחם ובמים, עד שבשל כך נאסרו לבוא בקהל לעולם, ואף נאמר עליהם (להלן פס' ז'): 'לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם'? כלום העובדה שנמנעו מלסייע לעם ישראל בשעה שעשו את דרכם לארץ ישראל, ולא היו מספיק 'מענטשים', אמורה לגרור בעקבותיה עונש כה חמור?!
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
פעם קרא מרן הרב שך זצ"ל לאחד ממקורביו, וביקש ממנו שידאג לאברך שילמד בחברותא עם בחור מסויים מישיבת 'נחלת יעקב'. "בכל ראש חודש תבוא לביתי, ואני אתן לך כסף עבור האברך, שיקדם את הבחור בלימודו" – אמר הרב למקורבו.
בקשתו של הרב שך הפתיעה אותו. לא היה ידוע לו על קשר מיוחד של הבחור עם הרב שך, הבחור לא היה קרוב משפחתו של הרב ואף לא נמנה על תלמידיו ובאי ביתו. הוא תהה לעצמו, מה ראה הרב שך לדאוג במסירות לצמיחתו הרוחנית של אותו בחור, אך לא העז להעלות את תהיותיו בפני הרב. כתלמיד נאמן, ביצע אותו מקורב את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הוא השיג אברך מצוין שילמד עם הבחור מידי ערב, תנאי השכר סוכמו, והלימוד בחברותא החל. כפי שביקש הרב שך, התייצב המקורב בביתו מידי ראש חודש וקיבל את שכרו עבור האברך.
באחד מראשי החודשים, הגיע המקורב, כהרגלו מידי חודש בחודשו, לביתו של הרב, אך גילה להפתעתו שדלת הבית נעולה. "כעת מתקיימת אצל הרב התייעצות עסקנים בנושאים העומדים על הפרק, ולא ניתן להיכנס" נאמר לו על ידי אחד מבני הבית. בלית ברירה סב המקורב על עקביו.
למחרת, חיפש אחריו הרב שך, ושאל מדוע לא בא אמש לביתו כהרגלו. נענה המקורב וסיפר לרב, כי דווקא פקד את ביתו, אך כניסתו נמנעה. התנצל בפניו הרב על טרחתו, ומסר לידיו את שכרו של האברך. המקורב חש שכעת זו שעת כושר לשאול לפשר הדאגה המיוחדת לאותו בחור, והעלה את תהייתו משכבר הימים, למרן הרב שך, אשר נענה והחל לספר את הקשר שלו עם אותו בחור:
"בימי בחרותי בלומדי בישיבה, לא היתה לי אלא חולצה אחת. מידי שבוע הייתי מכבס את החולצה בהחבא, ובינתיים הייתי ממתין רועד מקור, נתון לחסדיה של הרוח המקפיאה, עד שתואיל החולצה בטובה להתייבש. מרוב שימוש בלתה החולצה, ונפער בגבה חור גדול. אנוס הייתי ללבוש אותה, שהרי לא היתה לי חולצה אחרת תחתיה, ועל כן עשיתי תחבולות כדי שהחור לא ייראה…
"ממהר הייתי להיות הראשון בבית המדרש, את גבי הצמדתי לגב הספסל כדי להסתיר את הקרע, וכך יושב הייתי במקומי במשך שעות ארוכות – עד ליציאתו של הלומד האחרון להפסקת הצהריים. רק אז הרשיתי לעצמי לחלץ מעט את עצמותי, ולמהר חזרה לחדרי.
"אבל סופו של כל סוד להתגלות, ובחורים חדי עין שמו לב לחולצה הקרועה. השמועה נודעה לאחת מנשות הקהילה, והיא שלחה לי שתי חולצות! הרגשתי שהפכתי בבת אחת ל'רוטשילד'… ממצב בו לא היתה לי חולצה אחת ראויה לשמה, כעת היו באמתחתי שתי חולצות – חולצה אחת לימות החול וחולצה אחת לשבת קודש! עתה באה הרווחה, יכול הייתי לעמוד בשעת הלימוד, ולגשת כרצוני לארון הספרים, וכאשר כבסתי חולצה אחת – לבשתי את החולצה השניה ולא נאלצתי לקפוא בקור…
"ועתה – הסכת ושמע, מי הוא הנכד של אותה אשה. המדובר הוא כמובן, במיודענו הבחור הלומד בישיבת 'נחלת יעקב'. כל חיי אני חש חיוב של הכרת הטוב לאותה אשה, שדאגה לי למלבושי כבוד, ואף כי האשה אינה עוד עמנו, מחוייב אני להכיר טובה על כל פנים לצאצאיה. זו הסיבה שיוצא אני מגדרי, לסייע לאותו בחור שיגדל ויצמח בלימוד התורה".
הנה כי כן, למדנו ממעשה זה – לא רק את גודל החיוב להכיר בטובתו של חברו, אלא גם את החובה להמשיך ולהכיר טובה גם לצאצאיו של עושה הטובה.
ומכאן, תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של הרמב"ן:
הטענה כלפי המואבים, היא לא על עצם ההימנעות שלהם מלקדם את עם ישראל בלחם ומים. עיקר התביעה כלפיהם היא כפיות הטובה הנלווית לכך, שכן אברהם אבינו חירף נפשו למען הצלתו של לוט – אבי האומה המואבית – בזמן מלחמת המלכים, ומשום כך היו המואבים מוכרחים להכיר טובה לצאצאיו של אברהם – הלא הם עם ישראל, ולקדם את פניהם במזון ושתיה, שעה שעברו בגבולם. אמנם, אברהם הוא זה שגמל עמהם טובה בהצלתו של לוט אביהם, אבל חיוב הכרת הטוב אינה מסתכמת רק אצל עושה הטובה, אלא ממשיכה הלאה גם אצל בניו ונכדיו.
החיוב של הכרת הטוב הוא כה מהותי בהווייתו של העם היהודי, ומכיוון שהמואבים גילו כפיות טובה כלפי עם ישראל, נאסר עליהם לבוא בקהל, ונצטווינו: 'לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם'!
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. (כ"ו, ב')
ובבבא קמא צ"ב. איתא: "אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי 'בתר עניא אזלא עניותא', אמר ליה: דתנן, עשירים מביאין בכורים בקלתות של זהב ושל כסף, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה. הסלים והבכורים נותנים לכהנים".
מבואר בדברי הגמרא, שדווקא העניים אשר הביאו את ביכוריהם בסלי נצרים פשוטים – הסלים שלהם נשארים בחזקת הכהנים יחד עם הפירות שבתוכם, ונמצא שאותו עני חזר לביתו מרושש גם מן הסל העלוב שלו. אומרת על כך הגמרא: 'היינו דאמרי אינשי' – זהו המקור לאימרה השכיחה בפי ההמון: 'בתר עניא אזלא עניותא' – העניות רודפת דווקא אחר העני.
ולכאורה יש לתמוה: וכי לזו עניות יקרא?! ואילו היה העני מחזיר לביתו את אותו סל עלוב שבקושי היה שווה פרוטה, כלום היה מתעשר ממנו, עד שבהשאירו אותו בידי הכהנים, נאמר עליו שהעניות רודפת אחריו?!
את התשובה, נבין על פי המעשה הבא:
בעת ביקורו של הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל בארצות הברית, בשנת תשנ"ח, הוא ביקר בין השאר גם בעיירה ליקווד שבניו ג'רסי, בה שוכנת ישיבת ליקווד המעטירה, בראשותו של הגאון רבי מלכיאל קוטלר שליט"א, נכדו של רבי אהרן זצ"ל.
במסגרת ביקורו בעיירה – הוזמן רבי אהרן לייב אל ביתו של רבי מלכיאל, שם הבחין לפליאתו, כי בארון כלי הכסף – מונח אחר כבוד זוג נעליים ישנות. היה זה מחזה יוצא דופן, אשר עורר את סקרנותו של רבי אהרן לייב, וגרם לו לפנות אל רבי מלכיאל ולתהות לפשר מעשיהן של הנעליים הבלויות לצידם של כלי הכסף היקרים, ואילו רבי מלכיאל נענה וסיפר:
היה זה בעת מלחמת העולם הראשונה. סבי, הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, סגר את ישיבתו שבעיר קלצק, בטענה כי אינו יכול לקבל על עצמו אחריות לגורלם של בחורי הישיבה בתקופה של חוסר וודאות ועת מלחמה, והורה לכל בני הישיבה כי יסעו איש איש לביתו.
ואכן, בני הישיבה התפזרו לבתיהם, אולם כאשר הגיע אחד מהם אל ביתו – הופתעה אמו לראותו, וביררה: "מדוע שבת הביתה?". "רבי איסר זלמן שלח את כל בני הישיבה אל בתיהם משום שאינו יכול לערוב לשלומם בתקופה שכזו!" הסביר הבחור לאימו, החלה זו זועקת בכאב: "ככה? וכי כאן בטוח יותר מאשר בישיבה? הלא ההיפך הגמור הוא הנכון! בישיבה הינך בטוח, משום שהתורה מגינה ומצילה! אני דורשת שתחזור מיד לישיבה ותמשיך ללמוד!" הכריזה.
הבחור, מצידו, נכון היה לקיים מיד את מצוות אימו… אלא שכאן התעוררה בעיה: "אין לי כסף לחזור לישיבה!" הוא טען, אולם אף טענה זו לא הרשימה את האם: "אם אין כסף לנסוע לישיבה, לך ברגל!". ואכן, הבחור יצא מיד רגלית לדרך של מאות קילומטרים, כאשר הדרך אורכת ימים ארוכים.
כאשר הגיע הבחור בסופו של מסע לקלצק, פנה מיד אל ביתו של ראש הישיבה ואמר: "רבי! באתי ללמוד תורה!", תוך שהוא מוסיף ומספר על הנסיבות שגרמו לו לשוב לישיבה רגלית, אחרי שעשה את הדרך עד ביתו על פי מצוותו של רבו.
לשמע סיפורו של הבחור, התרגש רבי איסר זלמן כל כך ממסירות נפשה של האם, וממסירות נפשו של הבחור אשר צעד ימים ולילות בכדי לשוב לישיבה וללמוד תורה, עד שעמד והכריז באמרו לבחור: "אני רוצה לקנות ממך את הנעליים הללו, בהן מסרת את נפשך לשם לימוד התורה הקדושה!"…
"ובכן, אלו הן הנעליים שאתם רואים!" הסביר רבי מלכיאל לרבי אהרן לייב, והוסיף: "האם יודעים אתם מי היה אותו הבחור? היה זה לא אחר מאשר מרן הגרא"מ שך זצ"ל, אשר אכן גדל וצמח בעמלו עד שהיה גדול הדור ועמד בראשה של ישיבת פוניבז' המעטירה! אני מחזיק אותם בויטרינה שבסלוני, כדי להזכיר לי ולכל המבקרים בבית – להיכן אפשר לזכות להגיע עם כזו יגיעת התורה מופלאה!".
למדנו, כי חפץ המהווה עדות ותזכורת למציאות רוחנית – כאשר אדם מניח אותו במקום נראה לעיניים – יכול הוא לשמש כמקור השראה והתעלות רוחנית עבור הרואה אותו.
ומכאן, תשובה לשאלתנו, על פי דרכו של האדמו"ר ה'פני מנחם' זצ"ל:
שכן, כל מי שזכה להביא ביכורים לבית המקדש, היו אלו עבורו רגעים של התעלות שמיימית, שאין בדומה לה. הגע בעצמך, חי לו יהודי עובד אדמה, באחד הישובים בארץ ישראל הרחק ממקור חייו – בית המקדש. כל חייו נודדים בין הרפת לאדמה, בין דאגה למזונם של הפרות וגידולם לחרישת הקרקע, זריעתה ועשיית שאר המלאכות שבה. והנה, זוכה הוא לעלות ברגל למקדש – לראות במו עיניו כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, ולשאוב משם שפע של השראה רוחנית. מגיע הוא למקור הקדושה כדי להטעין את עצמו בניצוצות עילאיים עבור כל התקופה בה ישוב לביתו, אל השדות אותם הוא עובד, והפרות אותם הוא רועה, הרחק הרחק מהטהרה והקדושה.
מגיש הוא לכהן מפרי יבולו, והכהן מקבלו מידיו ומניפו תנופה לה'. סביר להניח כי מאורע זה מציף בקרבו רגשות גואים של קדושה, ומביאים אותו לאושר רוחני מאין כמותו. הכיצד יוכל לשמר את כל אותם רגעים רוחניים, כאשר יחזור לביתו, לעירו ולעמלו? אכן, העשירים נטלו עמהם בחזרה את סלי הזהב או הכסף בהם הובאו הביכורים, ובודאי כאשר הגיעו אל בתיהם – היו מציבים אותם במקומות בולטים, כדי שיוכלו בכל עת ובכל שעה, לחזור ולשחזר לעצמם משהו מאווירת הקודש ששאפו אל קרבם בירושלים.
וַיִּתְּשֵׁ֤ם ה' מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם בְּאַ֥ף וּבְחֵמָ֖ה וּבְקֶ֣צֶף גָּד֑וֹל וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל־אֶ֥רֶץ אַחֶ֖רֶת כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה (כ"ט, כ"ז)
האות ל' של תיבת 'וַיַּשְׁלִכֵ֛ם' המוזכרת בפסוק – נכתבת בספר התורה כאות גדולה, וצווארה משוך כלפי מעלה. רמז מאלף, מצא בזה הגאון רבי יעקב דוד וילובסקי – הרידב"ז, אך טרם נביאנו – נקדים תחילה את המעשה הבא:
מנין מיוחד של חסידי נדבורנה סיים את תפילת ליל השבת ליד הכותל המערבי בירושלים. בתום התפילה פצחו החסידים בשירת "שבת שלום ומבורך", בניגון המסורתי של חסידי נדבורנה. עודם משוררים, ניתק ממקומו יהודי אחד אשר ניצב בקצה אחר של הרחבה, והתקרב ובא אל עדת החסידים. הוא ניצב בתוכם בעיניים בוהות ובפה פעור, וכמו שתה בצמא כל 'תנועה' ו'תנועה' בשיר.
לאחר שסיימו שאל בהתרגשות: "מנין הניגון הזה לכם"?
"ניגון של נדבורנה הוא זה, אשר נהוג לשוררו מידי ליל שבת אחרי התפילה, ומקורו אצל הרבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בעל ה'בני יששכר'!" השיבו החסידים לפי תומם.
הלה הוסיף לחקור ושאל: "היש לחסידותכם קשר עם הצדיק אשר שכן בעיר סערט שברומניה לפני כארבעים שנה"?
"אכן!" אישרו החסידים. "היה זה רבינו רבי חיים מרדכי מנדבורנה זכר צדיק לברכה, אשר עלה לאחר המלחמה ארצה, והקים כאן מחדש את חסידות נדבורנה המעטירה".
בשומעו זאת התרגש היהודי וקרא: "דעו לכם שבזכותו של הניגון הזה אני יהודי".
פתח וסיפר: "בימי נעוריי התגוררתי בעיר סערט. אבי, למרות שלא היה אדוק במיוחד, נהג להתפלל בבית מדרשו של הרבי מנדבורנה אשר שכן לא הרחק מביתנו. אף אני נהגתי להתלוות אליו מידי שבוע בשבוע.
"לאחר המלחמה הארורה, והשואה הקשה שנתרגשה על יהדות אירופה, מצאתי את עצמי בחור גלמוד וערירי, לאחר שהוריי וכל בני משפחתי ה' יקום דמם נספו בשואה. הואיל ולא מצאתי לי שום מקום אחר, חזרתי לסערט עיר מולדתי על מנת למצוא לי לפחות קורת גג לראשי.
"מיד עם שובי, זיהו אותי כמה משכנינו הנכרים שהיו עמנו בקשרי ידידות קרובים קודם המלחמה. הם חסו עלי והזמינו אותי לבוא להתגורר עמם במעונם. במצבי הנורא לא הססתי כלל, ונעניתי מיד להזמנה האדיבה. כך הפכתי להיות כאחד מבני משפחתם. אכלתי את פיתם, את מימיהם שתיתי, ובצל קורותם חסיתי. באותה עת לא היה בעיר אפילו יהודי אחד אשר יתעניין וידע על הנפש היהודית הגלמודה שנשבתה לבין הגויים.
"יום אחד פנו אלי אחיי מאמציי ואמרו לי: 'הן ממילא הפכת כבר להיות עצם מעצמינו ובשר מבשרינו. מה ימנע, אפוא, ממך לקבל על עצמך את דתנו והיית כאחד מאיתנו'? לא מצאתי סיבה לדחות את בקשתם והסכמתי ללכת איתם אל הכומר ולהמיר את דתי, רחמנא ליצלן.
"עודני הולך עמם ברחוב, כאשר לפתע החל מצטלצל בשתי אוזניי הניגון הקדוש הזה של ליל שבת, אשר זה שנים לא שמעתיו ולא עלה על לבי אפילו פעם אחת: 'שבת שלום ומבורך, איי איי איי איי, שבת שלום ומבורך…' קפאתי תחתי, ולא יכולתי לזוז ממקומי מרוב התרגשות. מראה בית מדרשו אפוף הקדושה של הרבי עלה וצף לנגד עיני, וכמו קורנס החל הולם בראשי בקול מחאה אדירה: 'גיוואלד!!! מה הינך הולך לעשות? להשתמד, רחמנא ליצלן?!'
"ה'שקצים' שליווני שמו לבם לסערה המתחוללת בקרבי, והביטו תמהים לכל עבר למצוא את פשר הסיבה שגרמה לי להתרגשות כה עזה. הסברתי להם כי משום מה אינני חש בטוב, והחלטנו לשוב על עקבותינו ולדחות את ההמרה למועד אחר.
"לאחר ימים מספר, שבה ההצעה הנושנה ועמדה על הפרק. יצאנו ללכת לבית הכומר, אך להפתעתי שב הניגון וצץ במוחי וריתק את רגלי למקומן במסמרות. כאשר הדבר שב על עצמו בפעם השלישית הבנתי כי לא דבר ריק הוא. תוך ימים ספורים ארזתי לי מעט מטלטלים, נטלתי צדה לדרך ויצאתי מבית הנכרים בהחלטה נחושה: לשוב ליהדותי.
"זכיתי למצוא את דרכי ליהדות הצרופה, הרבה מעבר למה שידעתי קודם לכן בבית הוריי, ואף הקמתי בית נאמן בישראל. מאז ועד היום טרם זכיתי לשמוע את הניגון המופלא מבית מדרשו של הרבי מנדבורנה, ניגון אשר הציל אותי מרדת שחת, והנה עתה זיכני הבורא לשוב ולשומעו ליד שריד בית מקדשנו אשר השכינה לא זזה ממנו מעולם" סיים היהודי את סיפורו.
זהו הסיפור, וממנו אנו למדים כי גם כאשר אדם מושלך הרחק מארצו ומיהדותו, עדיין הקב"ה חס עליו ושולח לו חבל הצלה. לעתים זה מגיע בצורת ניגון יהודי מעורר, לעתים על ידי מפגש עם יהודי קדוש שמצילו מרדת שחת. הרבה דרכים לו למקום, ואם זוכה האדם, הוא תופס בשתי ידיו בחבל ההצלה ובעזרתו הוא מגיע לחוף מבטחים.
ומכאן, לביאור בפסוק, ע"פ דרכו של הרידב"ז:
שכן, הפסוק כאן מדבר על תקופות קשות שעתידות לבוא חלילה על עם ישראל. הקב"ה מגלה אותם מארצם, ומשליכם אל ארץ אחרת. אבל מרמזת לנו התורה: גם כאשר יתקיים בהם 'וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל־אֶ֥רֶץ אַחֶ֖רֶת' – אין הם אבודים ממנו, חלילה. גם כאשר נתונים הם בידי עם אחר, ונראה שהם כפסע קטן מאיבוד עולמם – הקדוש ברוך הוא שולח חבל להצילם.
לא לחנם נכתבה הל' של 'וַיַּשְׁלִכֵ֛ם' עם צוואר משוך כלפי מעלה, ללמדך – שגם בהשלכה זו החבל קשור למעלה, ועם ישראל לא מופקרים חלילה…
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט קֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. (ל"ב, ד')
לכאורה עלינו להבין: 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ' – משמעותו, שמעשיו של הקב"ה ופעולותיו נעשים בתמימות ובשלימות, ואם כן, כיצד יתפרש לפי זה המשכו של הפסוק: 'כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט'?
את התשובה נבין על פי המעשה הבא:
זמן רב חיפש ר' משה הגביר, מעשירי פולין, שידוך הולם לבתו כלילת המעלות. הצעות רבות זרמו אליו מרחבי המדינה ומחוצה לה, אך כולן נפסלו מסיבה זו או אחרת. בסופו של דבר, התארסה הבת, למרבה הפלא, דווקא עם בחור מ… מצרים. היה זה עלם חמודות, תלמיד חכם מופלג ובעל מידות טובות, שעשה את כל הדרך ממצרים לפולין, כדי ללמוד תורה בישיבתו של הגאון רבי שלמה לוריא, המהרש"ל מלובלין.
כגביר בעמיו, התחייב ר' משה לתת נדוניה מכובדת. החתונה עצמה נערכה במצרים, ברוב פאר והדר ובהשתתפות קהל רב. משלחת נכבדה מצד משפחת הכלה הגיעו מפולין למצרים, כדי להשתתף בשמחת החתונה, ולשמח חתן וכלה. בתום שבעת ימי המשתה שבו האורחים מפולין לארצם, ואילו הזוג הצעיר נותר בארץ הנילוס.
אולם השמחה לא האריכה ימים. לאחר מספר חודשים ארע אסון גדול: הכלה הצעירה נפטרה פתאום, והותירה את הבעל הטרי ומשפחתו המומים וכואבים. מברק נשלח אל מעבר לים, לבשר להורי הכלה על פטירתה הטראגית של בתם הצעירה.
חלפו כמה שבועות, והנה מקבל החתן האלמן מכתב מחותנו ר' משה, ובו הוא מבכה מרה את פטירת הבת – הרעייה, ומבקש למצוא ניחומים על האסון המשותף. בשולי המכתב, התייחס האב גם לנושא הפיננסי. הוא כתב לחתנו, שלאחר שיתאושש מאבלו הכבד, מתבקש הוא להשיב לו את כספי הנדוניה. החותן הסתמך בזה על תקנה שתיקנו רבינו תם וחכמי צרפת, ולפיה אין הבעל יורש את אשתו אם נפטרה בתוך שנה לנישואיהם, תקנה שהתקבלה ברוב קהילות ישראל, והובאה להלכה ברמ"א באבן העזר (סימן נ"ג סעיף ג').
בדק האלמן הצעיר את צדדי ההלכה, והתברר לו, כי תקנה זו התקבלה רק בקהילות אשכנז, אך לא בקהילות ספרד. הוא הריץ מכתב תשובה לפולין, ובו טען, כי בהיותו בן קהילת ספרד שבמצרים – אין הוא מחויב להשיב את דמי הנדוניה אותם קיבל ביושר ובדין. במכתב התשובה שהתקבל מיד לאחר מכן, כתב הגביר, כי בעניין זה יש ללכת אחר מוצאו האשכנזי של נותן הנדוניה.
לאחר חילופי המכתבים ביניהם, החליט ר' משה לצאת בעצמו למצרים. קודם לכן פנה אל כמה מגדולי ישראל בפולין, ואלו אישרו בכתב את צדקת תביעתו. ביניהם היה גם המהרש"ל, רבו של החתן בימי בחרותו. לאחר טלטולי דרך ארוכים הגיע ר' משה למצרים. תחילה פקד את קבר בתו, ומשם פנה לטפל בנושאים הכספיים.
הוא נפגש עם גדולי התורה בקהילות מצרים, והראה להם את פסק הדין שבידיו, אולם טענותיו לא נתיישבו על דעתם של דייני מצרים, אשר שבו וקבעו כי תקנתו של רבינו תם איננה תקפה בארצם. אחד החכמים, רבי מנצור שמו, ראה בצערו של ר' משה, והדבר נגע ללבו. "שמע נא לעצתי", אמר לו. "איש קדוש ומופלא התגורר עד לא מכבר בתוכנו, הלא הוא רבי יצחק לוריא, המכונה האר"י. ידיו רב לו בסתרי התורה, ובטוחני כי בחוכמתו ובקדושתו, ידע להשיא לך עצה נכונה. זה לא מכבר עלה לארץ ישראל והתיישב בה, שם תמצאנו".
לאחר כמה ימים דרכו רגליו של ר' משה הגביר על מפתן ביתו של האר"י בצפת. הוא גולל בפניו את סיפור אסונו, ופירט את סיבת בואו. כשסיים לדבר, נתן בו האר"י מבט מלא רוך וחמלה. "עצתי לך היא כי תוותר על הנדוניה", אמר.
ר' משה קיבל את הדין, אך ביקש לדעת מדוע. השיב לו האר"י: "הקשב נא למעשה הבא, ממנו תקבל תשובה לשאלתך: לפני עשרות שנים הפליגו באנייה שני סוחרים גדולים, שהיו ידידי אמת. בדרך נגנב צרורו של אחד הסוחרים, ובו כל סכום הכסף אותו הביא עמו לצרכי מסחרו. הוא נותר בחוסר כל! ידידו לא הפקירו, והציע לו הלוואה גדולה עד שישוב לביתו. הסוחר הנעשק הודה לו במילים חמות, קיבל מידיו את ההלוואה, תוך התחייבות להשיב לו את כולה עד תום, ודרכיהם נפרדו.
"רצה הגורל, והשניים לא התראו זה עם זה שנים רבות, עד ששניהם נפטרו לבית עולמם. מכיוון שהלווה לא הספיק להשיב את ההלוואה, נגזר על שניהם שישובו לעולם הזה, כדי לתקן את המעוות. נשמתו של המלווה התלבשה בגופו של החתן ממצרים, ואילו נשמת הלווה – בגופה של בתך, הכלה הצעירה מפולין. מסובב הסיבות, סיבב את הדברים כך שהכלה מפולין תינשא דווקא לחתן מקהילות ספרד, כדי שעל ידי כך ישוב הכסף לידי בעליו. משהשיב הלווה – מגולגל בגופה של בתך – את חובו, תם תפקידה של הכלה בעולם…
"יתכן מאד, שעומדת לך הזכות כמובן לדרוש את נדונייתה של בתך, אבל המלצתי לך: אנא, הרפה ידיך מכך! אם תתעקש על הדבר, תפגע בכך בתיקונה של הנפש שהתגלגלה בבתך". הגביר ההמום קיבל עליו את הדין, ושב לביתו בידיים ריקות.
עד כאן סיפור המעשה המרטיט, ואנו על פי דרכנו למדנו, כי מאורעות שנראים לעתים לא מובנים, יכולים להיות מוסברים וברורים, כאשר מצרפים את כלל מהלכי הבורא, גם את אלו שארעו בתקופות קדומות יותר עוד קודם לידתו של האדם, ומתבוננים על הכל בראיה רחבה.
ומכאן תשובה לשאלתנו:
שכן, כדי להשיג ולהבין את משפטי ה', ולדעת על מה ולמה הגיעה לאדם צרה כלשהי, נזק או עניות וכדו', לא יתכן אלא רק למי שיודע את אשר עברה נשמתו בגלגול הקודם או בשנים הקודמות לחייו. לעתים התבוננות במהלכי הקב"ה בבריאה, היא בבחינת 'ראיית חצי תמונה', וכדי לראות את התמונה המלאה – עליו לשוב לאחור בזמן, או להביט קדימה בדברים שעוד צפויים לקרות. רק כאשר רואה הוא את התמונה המלאה לפרטיה – הכל יתבהר ויהיה מובן, ואו אז יזכה להבין גם דברים, שבראיה שטחית וקצרת מועד, נראים כלא צודקים או לא מובנים.
לאור זאת, כך יתבאר הפסוק: 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ' – תמים, מלשון שלימות. מעשי ה' שלמים וצודקים. והיאך תוכל להגיע להכרה שכזו? רק אם תראה את כל המהלך בשלימות, ותתבונן לראות את 'כָל דְּרָכָיו' ולא רק חצי מהלך, רק אז תווכח לראות שהכל 'מִשְׁפָּט' אמת.
בדרך זו מבאר הסבא קדישא, מרן ה'חפץ חיים', את הנאמר בתהילים (י"ט, י'): 'מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו'. מהו 'יחדיו'? אומר ה'חפץ חיים': אימתי נוכח האדם לראות כי 'מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ'?! – רק בשעה שהם 'יַחְדָּו'. כאשר הוא מתבונן מה נעשה עימו קודם יצירתו, ומצרף את כלל מהלכי הבורא בעבר ובהווה יחדיו – אזי מתגלית לפניו צדקת הבורא במלוא הדרה, ויודע הוא 'כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט'.
