בפר' מקץ מתחילה תקופת רעב בא"י, יעקב שולח את בניו למצריים להביא אוכל ואומר לכו שברו לנו אוכל ונחיה ולא נמות" לאחר שחוזרים האחים בפעם הראשונה והזמן חולף מבקש יעקב "שובו שיברו מעט אוכל" ולא מוסיף נחיה ולא נמות ואז יהודה אומר "שלחה את הנער איתנו ונחיה ולא נמות". למה לא מוזכר כל פעם נחיה ולא נמות? ועוד למה יוסף בוחר את שמעון לאוסרו?
הירושלמי תרומות פ' ח: "תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו 'תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו, ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם'. אפילו כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו.".
ממשיך הירושלמי ומביא מחלוקת אמוראים: א"ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי. ורבי יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי.
כל מחלוקתם היא רק כאשר ייחדו להם אחד: ר"ל רק כשאותו אחד חייב מיתה כמו שבע בן בכרי שיצא לקלל את דוד וברח לעיר אבלה יואב רדף אחריו כי היה מורד במלכות עד שאנשי העיר מסרוהו ליואב.
לדעת ר' יוחנן: אפילו סתם אמרו על מישהו שאינו חייב מיתה – מותר להציל את השאר.
חזו"א: חייב מיתה כשבע בן בכרי – אם דנוהו בבי"ד גם כשהגויים לא דרשוהו אלא הוא נמצא בסיעת בני אדם – מותר למסור אותו.
מוסיף החזו"א גם אם הוא מורד במלכות ולא חייב מיתה בבי"ד מותר למסור אותו והדיון במחלוקת ר"ל ור' יוחנן זה לגבי חייב מיתה בדיניהם (דיני הגויים) לפי ריש לקיש אם חייב אף מדיניהם מותר למסרו
לפי ר' יוחנן אפילו כשביקשו סתם מישהו – יש לו דין רודף.
רמב"ם הל' יסודי התורה ה, ה: פוסק כריש לקיש אע"פ שהכלל במחלוקות ריש לקיש ור' יוחנן שהלכה כר' יוחנן "אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי -ימסרו אותו ואין מורין כו לכתחילה".
ידועה מחלוקת הרא"ש והרמב"ם לגבי מוסר עצמו למצווה שהיא יעבור ובל ייהרג (כמו אכילת חזיר) הרא"ש סובר שמותר והרמב"ם שחייב מיתה (כלפי שמיא), אז מדוע הוסיף הרמב"ם שאין מורין הלכה כן? האם כוונתו שיימסרו כולם?!
רבינו בחיי: אם ביקשו אחד מתוך הסיעה – מוסרים המקור מאחי יוסף, כשיוסף אומר "אחיכם האחד ייאסר" ולא נוקט מי – הם לא מוסרים אף אחד אבל כשהוא בחר "ויאסור את שמעון" כי הם סירבו למסור, מכאן לומד רבינו בחיי שאין למסור מישהו כשלא התבקשו מישהו ספציפי.
הירושלמי ממשיך בסיפור "עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ואזיל ליה ללוד גבי ר' יהושע בן לוי. אתון [=חיילי המלכות] ואקפון מדינתא. אמרו להן: אין לית אתון יהבון ליה לן, אנן מחרבין מדינתא. סלק גביה ריב"ל ופייסיה ויהביה לון.´ מאחר וביקשו אותו המלכות – ריב"ל פייס אותו והסגיר אותו למלכות, ממשיך הסיפור "והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי, ולא אתגלי. וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי. אמר ליה [אליהו] 'ולמסורות אני נגלה?' א"ל ולא משנה עשיתי? א"ל וזו משנת החסידים?”
כלומר מעיקר הדין היה צריך למוסרו אבל זו לא מידת חסידות שמתאימה לריב"ל.
הט"ז שואל מהי מידת החסידות אם יהרגו כולם? אלא הטענה של אליהו הייתה למה אתה – ריב"ל – נדחף? תישאר בצד, תן להמון לדאוג! זהו הפשט באחים שלא מסרו מישהו לפי ההסבר של רבינו בחיי כי כולם שווים.
רמב"ם בהל' שבת פ' ב הל' ג: כשצריך לחלל שבת – יעשו זאת גדולי ישראל.
אז מה הטענה של אליהו נגד ריב"ל? הרי כל העיר הייתה מושמדת? ברור שגדול הדור צריך להתעסק בזה?!
החזו"א סנהדרין כה: חייל בכיפת ברזל מזהה טיל שעומד ליפול על אצטדיון מלא בבני אדם ואם יירט אותו הוא יפגע באדם בודד – מותר לו לבצע את היירוט. (אומנם החזו"א מדבר על חץ אך הינו הך ל"חץ").
והרי אתה הולך להרוג! אתה מציל המון בהריגת אחד והרי לאותו אחד אין דין מוות?! כיצד אתה מחליט להורגו בשביל הצלת הסיעה?!
בחילוק זה אפשר להבין את טענת אליהו לריב"ל: היה צריך להיעשות אבל לא אתה, גדולי ישראל מחללין שבת כשזהו מעשה הצלה וכאן גם אם היה מותר למוסרו – זהו לא מעשה הצלה אלא הריגה.
אפשר להבין את הרמב"ם שפסק כמו ריש לקיש שאסור להסגיר אלא אם חייב מיתה ו"אין מורין כן" מאחר וזהו מעשה מסירה/הריגה ולא מעשה הצלה – אל תעשה – מישהו אחר יעשה זאת.
כשיעקב שולח את בניו לראשונה לשבור שבר במצריים הוא אומר להם ש"נחיה" בעוה"ז "ולא נמות" בעוה"ב כי חובה להביא אוכל ממצריים, אין שום הצדקה לא לרדת למצריים, לאחר שחוזרים האחים ומספרים ליעקב אביהם שהאיש רוצה לראות את בנימין אומר להם יעקב "שברו מעט אוכל" כלומר תחפשו מקורות שיתנו לנו להמשיך לחיות, אך כשכילה האוכל ויהודה דורש את בנימין – הוא אומר לו שנביא אוכל זה ודאי לבנימין אם יקרה אסון זה ספק ולכן משתמש יהודה ב"ונחיה ולא נמות" שלא נתחייב גם מדין שמיים
לגבי השאלה שנשאל השר הנגבי האם מותר לתקוף את סינוואר אם הוא מוקף בשבויים ישראלים – זו לא הצלה (הוא כרגע לא מהווה איום) ואפילו אם הוא מהווה איום – לגבי להרוג את החטוף: לריש לקיש: אין היתר אלא רק לשיטת ר' יוחנן יש לחטוף דין רודף בהנחה שהריגת סינוואר היא הצלה.
