בס"ד 17/7/23
סיכום מהלך השיעור:
מבוא: ערב ר"ח אב, פתחנו בענייני דיומא, הגמ' בתענית כט מביאה מח' אמוראים האם בקריאת התורה בט' באב בעינן ג' קרואים או שמספיק עולה אחד, הדבר מתמיה מדוע יש מאן דאמר שדווקא בט' באב מעלים עולה אחד ולא ככל תקנות הקריאה בתורה ואף ביתר התעניות שבעינן לכל הפחות ג' קרואים, דבר זה יתיישב בע"ה בהמשך הדברים.
א. עיקר תקנת ההפטרה:
איתא באבודרהם שעיקר תקנת ההפטרה היא מאחר והמלכות גזרה עליהם שלא לקרוא בתורה לכן תיקנו לקרוא בנביאים[1], על כן המפטיר מברך ז' ברכות כנגד ז' הקרואים וכמו"כ לכן ההפטרה צריכה שיהיה בה כא' פסוקים משום הפס' שחייבים הקרואין לקרוא בשעה שעולים לתורה.
עוד ביאר האבודרהם ע"פ זה את הסיבה למה נקראת 'הפטרה', 1. מפני שעל ידה אנו פוטרים את עצמינו מהחיוב לקרוא בתורה שכן כאמור קריאת ההפטרה מהווה תחליף. 2. הפטרה מלשון 'פטר רחם' שרק לאחר ההפטרה ניתן לפתוח את פינו בדיבור משום ההלכה שבזמן קריאת התורה אסור לדבר כלל. 3. מפטיר מלשון סילוק שכן בקריאת ההפטרה הסתיימה תפילת 'יוצר'.
ב. מפטיר עולה מן המניין או לא:
איתא בגמ' במגילה כג. מח' אי מפטיר עולה מן המניין או לא הצד שיעלה כיוון שסוף סוף הוא קורא בתורה ומנגד יש סברא לומר שאינו מברך משום שקריאתו נצרכת משום כבוד התורה להורות שאין כבוד התורה והנביא שווין ולכן כיוון שסיבת קריאתו היא צדדית אינה חשובה בתור אחד מתוך שבעה שצריכים לקרוא לשם קריאת התורה.[2]
המחבר פסק שמפטיר עולה למניין שבעה מעיקר הדין אלא שאנו מחמירים כפי השיטה שאינו עולה למניין כיון שאין לנו מה להפסיד מלנהוג כך מכיוון שאפי' למ"ד שעולה סוף סוף ניתן להוסיף.
ג. נפק"מ לעניין הדין שמפטיר עולה למניין:
ד. קריאת המפטיר בעבר למול המנהג היום:
תוס' בסוגיא במגילה הוכיח מכך שהגמ' תירצה את מ"ד שאינו עולה למניין שהסיבה מדוע לא קוראים לשיטתו בנביא כד' פסוקים היא משום שקריאתו אינה חשובה שכן היא רק בכדי כבוד תורה הרי יותר היה לגמ' ליישב שכיוון שזוהי אותה הקריאה של השביעי אין מה לתקן כנגד זה פס' בנביאים, שכן אין כאן כל קריאה חדשה , מכך הוכיח תוס' שבזמן הגמ' היה שהמפטיר קורא קריאה אחרת שלא קרא כלל השביעי , ובביאור השינוי שאנו נוהגים ביאר התוס' שתיקנו חכמים לאחר הגמ' שהקדיש יהיה בין השביעי למפטיר בכדי להדגיש את העובדה שקריאתו של המפטיר היא משום כבוד התורה, ומאחר וכן הרי שחייב להיות שהקדיש יסכם את כל הקריאה שצריך לקרוא ולכן מסיימים את כל הקריאה בין השבעה והמפטיר שלאחר הקדיש חוזר עוד פעם על קריאתו של השביעי.
ה. דברי ר' יאשיה
מתוך דברים אלו של התוס' נבין את דעת ר' יאשיה שהובא בב"י שציין שרבנות המוספין אין הן חובה ליום ולכן מובן מדוע המפטיר קורא אותם אך הקשה שבשבתות ראש חודש וד' פרשיות הרי ששם יש חובה לקרוא את הפרשיות הללו וא"כ כיצד יתכן שהמפטיר קורא אותם לאחר הקדיש והרי אם זהו חובת היום הרי שזה צריך להיות בכלל הז' הקרואים הבאים כחובה ליום וכמו"כ שהקדיש חייב להגיע לסוכך עליהם ולא באמצע, ע"כ הוא פסק שיש על השביעי ולמא זאת לפני הקדיש והמפטיר יחזור ויאמר שוב את את הקריאה של השביעי.
ו. ביאור מנהגינו
אמנם הב"י לאחר שהביא את דברי ר' יאשיה סיים והורה ש' אע"פ שאין אנו נוהגים כן…' הרי שאנו פוסקים כפי שהובא ברמ"א בסע' ד' שהמפטיר קורא אחרון בין אם הוציאו ס"ת אחד ובין אם שניים או שלש. וצ"ב.
יע' בארוכה באגרו"מ או"ח ח"א ס' קא', שהאריך בביאור גדר המפטיר:
האגרו"מ נחת לעניין מתוך ששאלו אותו מה דין מי שבחוה"מ פסח בטעות אמר קדיש לפני שעלה הרביעי האם צריך לאומרו שוב לאחר שיעלה הרביעי, בתחילה רצה לתלות זאת במח' המהר"ם והרא"ש בסימן שלנו , שהרא"ש פסק כפי שהובא במחבר בסע' ו' שאין צריך לחזור ולהקדיש במקרה שסיימו בטעות את הפרשה עם ו' קרואים ואמרו קדיש ואילו המהר"ם פסק שהמפטיר צריך לחזור ולומר קדיש פעם שנייה לאחר עלייתו, ועפי"ז חשב להורות שלא צריך להקדיש, אלא שחזר ואמר שיהיה צורך לחזור ולהקדיש דשאני בעובדא של הסימן שלנו שהקדיש סיכם את כל הקריאה הבאה לחובת היום אך בחוה"מ עוד לא קראו את הקריאה שהיא חובת היום-קריאת המפטיר בחוה"מ-קריאת קרבנות היום.
ומתוך כך בא לברר כיצד קורא המפטיר לאחר הקדיש, בשלמא בשבתות רגילות אז קריאתו היא רק שולית שקורא לכבוד התורה אלא שבשבתות שמוציאין ב' ספרי תורה ובאין לחובת היום כיצד יתכן שקריאתו לא תושלם בקדיש וכדברי התוס' שהובאו לעיל.
וייסד האגרו"מ, דיש ב' דינים בקריאת התורה[3] יש את דין הז' קרואים שזהו מצות לימוד תורה שתקנו בציבור מימות משה ויש דין שני שזהו קריאות שמטרתם לפרסם ולהודיע כדוגמת קריאת ראש חודש שמהותה להודיע על ראש חודש וכפי שהגמרא מביאה עוד כמה דוגמאות לפרסום ר"ח-יע' באגרו"מ, וכך אף קריאת ד' פרשיות כל פרשייה יש לה מהות כדי למחות עמלק, או כדי לעורר על מחצית השקל וכו'. אמנם סוף כל סוף גם כשקוראים פרשיות אלו ממילא גם מתקיימת על ידם מצוות תלמוד תורה בציבור על אף שאין זוהי מטרתם המרכזית.
מעתה מובן מאד מדוע כשמוציאים ב' ספרי תורה הקריאה השנייה יכולה לשמש כמפטיר שכן הקדיש סוכם את הקריאה שהיא מצד חובת היום-הלימוד תורה שנתקן מימות משה ולעומת זאת קריאת המפטיר במהותה היא שונה היא בגדר 'לפרסם ולהודיע..' ומ"מ סוף כל סוף יש אף בקריאות אלו לימוד תורה ולכן זה יכול לשמש כתפקיד המפטיר שעניינו-להראות שלא מושווה כבוד התורה לכבוד הנביא ומנגד לא מפריע לנו שזה מחוץ לקדיש שכן הקדיש סגר את קריאת חובת היום שנתקן מצד עצם הלימוד.
ובשבת שמוציאין ג' ספרי תורה, יש להקדים כי חכמים ידעו שכל הקריאות שאנו רוצים שהצבור יקרא בשבת חייב להתכנס לתוך תבנית של ז' קרואים ומפטיר זוהי התבנית של קריאה בתורה בשבת שהיא חובה ולכן כאשר יש לנו ג' ספרים ורוצים אנו שיקראו בכולם חייבים להכניס את הספר השני בתוך הז' קרואים לפני הקדיש כי סוף סוף זהו קריאה שנצרכת להיקרא ולא תיקנו שיהיו יותר מז' קרואים לכן אנו מושכים את קריאה זו לתוך הז' קרואים המגדירים את מצות הלימוד תורה של שבת זו. ואז קדיש והספר השלישי ישמש כמפטיר ואין זה בעיה כמו שבב' ספרים הספר השני משמש כמפטיר, כפי שבואר לעיל.
על פי זה ביאר את ששאלנו בתחילת השעור, בט' באב יש דיעה שמספיק עולה אחד שכן עניין הקריאה הוא תענית ואבילות ולא מצד מצוות לימוד תורה בצבור ואמנם בכל הקריאות אף כאלו שאין עניינם המובהק -לימוד התורה, נתנו את גדרי תלמוד תורה שכן סוף כל סוף קוראים בתורה מ"מ בט' באב יש איסור ללמוד תורה אז אומר מ"ד אחד שעולה רק אחד ואילו מ"ד שני סובר שסוף כל סוף הוי כדברים המותרים ללמוד בט' באב ולכן נתנו להם גדרי לימוד תורה עם ג' עולים כפי שבכל שני וחמישי ושבת במנחה וכו..
מקורות
ואחר שגוללין ספר תורה קורא ההפטרה וצריך שיהא בה מענין פרשת היום ולמה מפטירין בנביאים לפי שגזרו על ישראל שלא יקראו בתורה וכנגד שבעה שהיו עולין לקרוא בתורה ואין קורין פחות משלשה פסוקים עם כל אחד ואחד תקנו לקרות כ"א פסוקים בנביאים ולא יפחות מהם ואם נשלם הענין בפחות מכ"א כגון הפטרת שובה שהיא קטנה אינו צריך לקרות יותר. ולכן נקראת הפטרה לפי שהיו נפטרין בה מקריאת התורה. ור"ת כתב טעם אחר , למה נקראת הפטרה לפי שאמרינן בסוטה בפרק ואלו נאמרין כיון שנפתח ספר תורה אסור לדבר אפי' בדבר הלכה שנא' ובפתחו עמדו כל העם ולאחר קריאת התורה הותרו לפתוח ולדבר והוא מלשון יפטירו בשפה ומלשון פטר רחם-פתוח. וי"א שהוא מלשון אין מפטירין לאחר הפסח לשון סלוק מן הדבר כלומר אחר שקראו ההפטרה נסתלקו מתפילת יוצר ומתחילין בתפילת מוסף…..שהרי תיקנו למפטיר שבעה ברכות כדאמרינן במס' סופרים אומר שבעה ברכות כנגד שבעה שקורין בתורה, פירוש, שתים בקריאת התורה תחילה וסוף ואחת לפני ההפטרה וארבעה לאחריה הרי שבעה ברכות.
איבעיא להו: מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה? רב הונא ורבי ירמיה בר אבא, חד אמר: עולה, וחד אמר: אינו עולה. מאן דאמר עולה – דהא קרי, ומאן דאמר אינו עולה – כדעולא, דאמר עולא: מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה – מפני כבוד תורה, וכיון דמשום כבוד תורה הוא – למנינא לא סליק. מיתיבי: המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין כנגד שבעה שקראו בתורה. ואם איתא, עשרים וארבעה הויין! – כיון דמשום כבוד תורה הוא, כנגדו נמי לא בעי.
רש"י: מפני כבוד תורה – שלא יהא כבוד תורה וכבוד נביא שוה, וכיון דמשום כבוד תורה הוא ולא משום חובה – לאו ממנינא הוא.
כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא בעי – וקשיא לפי מנהגינו שאנו נוהגין בכל שבתות השנה שהמפטיר חוזר וקורא מה שקראו הראשונים ואין קורא כלל אחר כך אם כן מאי קא משני כיון דמשום כבוד התורה הוא כנגדו נמי לא בעינן אדרבה היה לו לומר כיון דאין קורא אלא מה שקראו הראשונים כנגדו לא בעינן אלא שמע מינה דבימי התנאים היה המפטיר קורא מה שלא קראו הראשונים והכי נמי משמע מדתקינו ג' פסוקים כנגדו למפטיר בנביא כנגד מה שקרא בתורה למאן דאמר עולה כדאמרינן בסמוך א"כ שמע מינה שהוא קורא מה שלא קראו הראשונים וא"כ קשה למה אין אנו נוהגין לעשות כן ונראה לפי שבימי החכמים לא היו אומרים קדיש בין אותן שקראו קודם המפטיר והמפטיר ולכך היה המפטיר מסיים אבל אחר שנסדר הש"ס ותקנו לומר קדיש בין אותם שקראו ראשונה והמפטיר כמו שתקנו לומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן ויראו עינינו אחר השכיבנו שלא היו אומרים בימי התנאים והם תקנוהו להודיע שתפלת ערבית רשות והכי נמי תקנו לומר קדיש בין השבעה למפטיר להודיע שאינו ממנין השבעה.
ומפטיר מיבעיא אם עולה או לאו ואסיקנא דעולה לפיכך נוהגין בתענית וביה"כ במנחה ובט' באב שהשלישי מפטיר כיון שעולה למנין ואין יכולין להוסיף על ג' אבל בשבת ובי"ט ויוה"כ שיכולין להוסיף נוהגין שבשבת השמיני מפטיר ובי"ט הששי וביוה"כ השביעי ואתי שפיר בין למ"ד עולה בין למ"ד אינו עולה שאם עולה והוסיפו עליהם אין לחוש שהרי יכולין להוסיף ואם אינו עולה הרי כבר קראו שבעה לפניו הלכך קורא שבעה וגומר עמהם הפרשה ואומר קדיש וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא הז'
סעיף ד נוהגים לקרות שבעה ולגמור עמהם הפרשה ואומר קדיש,וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא השביעי. הגה:וכן נוהגים ביום טוב שאין מפטיר ממנין הקרואים, אבל בחול שאסור להוסיף על מנין הקרואים, השלישי הוא מפטיר. וביום שמוציאין ב' ספרים או ג', יא המפטיר קורא באחרונה…. ואומרים קדיש קודם שעולה המפטיר, ואין חילוק בזה בין הוסיפו על מנין הקרואים או לא ובין מוציאין ס"ת א' או ג'.
סעיף ה: אם לא נמצא מי שיודע להפטיר אלא אחד מאותם שעלו לקרות בתורה, וכבר אמר ש"צ קדיש אחר קריאת הפרשה, זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות ויברך על קריאתו תחלה וסוף. הגה: אבל אם לא אמר קדיש, יפטיר מי שעלה לשביעי אם יודע, ואם יש אחרים שיודעים להפטיר לא יפטיר מי שעלה כבר.
סעיף ו: אם טעה ש"צ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש, א"צ לקרות עוד אחר אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי, דקי"ל מפטיר עולה למנין שבעה.
וה"ר ישעיה כתב מה שנהגו שהמפטיר קורא המוספין ומפסיק בקדיש בין קריאת התורה לקריאת המפטיר נראה לי שקריאת המוספין אינה חובה שהרי אינה נזכרת בתלמוד ואינה אלא תיקון הגאונים שיקרא המפטיר במוספין לגורסם שליח צבור ויאמר אותם בתוך התפילה ומפני שאינם חובה לא ניתנו לאחד מן הקורים הבאים חובה ליום אלא תקנו שיקראם המפטיר שאינו קורא משום חובה וכיון שאין קריאתו חובה לא חששו אם לא יקרא במה שקרא החמישי אבל ד' פרשיות ופרשת ראש חודש שהם חובה ליום וקובעים הפטרה אחרת אינו דין שיקרא אותם אלא אחד מהז' שהם באים חובה ליום וגם לא להפסיק בקדיש ביניהם שכמו שפרשת היום היא חובה גם זו היא חובה ועודפת עליה שמפסיקין הפטרת פרשת היום ומפטירין בפרשה הנוספת הילכך הטוב והישר הוא לקרות ששה בפרשת היום והשביעי בפרשה הנוספת כמו שמפורש בגמרא (עיי' מגילה כט סוע"ב) ואחר כך אומר קדיש ואחר כך חוזר המפטיר וקורא לכבוד התורה בפרשה הנוספת שקרא הז' כמשפטו בכל שבתות השנה עכ"ל ואף על פי שאין אנו נוהגים כן כתבתי דברים אלו לפי שאם באיזה מקום ימצא שנוהגים כן אין מזחיחין אותם:
בדבר מה שטעה הקורא בחוה"מ פסח אחר שגמר לקרא בס"ת הראשונה שהוא השלישי אם צריך לומר עוד הפעם קדיש אחר הרביעי. לכאורה תלוי זה במחלוקת הר"מ מרוטנבורג והרא"ש שהביא הטור באו"ח סי' רפ"ב בטעה ש"צ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש שאז עולה המפטיר למנין השבעה שדעת מהר"מ שצריך לומר אחריו עוד הפעם קדיש, והרא"ש סובר שאין לומר קדיש פעם אחרת, וא"כ גם בעובדא דידן יצטרך למהר"מ לומר פעם ב' קדיש אחר הרביעי ולהרא"ש לא יצטרך לומר פעם אחרת. ……ולכן מסתבר שרק התם שגמרו כל הפרשה שהוא חובת היום ויצאו כבר ידי חובת קריאת הפרשה שהוא עיקר חיוב קריאת התורה אך שעדיין צריכין לקרא עוד בשביל חובת שבעה קרואים שהוא ג"כ חיוב בשבת, הוי חיוב זה טפל לעיקר הקריאה ולא הצריכו לומר עוד קדיש בשביל זה דנפטר בקדיש של עיקר הקריאה דבטל להעיקר, וכדמצינו כעין זה בעוד ענינים.
וא"כ יקשה כיון שהמפטיר צריך ג"כ לקדיש במה נפטר עתה אחרי ששינו מנהג הש"ס. וצריך לומר כיון שההפטרה הוא טפל לקה"ת שבלא קה"ת ליכא הפטרה והשם מוכיח ע"ז בטל להקריאה שהוא העיקר ואף קריאתו בתורה הוא רק טפל דהא רק מפני כבוד התורה קורא נבטלו לעיקר הקריאה ונפטרו בקדיש שעל העיקר.
וצריך לומר דיש שני עניני קריאה חדא דחייבו ללמד התורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי ובמנחה בשבת, כמפורש בב"ק דף פ"ב מצד מצות למוד התורה. וכן ביום טוב הוא מצד מצות למוד התורה ויש עוד קריאה שתקנו לפרסם ולהודיע כמו שקלים ופרה וחדש כדאיתא ברש"י מגילה דף כ"ט וכן קריאת זכור הוא כדי לזכור בפה והוא עצם קיום המצוה דזכירה וא"כ אינם מצד מצות לימוד, וכן קריאה דתענית שהוא לעורר לתשובה וכן בחנכה ופורים שהוא לפרסומי ניסא, וכן קריאה דר"ח משמע שאינה בכלל תקנת משה
וא"כ בשבת ר"ח וד' פרשיות שדין למוד יצאו בפרשת השבת ורק שעכ"פ צריך לקרא של ר"ח וד' פרשיות לפרסם ולהודיע וממילא הוא גם בדין למוד, הוי דין למוד שלהן רק טפל להקריאה כיון שעצם קריאתה אינה ללמוד. ומטעם זה לא איכפת לן מה שקורא זה המפטיר אף שקריאתו אינה לחובה רק לכבוד התורה כיון דעכ"פ איכא הפרסום מזה, וגם מצד כבוד התורה הוא קורא זה גם כדין למוד ממילא והויא אף קריאת המפטיר כתקנת קריאה זו בין לענין העיקר ובין לענין הטפל שבו. ולכן מאחר שדין למוד שבו שזה מצריכו שיאמרו לאחריו קדיש הוא רק טפל נמצא שהוא טפל לקריאת הפרשה שעיקרה ללמוד ככל מפטיר שג"כ קריאתו הוא כדין למוד אך מכיון שעיקרו אינו ללמוד אלא מפני כבוד התורה נחשב טפל לעיקר הקריאה, כ"כ קריאת ד' פרשיות ור"ח וחנכה שהלמוד שזה מצריכו לקדיש אינו עיקר הקריאה הוא טפל לעיקר הקריאה שהיא פרשת השבת ונפטר בהקדיש שלאחר הפרשה ככל מפטיר. ומתורץ קושית הר' ישעיה שהביא ב"י והוא מנהגנו ונכון מאד.
ונמצא לפ"ז שהקדיש תקנו לומר אחר שגמרו כל הקריאה שעיקרה ללמוד. וא"כ למה שבארתי שסך הקרואים הוא רק מדין למוד הוו פסוקי קריאת כל השבעה קרואים מדין למוד שתקנו שילמדו בשבת זו פרשה זו ולחלקה לשבעה קרואים. וא"כ בשבת ר"ח טבת אדר וניסן שיש ג' ס"ת דהוכרחו לתקן שיקרא אחד מהשבעה קרואים פרשת ר"ח דהא לא תקנו שיקראו יותר משבעה קרואים לחובה הוכרחו ממילא להחשיב גם פרשת ר"ח בשבת זו מפרשת היום שעיקרה ללמוד ונחשב שלא נגמר פרשת היום עד אחר שקרא השביעי פרשת ר"ח בס"ת השניה, דלכן אף שלרא"ש אם גמרו הפרשה בששי הויא קריאת השביעי רק טפל משום שגמרו בששה גם מה שהיה צריך השביעי לקרות וא"כ גמרו כל מה שתקנו ללמוד היום רק שלא למדו כהתקנה בשבעה ונמצא שעיקר הקריאה יצאו ודין שבעה קרואים הוא רק טפל אבל בשבת ר"ח וד' פרשיות שהשביעי קורא בשל ר"ח גם להרא"ש הוא מעיקר הפרשה שתקנו לקרות היום ללמוד דגם להרא"ש כל מה שתקנו לקרות להשבעה היא היא הפרשה שהצריכו היום ללמוד ולכן לא נחשבה נגמרה הפרשה עד שיקראו גם את של ר"ח. וכן אם היה המנהג שיקרא השביעי בשלישית היה נחשב שלא נגמרה הפרשה עד אחר כל הקריאות והמפטיר היה צריך לכפול.
סעיף ו: אין המפטיר מפטיר עד שיגמור הגולל לגלול הס"ת.
(יב) אין המפטיר וכו' – היינו שאין רשאי להתחיל לומר ההפטרה עד שיגמור וכו' והטעם כדי שגם הגולל יתן לבו למה שיאמר המפטיר שחובה היא על כל אדם לשמוע פרשת ההפטרה כמו פרשה שבס"ת וברש"י שם משמע שצריך להמתין עד שיוגלל הס"ת במטפחותיה [יד] אין לסלק מעל השלחן ספר הנביאים או החומש שקורין בו המפטיר עד אחר הברכה כדי שיראה ויברך על מה שהפטיר:
[1] אמנם יע' בביה"ל שהאידנא שכבר חזרה הקריאה למקומה נשארה התקנה לקרוא בהפטרה בברכותיה דווקא כאשר קוראים בתורה אך במקום שאין ס"ת לא יקראו את ההפטרה בברכותיה.
[2] ייתכן אף להסביר באופן אחר שהפגם לא מצד הז' קרואים אלא מצד
[3] יע' בתשובה בהוכחות שהביא ובמיוחד ההוכחה שהביא מהקריאה של ט' באב.
