בגמ' ר"ה כ"ח.
"שלחו ליה לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא … אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא. פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא (ויקרא כג, כד) זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה"
יש כאן בגמ' 2 טעמים מדוע התוקע לשיר יצא. 1 – "זכרון תרועה" . 2 – "מתעסק".
מסביר רש"י:
"מהו דתימא התם אכול מצה קאמר רחמנא והא אכל – ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן (כריתות דף יט:) המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה"
דהיינו לפי דברי רש"י ההבדל בין מצה לתקיעת שופר הוא שבמצה יש לאדם הנאה בכל מקרה ולכן לא נחשב מתעסק, משא"כ בשופר.
שואל הפנ"י : ומה בכך שנהנה ? ואם אכן יש להנאה משמעות אז למה באמת למסקנת הגמרא התוקע לשיר יצא ?
בהמשך הגמ' (כט.) מובא:
"אמר ליה רב זירא לשמעיה איכוון ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה"
נחלקו המפרשים אם חולק ר' זירא על רבא וסובר שמצוות צריכות כוונה, או שאינו חולק וסובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ודוקא במשמיע ושומע צריך כוונה, להוציא ידי חובה מישהו אחר.
הרשב"א מסביר בדברי רש"י במקום שאכן הם חולקים, רב זירא סובר מצוות צריכות כוונה ואילו רבא סובר מצוות אין צריכות כוונה.
הרי"ף במקום מביא רק את דברי ר' זירא שאמר לשמשו לכוון ולתקוע לו. מסיק מכאן הרא"ש:
"רב אלפס ז"ל לא הביא דברי רבה אלא רק דברי ר' זירא משום דס"ל דהכי הלכתא. אע"ג דרבה ורבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצוות אינן צריכות כוונה הלכתא כר' זירא".
דהיינו שסובר מצוות צריכות כוונה.
ברמב"ם מצאנו 2 הלכות שנראות לכאורה סותרות זא"ז:
הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ג מביא:
"אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטין לאכול יצא ידי חובתו".
ואילו ברמב"ם הלכות שופר סוכה ולולב פ"ב ה"ד
"המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא חובתו. וכן השומע מן המתעסק לא יצא. נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו. עד שיתכוין שומע ומשמיע"
שואל המגיד משנה: אם מצוות אין צריכות כוונה (כמו שפוסק הרמב"ם במצה) מדוע שופר לא יצא?
מתרץ הרב המגיד:
"לא מצאתי בזה תירוץ נאה לדעתי רק שנאמר שרבנו סובר דאינו דומה אכילת מצה לתקיעת שופר שבתקיעת שופר אינו עושה מעשה אלא השמיעה ואפילו התוקע עיקרו הוא השמיעה לפיכך צריך כוונה מה שאין כן באכילת מצה ורבה הוא שהשוה דינם והאריך שם ובסוף דבריו כתב עם כל זה אני מסתפק שלא תהיה נוסחת הרמב"ם ז"ל אמתית שם גבי מצה לא יצא במקום יצא ויבואו שופר ומצה שניהם דינם שוה וכן נראה מן ההלכות".
המ"מ מציע שני כיוונים: הראשון הוא לחלק בין מקום שיש בו מעשה (כאכילת מצה) שבו כוונה לא מעכבת, לבין מקום שאין בו מעשה (כשמיעת קול שופר, שזו המצווה ולא מעשה התקיעה), שם צריך כוונה כי מעשה המצווה חלש יותר .[1]
מה הסבר הדברים? מדוע במעשה לא צריך כוונה ובמקום שהמצווה אינה במעשה צריך?
מביא ר' שמואל בשם ר' שמעון שקאפ ששאל את ר"ח והשיב לו :
יש לדון בשאלת מצוות צריכות כוונה, מה יסוד הדברים:
הרב כהנמן רצה להוכיח ממצוות חינוך דמשמע כהסבר השני דעדיין יש בידו מעשה מצווה דאל"כ מה העניין לחנך קטן למצוות, הרי בלא דעת או גם כוונה ואם כהסבר ראשון אין כאן מעשה מצווה כלל ומה הועלנו בקיום המצווה ע"י הקטן.
מביא ר' שמואל בשם ר' שמעון שקאפ:
הגמ' שם בר"ה כח: בהמשך לדברי רבא שסובר מצוות אינן צריכות כוונה מביאה את שאלת אביי:
"א"ל אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה אמר לו שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן"
דהיינו אביי שואל אם מצוות אין צריכות כוונה אזי אדם שישן "סתם" בסוכה בשמיני יעבור בבל תוסיף, כי קיים המצווה אף בלי כוונה.
ואם נסבור כהסבר שני דבכל מקרה יש מעשה מצווה אף אם לא התכוון, מדוע, אפוא, שאלת אביי אינה אף למ"ד מצוות צריכות כוונה ?
מוכח מכאן דלמ"ד מצוות צריכות כוונה, ללא כוונה אין בכלל מעשה מצווה.
מסביר ר' שמואל:
גם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה צריך שיהיה מעשה מצווה כמו למ"ד מצוות צריכות כוונה. אלא שהחילוק ביניהם שלמ"ד מצוות צריכות כוונה הכוונה היא עושה את מעשה המצווה, דבלי הכוונה אין מעשה מצווה (כמו שאמרנו). אולם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה עצם העובדה שאדם עושה מעשה מצווה בזמנה, כמו לולב בסוכות, קר"ש בבוקר, תפילין זה הופך את המעשה למעשה מצווה.
כל זה נכון דווקא במעשה. דהייינו, שאדם עושה מעשה יש כאן ביטוי למעשה מצווה, משא"כ במחשבה אין כאן ביטוי למעשה מצווה, ובמה יתבטא מעשה המצווה? זה שאדם עבר ליד ביהכנ"ס ושמע קול שופר בין קולות נוספים עדיין לא נחשב שיצא ידי מצוות שופר וכדי שיהיה מעשה מצווה צריך או מעשה או כוונה.
מה, אפוא, המצווה בתקיעת שופר? האם לתקוע או לשמוע ?
צריך לומר דבשופר המצווה היא לשמוע קול שופר – "זכרון תרועה". וזה גם נוסח הברכה – "לשמוע קול שופר".
שמיעה היא מעשה שאינו ניכר, שאינו עושה מעשה. ללא כוונה לא ניתן לדעת שזו שמיעה של מצווה, משא"כ כמו שאמרנו כאשר יש מעשה מצווה כמו אכילת מצה או הנחת תפילין שעצם עשיית המעשה, בזמן חיוב המצווה, מעיד על כך שעושה זאת לשם מצווה.
לפ"ז רבא למד שהמצווה היא התקיעה ולכן התוקע לשיר יצא כמו כפאהו לאכול מצה, דבשניהם יש כאן מעשה מצווה. בהו"א היה לגמ' צד לומר דבשופר המצווה היא לשמוע – "זכרון תרועה", קמ"ל רבא דיצא משום שהמצווה היא לתקוע.
ר' זירא לעומת זאת למד שהמצווה היא לשמוע ועל כן במצוות שאין בהם מעשה ניכר אלא בפעולה פסיבית, בשמיעה, צריך כוונה כדי לצאת.
ולפ"ז באמת אין מחלוקת בין רבא לר' זירא לעניין מצוות צריכות כוונה (אלא לעניין מהות המצווה בתקיעת שופר), ושלא כרשב"א שהבאנו לעיל שהסביר שהמחלוקת היא אי צריכות כוונה אם לאו.
הרמב"ם פסק כמו ר' זירא ולכן במצוות תקיעת שופר על מנת שיהיה ניכר שמקיים מצווה צריך כוונה ולכן פסק שהתוקע לשיר לא יצא, בניגוד לאכילת מצה, שם קיום המצווה הוא בעשייה פיזית דאין צריך כוונה.
לעניין נוסח הברכה ר"ת פוסק שמברכים "על תקיעת שופר"
שואל הראבי"ה מה המקור של ר"ת הרי מפורש בירושלמי שמברכים "לשמוע קול שופר".
אלא ר"ת פוסק כרבא שהתוקע לשיר יצא ולפי מה שהסברנו זה משום שהמצווה היא התקיעה ויש כאן מעשה ניכר שאינו צריך כוונה וזה גם המקור והטעם לברך – "על תקיעת שופר".
הרמב"ם הלכות שופר סוכה ולולה פ"א ה"ג כותב:
"שופר של עכו"ם אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע יצא… וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה."
שואל המגיד משנה – והרי בגמ' ראש השנה כח. מובא:
"אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא … אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא"
אלא הדברים כמו שאמרנו:
רבא לשיטתו שהמצווה היא לתקוע ולכן כאשר לצורך התקיעה הוא משתמש בשופר של עולה לא יצא כי זו מעילה.
אבל הרמב"ם פוסק שהמצווה היא לשמוע ולכן יצא כי "קול מראה וריח אין בהם משום מעילה".
[1] הכיוון השני הוא לומר שיש טעות בגרסה בהלכות חמץ ומצה ובעצם דעת הרמב"ם בשני המקומות שמצוות צריכות כוונה.
