* בין שלל המצוות שפרשתנו מרובה בהן, מצויה מצווה שכיום, שעה שהיובל לא נוהג, אף היא אינה נוהגת והלכותיה קצת נשכחו. מדובר במצוות עבד עברי.
מיד בתחילת הפרשה, בפרק כא פסוק ב' אומרת התורה: "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם".
והנה, בפרשת ראה, בפרק טו' פסוק יב', התורה אומרת: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך.
לכאורה, במבט ראשון יש סתירה בין הפסוקים בפרשת משפטים לפרשת ראה.
בפרשת משפטים, בתום שש שנים – העבד יוצא לחופשי חינם, מלשון הפסוק משמע שהוא יוצא מאליו. נגמרת תקופת העבדות, הוא משתחרר – יוצא לחופשי. אין צורך באדון.
לעומת זאת, בפרשת ראה, שם מלשון הפסוק משמע כי יש צרך במעשה שחרור של האדון: "בשנה השביעית תשלחנו חופשי מעמך". לא מדובר בשחרור אוטומטי אלא יש צורך בפעולה אקטיבית של האדון שישלח אותו – ולכאורה מה פתרון הדברים?
* בפרשת ראה, התורה ממשיכה ואומרת: "וכי תשלחנו חפשי מעמך, לא תשלחנו ריקם. הענק תעניק לו מצאנך, מגורנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלוקיך תתן לו. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך, על כן אנוכי מצוך את הדבר הזה היום".
היינו – התורה מצווה שכאשר העבד העברי משתחרר בתום שש שנים, יש מצוות הענקה. אסור לשחרר את העבד בלי כלום אלא יש מצווה לתת לו בתום תקופת העבדות "מצאנך, מגורנך ומיקבך".
למרות שלכאורה מלשון הפסוק עולה כי אין מצוות הענקה אלא למי שמשתחרר בתום שש שנים של עבודה, אך לא לעבד או אמה המשתחררים בגין סיבות אחרות, אך הגמרא במסכת קידושין בדף טז' עמוד ב' לומדת כי מצוות הענקה קיימת גם ביציאות אחרות. כגון: היוצא ביובל, או במיתת האדון וכן אמה עבריה היוצאת בסימנין.
וכך פסק להדיא הרמב"ם בהלכות עבדים בפרק ג' הלכה יד:
"אחד היוצא בסוף שש או שיצא ביובל או במיתת האדון וכן אמה עבריה שיוצאת באחד מכל אלו או בסימנין הרי אלו מעניקים להם. אבל היוצאין בגרעון כסף אין מעניקים להם."
* יש להבין את מהותה של מצוות הענקה,
המשנה למלך (שם בהלכות עבדים) חוקר בעיקר מצוות הענקה:
האם מדובר במצווה בעלמא המוטלת על האדון, כמו מצוות הנחת תפילין או מצוות נטילת לולב או צדקה שאם אינו מקיימה עובר על מצוות העשה בעלמא אך לעבד אין כל שייכות למתנה שהוא אמור לקבל בהענקה.
או שמא, מצוות הענקה ענינה יצירת חוב ממוני של האדון לעבד.
דהיינו, אם נתרגם זאת לימינו, כיום החוק מחייב לשלם לעובד פיצויי פיטורין ושאר תנאים סוציאליים, אם כן, האם יש להתייחס להענקה כאל פיצויי פיטורין, שהינם חלק מתנאי העסקת העבד, או שמא מדובר במצווה המוטלת על האדון ולא בזכות של העבד.
מה הנפקא מינות?
* מבאר המשנה למלך, שהנפקא מינה פשוטה. אם מדובר במצווה גרידא, אין העבד יכול לתבוע את האדון בגין אי קיום המצווה ואין בית הדין יורדים לנכסיו של האדון. ( למרות שהכלל הוא שבית הדין כופין על המצוות, דהיינו יש מקום לבית הדין להלקותו עד שיקיים המצווה, למרות שגם בזאת יש לדון האם כופין אותו מצד מצווה ששכרה בצידה או לא, ראה שם) אך זכות תביעה אין לעבד כנגד האדון.
אם מדובר בחוב ממוני, פשוט הדבר שניתן לתבוע את האדון ובית הדין יורדים לנכסיו.
* יתירה מזו, נפקא מינה נוספת היא, אם מדובר בחוב ממוני, הרי שלכאורה, תועיל תפיסה, והעבד יוכל לתפוס את רכוש האדון עבור הענקה המגיעה לו.
* נפקא מינה נוספת היא – האם שייך להחיל שיעבודא דרבי נתן על הענקה. "מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחברו, מניין שמוציאין מזה ונותנים לזה, ת"ל ונתן לאשר אשם לו" – ניתן להמחות החוב הלאה.
אם כן, אם זה חוב, יש שיעבודא דרבי נתן, אך אם זו מצווה בעלמא, לא שייך להמחותו.
ובאמת, תוספות בקידושין בדף טו' בד"ה ואידך, מביא את שיטת רבינו נתנאל שלומד כי באופן עקרוני שייך לומר שיעבודא דרבי נתן על הענקה, כמו בשכר שכיר. (לולא היה מיעוט מיוחד).
* הגמרא במסכת קידושין בדף טז' עמוד ב' מביאה: "תני חדא ענק אמה עבריה לעצמה ותניא אידך ענק אמה עבירה ומציאתה לאביה" לכאורה סתירה?
מתרצת הגמרא: "הא דאיתיה לאב הא דליתא לאב. ענק אמה עבריה לעצמה למיעוטי אחין, דתניא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם, אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מכאן שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו".
דהיינו: כידוע לאבא זכויות ממוניות רבות של בתו הקטנה והנערה (כגון, לקבל כסף קידושיה וכו') מוסיפה הברייתא, שגם הענקה המגיעה לאמה העבריה עם שחרורה – מגיעה לאב. וכמו כל הזכויות מכח הבת המגיעות לאב, אם האב מת, הבת מקבלת הכספים אליה ולא היורשים. הגמרא לומדת זאת מהפסוק "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה", אותם לבניכם (דהיינו, עבדים כנעניים) ולא בנותיכם לבניכם.
* הרמב"ם בהלכה טו' מביא: "ענק אמה עבירה וכן מציאתה, של אביה. ואם מת אביה קודם שיבואו לידו הרי הן של עצמה. ואין לאחיה בהם כלום שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו"
בפשטות הרמב"ם פוסק את דברי הגמרא ותו לא.
אך אם נדקדק בדברי הרמב"ם נראה כי הרמב"ם מחדש דין נוסף, הרמב"ם אומר :"ואם מת אביה קודם שיבואו לידו הרי הן לעצמה ואין לאחיה בהם כלום".
מהגמרא משמע רק שאם האב מת קודם שהשתחררה, הרי שהענק מגיע לבת. הרמב"ם מוסיף שגם אם האב עוד היה בחיים בעת השחרור אך טרם ניתן המענק בפועל , גם אז הממון מגיע לבת ולא ליורשים.
וכבר מזדעק הכסף משנה במקום ומקשה שהרי הגמרא במסכת כתובות בדף מא, אומרת כי נערה שנתפתתה ועמד המפתה לדין וחוייב לשלם הקנס, הרי שגם אם טרם שילם המפתה את הקנס לאב, אם מת האב, מגיע הכסף ליורשיו ולא לנערה. ואם כן, מדוע כאן בהענקה, אם מת האב טרם ששולם הענק אך לאחר שהגיע מועד החיוב – לאחר שנשתחררה, אין הענק נחשב לממונו של האב ואינו מורישו לבניו? (כאן לא צריך העמדה לדין מאחר ומדובר בממון ולא בקנס כמו במפתה).
מתרץ הסטייפלער, בקהילות יעקב במסכת קידושין סימן כג' באות ג', שמוכח מכך שהרמב"ם סובר כי הענקה אינה חוב ממוני אלא אך ורק מצווה המוטלת על האדון וכל עוד לא נגבה הסכום בפועל, אין חוב כספי, ממילא לאב אין כל זכות ממונית בו ולכן אם מת האב טרם התשלום בפועל, המענק מגיע לבת ולא ליורשים. מה שאין כן במפתה, לאחר שעמד בדין, כבר נוצר חיוב ממוני ולאבא יש זכות ממונית כנגד המפתה. זכות זו, יורשים הבנים.
* נמצא איפוא, שחקירה זו של המשנה למלך, הינה מחלוקת ראשונים.
הרמב"ם לומד שזו מצווה גרידא. המשנה למלך עצמו מביא כי גם דעת בעל התרומה היא כי שהענקה הינה מצווה גרידא ולא חוב ממוני.
מצד שני ראינו את שיטת רבינו נתנאל שמשווה בין הענקה לבין שכר שכיר לעניין הדין של שיעבודא דר' נתן ומוכח מכך שהוא לומד כי מדובר בחוב ממוני כ"שכר שכיר" ולא סתם במצווה בעלמא.
* ולכאורה, שיטת הרמב"ם שמדובר במצווה גרידא הינה תמוהה ביותר!
הגמרא במסכת קידושין אומרת: "גופא – אלו מעניקים להם: היוצא בשנים, וביובל ובמיתת האדון…" (עבד עברי משתחרר במיתת האדון רק כשאין לאדון בן – כשיש בן העבד עובד את הבן. באמה עבריה גם אם יש בן היא משתחררת).
הרמב"ם בהלכה יד' פוסק כדברי הגמרא, שגם עבד שיוצא במיתת האדון זכאי להענקה.
ואם כן, מי זה שחייב במצוות הענקה? היורשים. ולכאורה, מה הקשר של היורשים למצוות הענקה. העבד או האמה לא עבדו אותם אף פעם.
בשלמא אם נסבור כצד השני של החקירה כי מדובר בחוב ממוני, ניחא. יש חוב על נכסי האדון וחובתם לפורעו. אך אם מדובר במצווה גרידא מה פתאום חייבים היורשים המצווה של האדון? להם לא היה עבד?
* ובאמת, הקצות בחושן משפט סימן לט' באות א' שואל את השאלה על דברי הגמרא שלומדת כי עבד שיוצא במיתת האדון זכאי להענקה. שואל הקצות בשלמא למאן דאמר שיעבודא דאורייתא, יש לעבד שיעבוד על נכסי האדון והוא זכאי לפרוע מהם את חובו גם לאחר מות האדון.
אבל, שואל הקצות, למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא, מדוע זכאי להענקה, הרי הנכסים של האדון לא השתעבדו לטובת העבד ומדוע יכול העבד לגבות ההענקה מהיורשים?
מוכיח מכאן הקצות, כי: "ואפשר דהך הענקה במיתת האדון אינו חוב אביהם אלא חוב עצמם ומנכסי עצמן צריך ליתן הענקה" ומוסיף הקצות ומחדש כי: "אפילו אם לא הניח אביהן נכסים".
דהיינו: הקצות מחדש כי ליורשים יש חוב עצמי לשלם את הענקה לעבד, לא רק אם האדון השאיר נכסים, אלא אפילו אם האדון לא השאיר שום נכסים, חייבים היורשים לתת את המענק לעבד.
ולכאורה הדברים תמוהים ביותר, מדוע יתחייבו היורשים בהענקה. הרי העבד לא היה עבדם, הוא השתחרר במיתת האדון.
הדברים קשים גם לשיטת רבינו נתנאל שהענקה הוא חוב כספי – שהרי הקצות רוצה לומר שגם אם האדון לא השאיר נכסים על היורשים לפרוע, ועל אחת כמה וכמה לשיטת הרמב"ם שלומד כי הענקה היא מצווה בעלמא, מדוע מחוייבים היורשים במצוות האדון?
הקצות עצמו מתקשה בעניין זה ומנסה להסביר העניין באופן כזה שבמיתת האדון מתרחש תהליך כפול – הבנים קונים את העבד ומיד הוא משתחרר. כלשון הקצות: "ובבת אחת בא הקניין והחירות". ממילא, העבד היה שלהם וזו חובתם לתת לו הענקה.
אך הקצות בעצמו מרגיש שזה מאולץ והוא כותב כי: "הסברא לא מכרעת הכי וצ"ע".
* ובכדי לנסות ולהבין את חידושו של הקצות, נדרש להבנת שני ענינים ולחקור מספר חקירות.
האם המחייב את מתן הענקה לעבד, הוא סיום יחסי העבודה בין העבד לאדון.
או שמא – המחייב הוא מעשה השילוח והשחרור של האדון את העבד לחופשי.
האם בגלל שמראש המכירה שלו היתה מכירה לזמן, לשש שנים. מעין חוזה עבודה אישי. ומשהסתיימה התקופה הקצובה ממילא הסתיימו יחסי עבד אדון והעבד יוצא לחופשי.
או שמא, המכירה מראש הינה מכירה לעולם בלי תחנות ביניים. אלא שהתורה חידשה שכעבור שש שנים, יצא העבד לחופשי, התורה הפקיעה העבדות בתום שש שנים.
נפקא מינא במקרה שנחרב הבית באמצע השש שנים – האם העבד משתחרר בשש או שעובד לעולם.
חקירה דומה ישנה לגבי דין יובל, אך אין כאן מקומה. (בקרקעות לכו"ע זה אפקעתה דמלכא, לגבי עבדים זו מחלוקת ראשונים).
* הרב מבריסק לומד כי למעשה, שתי החקירות תלויות זו בזו.
הגמרא במסכת קידושין בהמשך הקטע שראינו קודם בנוגע למי זכאי להענקה, ממשיכה ואומרת: "אבל בורח ויוצא בגרעון כסף אין מעניקים לו".
היינו – הגמרא לומדת כי עבד המשתחרר בגרעון כסף או עבד הבורח מאדונו, אינו זכאי להענקה.
ולכאורה, מדוע? מה ההבדל בין עבד המשתחרר אחרי שש שנים, לעבד הפודה עצמו ויוצא לחופשי אחרי שלוש שנים??
מגמרא זו הרב מבריסק פושט את שתי החקירות שחקרנו.
ראשית מוכיח הגרי"ז כי ה"מחייב" בהענקה אינו סיום יחסי העבודה, אלא "שילוח העבדים" שהתחדש לו דין "יציאה". ולכן עבד שסיים עבודתו ללא שילוח האדון, כגון אם בדרך של התחשבנות בגרעון כסף או בבריחה, אינו זכאי להענקה.
כמו כן, מוכיח מכאן הרב מבריסק כי כל יציאה בשש שנים, היא לא גמר תקופת העסקה, יציאת עבד בתום שש שנים, אינה סיום החוזה, אלא אפקעתא דמלכא. דהיינו, לשיטתו, המכירה הינה לעולם אלא שבתום התקופה, חידשה התורה דין יציאה לחופשי.
שאם לא כן, זה לא שונה מגרעון כסף ומדוע לעבד מגיעה הענקה? מוכח שיציאה לחופשי בתום שש שנים זה מצד אפקעתא דמלכא.
פשטנו אם כן, שני דברים שיציאה בשש שנים, זו אפקעתה דמלכא ושהמחייב בהענקה, זה השילוח.
* הזכרנו קודם, כי אם אין לאדון בן, הרי שהעבד אינו עובר בירושה ליורשי האדון. וכך פוסק הרמב"ם בפרק ב' הלכה יב' מהלכות עבדים.
ולכאורה יש לחקור חקירה שלישית, מדוע אין העבד עובר בירושה:
האם זה מצד שאין לאדון בעלות ממונית ברמה כזו שהוא יכול להורישו.
או שמא מצד עצם הקנינים לאדון יש בעלות מלאה על העבד ואין כל בעיה שיעבירו ליורשיו, אלא שהתורה קבעה כי יש דין יציאה בעת מיתת האדון.
המנחת חינוך במצווה מב אות יג' לומד כי אין לאדון בעלות בעבד להורישו, הוא לא שייך כלל לדיני נחלות ודיני ירושה לא התחדשו בעבד עברי. ממילא, למעשה לפי דבריו, עם מיתת האדון פוקעת העבדות.
אבל הגרי"ז בסטנסיל חולק ולומד כי לאדון בעלות מלאה בעבד אפילו להוריש אלא שהתורה חידשה דין יציאה לחרות של העבד במות האדון.
* רואים מכאן שהרב מבריסק לשיטתו שלש פעמים:
* הרב מבריסק לומד שהענקה קיימת רק כאשר יש שילוח ודין יציאה ולא סתם סיום יחסי עבדות.
* ממילא, מוכיח הרב מבריסק, שיציאת שש הינה אפקעתה דמלכא ולא סתם סיום יחסי עבודה – כי אחרת מדוע יש הענקה ביציאת שש.
* שלישית, אומר הגרי"ז שמזה שיש מצוות הענקה במיתת האדון מוכח שהתורה חידשה דין של "יציאה" במיתת האדון. עד המיתה לאדון יש בעלות מלאה על העבד, המיתה יש בה משום "שילוח" ולכן יש חובת הענקה. אחרת, אם זה סתם סיום יחסי עבודה – אין הענקה.
* לפי דברינו אלו, אומר הגר"א עוזר , ברורה שיטת הקצות והרמב"ם ואין כל סתירה בין ההלכות.
* שאלנו כיצד לשיטת הרמב"ם שהענקה אינה אלא מצווה בעלמא ולא חוב ממוני, מדוע יורשים חייבים בהענקה לעבד?
פשוט מאד, ראינו כי למעשה, העבד נקנה לעולמים, אלא שהתורה הפקיעה את השיעבוד בו בתום שש שנים, וראינו כי למעשה אין כל מניעה שהזכויות בו יעברו ליורשים. אלא שבאה התורה וחידשה כי על היורשים לשחרר העבד, אם כן זו כבר מצווה שלהם, ברור שהם צריכים לתת לו הענקה. כי הענקה לומד הרב מבריסק היא פועל יוצא של פעולת שילוח ויציאה. וכאשר היורשים מקיימים מצוות שילוח, ממילא היורשים הם שחייבים במצוות הענקה.
אם כן, צדק הקצות בחידושו כי הענקה הינה חוב עצמי של היורשים. מאחר והתורה הטילה עליהם את שילוח העבד, ממילא הם אלו שחייבים במצוות הענקה.
ובאמת הדברים מבוארים במפורש בסטייפלער שאומר כי: "מצוות הענקה אינה בדווקא על מי שעבד אלא המצווה להעניק הוא על זה שמצווה לשלחו, שהרי כן כתיב וכי תשלחנו לא תשלחנו ריקם".
* וגם הסתירה בה פתחנו בין הפסוקים בפרשת משפטים לפרשת ראה. מתיישבת. כי בפרשת משפטים, בה מדובר סל מועד סיום העבדות, אומרת לנו התורה "ובשביעית יצא לחופשי חינם". אין צורך בפעולה של מי שהוא כי זו אפקעתא דמלכא.
אבל בפרשת ראה, שם מדובר על מצוות הענקה, שם מחדשת לנו התורה: "ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך. וכי תשלחנו חפשי מעמך, לא תשלחנו ריקם. הענק תעניק לו מצאנך, מגורנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלוקיך תתן לו..".
דעו לכם שלמרות שזו אפקעתא דמלכא, התחדש בה דין שילוח. כי השילוח הוא המחייב בהענקה והמשלח הוא שחייב בה.
