מצוות סיפור יציאת מצריים

מצות סיפור יציאת מצרים על ידי המחשה

וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאָזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י ה': (שמות י, ב)

בהגדה של פסח אנו מזכירים את דברי המשנה בפסחים: "רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור". בשיעור זה נברר כלפי מה הדברים אמורים – ידי חובת מה לא יצא. נביא שיטות ראשונים בזה, ונבארם.

כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו – פירושי הראשונים בזה * האם פטור סומא ממצות סיפור יציאת מצרים הוא רק מדאורייתא, או אף מדרבנן * קיים מצוה שהיה פטור הימנה ושוב התחייב בה האם כבר יצא ידי חובתו * חילוק בין פטור נשים במצוות עשה שהזמן גרמן לפטור סומא ממצוות * ביאור בדברי המרדכי גבי פטור סומא ממצות הגדה * מצות סיפור יציאת מצרים צריכה להיות על ידי המחשה, ולא די בסיפור גרידא * ביאור חדש בדעת הרמב"ן במצות סיפור יציאת מצרים

כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו – פירושי הראשונים בזה

מובא במשנה במסכת פסחים (פ"י מ"ה), ואומרים זאת בהגדה של פסח: "רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח מצה ומרור".

ונחלקו הראשונים מה הכוונה במאמר זה "לא יצא ידי חובתו" – ידי חובת מה לא יצא. דעת הכל בו (נא) שלא יצא ידי חובת אכילת פסח מצה ומרור, וכן משמעות דברי התוספות (פסחים קטז, א ד"ה ואמרתם). ודעת הרמב"ם (כן מבואר בקרית ספר חמץ ומצה פ"ז) שלא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים.

ויש להתבונן בדברים. בדעת הכל בו יש להבין – למה לא יצא ידי חובת האכילה, הרי כיון שהמצוה היא לאכול ואכל, מה בכך שלא פירש את הדברים. ובדעת הרמב"ם שלא יצא ידי הסיפור נדרש ביאור אחר שסיפר את כל הסיפור – מה בכך שלא הזכיר שלשה דברים אלו.

האם פטור סומא ממצות סיפור יציאת מצרים הוא רק מדאורייתא, או אף מדרבנן

כדי לבאר זאת נקדים דבר פלא לכאורה שכתוב במרדכי. ישנה מחלוקת במסכת בבא קמא (פז, א) בין רבי יהודה לרבי מאיר אם סומא חייב במצוות. בא המרדכי (מגילה תשצח) ומוכיח שסומא חייב במצוות ממה שאומרת הגמרא בפסחים (קטז, ב) שסומא פטור ממצות הגדה שכתוב "בעבור זה". ואם נאמר שסומא פטור מכל המצוות, למה הוצרכה הגמרא לימוד מיוחד שסומא פטור מהגדה, והרי סומא פטור מכל המצוות שבתורה ובכללם גם מצוה זו. בהכרח – אומר המרדכי – סברה הגמרא שסומא חייב בכל המצוות, ולכן הוצרכה ללימוד מיוחד לפוטרו ממצות סיפור יציאת מצרים.

דוחה זאת המרדכי שאין זו ראיה, כי יתכן שסומא פטור מכל המצוות, ומה שצריך פסוק מיוחד לפוטרו ממצות הגדה הוא כדי ללמדך שאפילו מדרבנן אינו חייב.

והדברים תמוהים פלאי פלאים – איך ייתכן שפסוק שנכתב בתורה שקדמה לגזרת חכמים, בא לפטור מגזרת חכמים? ועוד, מה נאמר קודם גזרת חכמים שחייבו סומא במצוות, למה היה צריך פסוק לפוטרו?

קיים מצוה שהיה פטור הימנה ושוב התחייב בה האם כבר יצא ידי חובתו

קודם שנבאר הדברים נקדים חקירה. בכל מצוה ישנם שני חלקים – יש את חלק החיוב המוטל על האדם, ויש את חלק הקיום שעל ידי מעשה האדם. ויש לחקור במה שפטרה התורה נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן האם דין זה נאמר רק כלפי החיוב, שאין להם חיוב במצוות אלו, אך כלפי הקיום – אם יקיימו מצוות אלו נחשב להם קיום מצוה כמו איש; או שהפטור נאמר גם לגבי הקיום שזה אומר שגם אם יקיימו את המצוות הללו אין זה נחשב לקיום מצוה כמו איש, אלא גדר וענין אחר הוא.

ואין להוכיח שזה גדר אחר ממה שאינה יכולה להוציא איש, כי יתכן שזה אותו קיום מצוה, אלא שנאמר דין שהפטור מהמצוה אינו יכול להוציא את המחוייב.

ונפקא מינה בחקירה זו – עבד שחייב במצוות כאשה שקיים מצות עשה שהזמן גרמא בעודו עבד, וכגון שנטל לולב, ומיד לאחר מכן השתחרר ונעשה כישראל גמור. ובאה השאלה האם יוצא ידי חובת נטילת לולב במה שנטל בעודו עבד, או שצריך ליטול שוב. שאלה זו תלויה בחקירה הנזכרת – להצד שהמצוה שקיים בהיותו עבד היא אותה המצוה, ניתן לומר שלא יהיה צריך ליטול שוב, כי נטילת הלולב שנטל בעודו עבד עולה לו לחובתו; ולהצד שזה גדר אחר בקיום המצוה, יצטרך שוב ליטול לולב, כי מה שנטל כבר בעודו עבד נחשב לגדר אחר של מצוה, ואינו יכול לעלות לו לחובתו עכשיו שהוא ישראל גמור.

ובספר טורי אבן (ר"ה כח, א ד"ה אילימא) יצא לפשוט השאלה בעבד שנטל לולב והשתחרר – מגמרא מפורשת. נאמר במסכת ראש השנה (כט, א) שמי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול להוציא את עצמו ידי חובתו, שאם למשל יתקע בשופר לעצמו, לא יוכל צד בן חורין שבו לצאת ממצוה שיש למקיימה צד של עבדות. ומוכיח הטורי אבן, שאם מצוה שמקיים כשחציו בן חורין לא מועילה לו, כל שכן שמצוה שמקיים בעוד כולו עבד – לא תועיל לו לזמן שישתחרר וייעשה בן חורין.

בהכרח אם כן שהמצוות שמקיים בעודו עבד אינם אותם המצוות שמקיים בהיותו בן חורין, וזו הסיבה שמצוות של עבדות לא יכולות להועיל לו כלפי חיוב של בן חורין. וכמו כן באשה שמקיימת מצות עשה שהזמן גרמא אין זה נחשב אותה מצוה כמו מצוה זו שמתקיימת על ידי איש.

אלא שיש להעיר בזה ממה שכתב המרדכי (שם) שסומא שקיים מצוה ונתפקח אינו חייב לקיימה שוב ויוצא ידי חובה במה שקיימה בעודו סומא. ולכאורה הדברים נסתרים מראיית הטורי אבן הנזכרת מחציו עבד וחציו בן חורין ששם רואים שקיום מצוה בשעת פטור אינה מועילה לשעת חיוב.

חילוק בין פטור נשים במצוות עשה שהזמן גרמן לפטור סומא ממצוות

וביאור הדברים כך הוא: יש הבדל גדול בין פטור של אשה ממצוות עשה שהזמן גרמן לפטור של סומא. ונקדים הוכחה לכך. המשנה ברורה פוסק (שער הציון תעה אות לט) שמי שהיה פטור ממצות אכילת מצה מחמת היותו עוסק במצוה, ולמרות כן אכל מצה, ולאחר מכן גמר את עיסוקו במצוה הראשונה ונעשה חייב במצות אכילת מצה – אינו צריך לאכול שוב, שהרי כבר אכל מצה וקיים את המצוה. ומוסיף השער הציון שהוא מסופק אם יכול לברך על אכילת מצה על המצה שאוכל בשעה שהוא פטור, שהרי אין יכול לומר 'וצוונו', שהרי אינו מצווה.

ונשאלת השאלה, מאחר והשער הציון נוטה לומר שאינו יכול לומר 'וצוונו' על אכילתו שאינו נחשב מצווה, למה פשוט לו שבקיום זה יצא ידי חובתו שהתחייב לאחר מכן. וכן קשה שדברים אלו סותרים את מה שאמרנו עכשיו שעבד שקיים מצוה שהוא פטור ממנה, ונשתחרר וחל עליו החיוב – צריך לקיימה שוב.

והתשובה לכך היא כזו: יש פטור מצד עצם הטלת החיוב, ויש פטור מצד הגברא. עוסק במצוה הוא פטור מצד עצם החיוב, שבכללי החיוב נאמר שאין מטילים חיוב על מי שעסוק במצוה, אך מצד עצמו נחשב בר חיוב. ואילו הפטור של אשה ועבד במצוות עשה שהזמן גרמן הוא פטור מצד הגברא – שהאדם מצד עצמו אינו בר חיוב.

מעתה, עוסק במצוה, כיון שמצד הגברא אין חיסרון וסיבת פטור, נחשב ששייך במצוה, ולכן אם קיימה בזמן הפטור – שהיה עוסק במצוה – עלתה לו לזמן החיוב. אמנם עדיין מסתפק המשנה ברורה אם יכול לומר 'וצוונו' אחר שבפועל אינו מצווה.

לעומת זאת כשהפטור הוא מצד הגברא, כיון שאינו בר חיוב מצד עצמו – אם קיים את המצוה אינה נחשבת כמו מצוה של מי שהוא בר חיוב, ומצוה כזו לא מועילה לו לפוטרו לזמן שיהיה בר חיוב. ולכן בעבד ואשה שקיימו מצוה שפטורים ממנה אין זה נחשב להם לקיום של בר חיובא.

חילוק זה הוא גם הסיבה לכך שאשה אינה מחוייבת אף מדרבנן במצוות עשה שהזמן גרמן, ולא כמו סומא שלמרות היותו פטור מדאורייתא, חייבוהו חכמים במצוות (יעויין תוספות ר"ה לג, א ד"ה הא). והביאור הוא שאשה זה פטור בגברא, ובזה אף רבנן לא הטילו חיוב. ואילו הפטור של סומא אינו פטור בגברא, אלא פטור מצד כללי החיוב, וכאותו גדר פטור של עוסק במצוה, ואם יקיים את המצוה הרי זו מצוה גמורה ככל מצוה של בן חיובא. בזה אף שמדאורייתא פטור, הטילו עליו חכמים חיוב.

ביאור בדברי המרדכי הנזכרים גבי פטור סומא ממצות הגדה

לפי המתבאר יוארו לנו דברי המרדכי באור חדש. סומא בכל התורה כולה זה פטור מצד החיוב, ולא פטור בגברא, וכמו שביארנו, ולכן מדרבנן חייב במצוות. בא המרדכי ואומר שהגמרא הוצרכה להביא פסוק מיוחד לומר שסומא פטור מסיפור יציאת מצרים כדי לומר שאף מדרבנן אין עליו חיוב – כוונת דבריו שהפסוק בא לומר שאף שבכל התורה הפטור של סומא הוא רק פטור בחיוב, לגבי מצות סיפור יציאת מצרים הפטור הוא בגברא, ולא רק פטור בחיוב, וממילא אף מדרבנן יהיה פטור וכמו אשה במצות עשה שהזמן גרמא שפטורה אף מדרבנן.

ומה שכתב המרדכי "ללמדנו שאין חיוב אפילו מדרבנן" זה כ'סימן' לכך שזה פטור בגברא, ולא רק מצד כללי החיוב. ולפי זה אם קיים מצות הסיפור יהא דינו כאשה שקיימה מצות עשה שהזמן גרמא, ובאם יתפקח יצטרך לחזור ולקיים המצוה.

ומה הביאור בזה? למה אכן נשתנתה מצות סיפור יציאת מצרים שכלפיה סומא נחשב אינו בר חיוב מצד הגברא משאר המצוות שהפטור הוא רק מצד החיוב?

מצות סיפור יציאת מצרים צריכה להיות על ידי המחשה, ולא די בסיפור גרידא

התשובה היא כזו: בפטור של הסומא ממצות הסיפור מלמדת אותנו התורה שלשם קיום מצות סיפור יציאת מצרים לא די באמירה גרידא, אלא צריכים אמירה שיש בצדה המחשה. ומאחר והסומא אינו רואה, ואינו יכול להמחיש, נחשב שאינו בר חיוב כלל – מצד הגברא – כלפי מצוה זו.

ונחזור לתחילת הדברים. הבאנו את דעת הרמב"ם שהמכוון בדברי רבן גמליאל – "לא יצא ידי חובתו" – הוא כלפי מצות סיפור יציאת מצרים. והתקשינו בביאורם של דברים, למה לא יצא ידי הסיפור בלי שיאמר שלשה דברים אלו.

כעת נוכל לראות את הדברים הללו באור חדש. כשאמרה תורה שסומא פטור מלומר הגדה, לימדה בזה התורה יסוד חדש במצות סיפור יציאת מצרים. עיקרה של מצוה זו אינה על ידי סיפור גרידא, אלא צריך שתבוא בצורה של המחשה – וזה אינו שייך בסומא ולכן פטור. עתה יש לומר שזה הטעם בדברי רבן גמליאל, שכיון שהסיפור צריך להיות על ידי המחשה, כל שלא אמר מצה זו שאנו אוכלים על שום מה וכו' וביאר והמחיש – לא יצא ידי חובתו, כי אז הסיפור הוא על ידי אמירה גרידא, וחלק עיקרי במצוה הוא ההמחשה.

ביאור חדש בדעת הרמב"ן במצות סיפור יציאת מצרים

ועדיין עלינו לבאר את שיטת הכל בו שהבאנו לעיל שדברי רבן גמליאל אמורים כלפי מצות אכילת פסח מצה ומרור, והתקשינו למה לא יצא ידי חובת האכילה בלי האמירה.

ולבאר הדברים מביא החזון איש דוגמא ממצות ביכורים. במצות ביכורים כדי שיצא אדם ידי חובתו לא די בהבאת הביכורים, אלא צריך שתהיה בצד ההבאה גם קריאת פרשת ביכורים. הקריאה היא חלק ממצות ההבאה ואף נמנית עמה כמצוה אחת. סובר הכל בו שכמו כן הוא גם במצות אכילת פסח מצה ומרור – מצות האכילה היא לאכול יחד עם זה שיפרש בפיו על שם מה אוכל.

ורציתי להביא לכך ראיה. כתב החינוך (מצוה כא, ו) שמצות סיפור יציאת מצרים נוהגת בנשים. והקשה המנחת חינוך שהרי זו מצות עשה שהזמן גרמא, ואיך ניתן לומר שאשה חייבת בה?

לפי המתבאר יתיישבו דברי החינוך, שהרי במצות אכילת מצה אשה חייבת למרות שזו מצות עשה שהזמן גרמא, וכמו שאומרת הגמרא (פסחים מג, ב) "כל שישנו באיסור אכילת חמץ ישנו במצות אכילת מצה". ואחרי שאמרנו לפי הרמב"ן שסיפור יציאת מצרים הוא חלק ממצות אכילת המצה – מובן היטב למה אשה חייבת בסיפור יציאת מצרים, שהרי רק על ידי סיפור יציאת מצרים תוכל לקיים את חובתה של אכילת מצה.

על דרך זו תירץ בספר תורת חסד להגאון מלובלין את קושית המרדכי – אם סומא פטור מכל המצוות, למה הוצרכה הגמרא לימוד מיוחד לפוטרו ממצות סיפור יציאת מצרים. ותירץ, שלולא הלימוד המיוחד לזה היה מקום לומר שסומא חייב בסיפור יציאת מצרים שהרי חייב באכילת מצה – כי כל שישנו באיסור חמץ ישנו במצות אכילת מצה – וכחלק מחובת אכילת המצה יהיה חייב גם בסיפור יציאת מצרים. לזה הביאה הגמרא לימוד מיוחד לפוטרו ממצות ההגדה.

***