במצוות אכילת מצה

במצות אכילת מצה

בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב: (יב, יח)

בשיעור זה יתחדש שאף אחרי שאכל כזית מצה, מקיים מצות אכילת מצה בכל כזית וכזית נוסף שיאכל בלילה זה. ודבר זה יש ללמוד ממה שאמרה תורה "בערב תאכלו מצות" שיש לדייק שכל מצה שיאכל בערב היא בכלל קיום מצוה זו. [כעין זה אמר הפני יהושע לגבי מצות תקיעת שופר].

חידושו של היד המלך בדעת הרמב"ם שיש קיום מצוה גם בפחות מכזית מצה * בכל כזית וכזית מצה שאוכל בליל פסח מקיים מצות אכילת מצה * חידושו של הנצי"ב שאם יאכל יותר מכשיעור הכל נחשב חלק מהמצוה * חידושו של הנצי"ב לא נאמר במצות אכילת מרור

חידושו של היד המלך בדעת הרמב"ם שיש קיום מצוה גם בפחות מכזית מצה

כתב הרמב"ם (חמץ ומצה ו, א): "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר בערב תאכלו מצות, בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח, אלא זו מצוה בפני עצמה, ומצותה כל הלילה. אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות, רצה אוכל מצה, רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות, אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה. ומשאכל כזית יצא ידי חובתו".

יש לתמוה בלשון הרמב"ם למה המתין לכתוב את שיעור האכילה – "ומשאכל כזית יצא ידי חובתו" – רק אחר שהביא פרטים נוספים במצות האכילה כמו מקום וזמן וכדו', והרי השיעור לכאורה הוא חלק בלתי נפרד מדין קיום המצוה, ומיד אחר שכתב את גוף המצוה לאכול מצה בליל חמשה עשר, היה צריך להביא דין זה שמשאכל כזית יצא ידי חובתו.

וכבר עמד בזה בספר יד המלך, והוציא מכך בדעת הרמב"ם שגם אם אכל פחות מכזית קיים מצוה. וכעין מה שמצינו באיסורים "חצי שיעור אסור מן התורה", כמו כן גבי קיום מצוות יש קיום מצוה אף בפחות מכשיעור. ולכן בתחילת דבריו כשהביא הרמב"ם את עיקר המצוה לאכול מצה לא נקט שיעור – ללמדנו שיש קיום מצוה אף בפחות מכשיעור.

אלא שבלשון הרמב"ם לא משמע כדבריו, שהרי כתב "ומשאכל כזית יצא ידי חובתו" – ומשמע שכל עוד לא אכל כזית לא יצא, וגם אין זה נחשב קיום מצוה כלל.

בכל כזית וכזית מצה שאוכל בליל פסח מקיים מצות אכילת מצה

ונראה לדייק בדברי הרמב"ם הללו חידוש גדול בדין מצות אכילת מצה. נראה לחדש כי אף אחרי שאכל אדם כזית מצה ויצא בכך ידי חובת אכילת מצה, בכל כזית מצה נוסף שיאכל במשך הלילה יקיים מצות אכילת מצה. דבר זה יש ללמוד ממה שאמרה תורה "בערב תאכלו מצות", שכל מצה שיאכל בכל משך הערב היא בכלל קיום מצות אכילת מצה. ואף אמנם שידי חובת המצוה יצא בכזית – עדיין יקיים מצות אכילת מצה בכל כזית נוסף שיאכל [ותהא זו מצוה 'קיומית', ולא 'חיובית'].

ואמנם זהו חידוש גדול, אך נביא לזה שתי ראיות. כתב המהר"ל (גבורות ה' פרק מח) שאמנם מעיקר הדין די שיסב אדם בכזית מצה בלבד, אך לכתחילה צריך הסבה בכל מצה שיאכל בלילה זה. והנה ידועה דעת הגרי"ז שיש להסב בכל אכילה שאוכל בזה הלילה, והוכיח כן מהרמב"ם והשולחן ערוך. אמנם המהר"ל לא כתב כן, אלא שצריך להסב באכילת מצה דווקא. ויש להבין דבריו, מאחר ואכל כזית ויצא ידי חובתו, במה שונה מצה שצריכה הסבה משאר אכילות שאוכל בלילה זה שאין צריכות הסבה.

ולדברינו שבכל מצה שאוכל בלילה זה מקיים מצות אכילת מצה, יובנו הדברים. דווקא כשאוכל מצה יש להסב לכתחילה, ואף שכבר אכל כזית, שהרי מקיים באכילה זו מצות אכילת מצה. וכן ביאר שם המהר"ל בלשונו שכל מה שאוכל נחשב אכילת מצה של מצוה ולכן צריך הסיבה. וזה לשונו: "[…] אבל שאר כל אדם יסב כל זמן שאכל מצה, כי אכילת כזית שאמרו חכמים בכל מקום היינו לענין זה שיוצא בו, אבל אם אכל יותר הכל נחשב אכילת מצה של מצוה ולפיכך למה יבטל עצמו מן המצוה וכן פירש הרמב"ם ז"ל".

ראיה נוספת יש להביא ממה שכתב הפני יהושע (ר"ה ל, א) כחידוש זה ממש גבי מצות תקיעת שופר. הפני יהושע מחדש שלא אסרו חכמים לתקוע בשופר אף אחרי שיצא ידי חובתו, ואין בזה משום איסור שבות שמנגן בכלי שיר ביו"ט. ונסמך על לשון הכתוב "יום תרועה יהיה לכם" – ומשמע שכל היום נקרא יום תרועה, ואין קצבה לכך, ובכל מה שיתקע בשופר במשך היום יש קיום מצוה, אף אחר שכבר יצא ידי חובתו.

כעין זה ניתן לומר אף גבי מצות אכילת מצה שמאחר ואמרה תורה "בערב תאכלו מצות" – כל הערב נחשב לזמן המצוה של אכילת מצה, ובכל אכילה ואכילה שאוכל מצה בערב זה מקיים מצות אכילת מצה, אף כשאוכל יותר מכדי חובתו.

חידושו של הנצי"ב שאם יאכל יותר מכשיעור הכל נחשב חלק מהמצוה

מעין חידוש זה נמצא בדברי הנצי"ב (העמק שאלה עו, ד; אמרי שפר על הגדה של פסח), אלא שיש הבדל בין הדברים. הנצי"ב מחדש שאם יקח אדם יותר מכשיעור באיזו מצוה, ויכוון שכל מה שלוקח יהא לשם המצוה – הכל יחשב כחלק מהמצוה. וכגון אם לוקח חמש שיעורים של כזית מצה, ויכוון לצאת בכולן ידי מצות אכילת מצה – נמשכת המצוה בכל האכילה ואף שהיא הרבה יותר מכשיעור.

והביא ראיה לדבריו ממה שכתבו התוספות בחגיגה (ח, ב ד"ה חוזר ומקריב) שאם הפריש עשרה בהמות לחגיגתו והקריב חמשה ביום טוב הראשון, יכול להקריב החמישה הנותרים ביום טוב האחרון ואף שאין מקריבים נדרים ונדבות ביום טוב – הואיל ותחילת הפרשתן לחגיגה היתה. והיינו שאף שיכול לצאת ידי חובת חגיגה בקרבן אחד, כיון שהפריש לחגיגתו עשרה בהמות – על כולן יש שם קרבן חגיגה. למד מכך הנצי"ב לכל המצוות שאם יכוון לקיימם ביותר מכשיעור ויפריש לשם כך כמות גדולה – יהיה שם קיום מצוה בהכל, ואף שכבר יצא ידי חובתו משיאכל שיעור כזית.

ובזה בא ליישב את קושית התוספות (ר"ה כח, ב) למה אין איסור בל תוסיף במה שתקנו חכמים לתקוע כשהן יושבים ואחר כך כשהם עומדים כדי לערבב את השטן, והרי מדאורייתא כבר יצאו בשלשים תקיעות מיושב שתוקעים בתחילה. ותירץ הנצי"ב, שכיון שמלכתחילה תקנו להאריך המצוה למאה תקיעות – כל תקיעה ותקיעה היא חלק מקיום המצוה, ואינה נחשבת הוספה.

אלא שבדברינו יש חידוש מעבר למה שכתב הנצי"ב. לפי הנצי"ב אחר שיגמור מה שהיה בדעתו תחילה לאכול לצורך המצוה, אם יבא לאכול עוד – לא יהא בזה קיום מצוה, ואילו לדברינו בכל כזית מצה שיאכל בלילה זה יקיים מצוה.

נחזור עתה לדברי הרמב"ם שהפריד את דין קיום מצות אכילת מצה מהשיעור שיוצא בו ידי חובתו. לפי המתבאר עתה יתיישבו הדברים, שהרי עולה עתה שדין קיום מצות אכילת מצה אינו כפוף לשיעור שיוצא בו ידי חובתו, ואם הרמב"ם, מיד אחר שהביא את מצות אכילת מצה היה מביא את השיעור שיוצא בו ידי חובתו, היה מקום לטעות ולהבין שקיום המצוה הוא דווקא בשיעור זה, ואחר שאכל שיעור זה ויצא ידי חובתו, לא יוכל עוד לקיים מצות אכילת מצה בזה הלילה.

לכן חילק הרמב"ם את דין קיום המצוה מהשיעור בו יצא ידי חובה ללמדנו שקיום המצוה אינו באותם הגדרים של היציאה ידי חובה. ידי חובתו יצא משאכל כזית; קיום מצות אכילת מצה יהא בכל כזית וכזית מצה שיאכל במשך הלילה.

חידושו של הנצי"ב לא נאמר במצות אכילת מרור

הקהילות יעקב (ברכות סוף סימן ו) הביא את דברי הנצי"ב שהזכרנו, והקשה על דבריו מהגמרא בפסחים (קטו, א) גבי מי שאין לו ירק, אלא חסה, וצריך לאוכלה גם בכרפס וגם במרור, שהורה בזה רב הונא שכשיאכל החסה בכרפס יברך בורא פרי האדמה, וכשיבא לאוכלה שוב במרור יברך על אכילת מרור. ומקשה על כך הגמרא "מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כרסו הימנו חוזר ומברך עליה" – היינו שהיות וכבר אכל החסה בכרפס, יצא ידי חובת מרור, ומעתה אין קיום מצות מרור באכילה הנוספת, ואיך שייך שיברך עליה עתה על אכילת מרור.

והקשה הקהילות יעקב, לדברי הנצי"ב – ניתן לתרץ שיחשוב בעת שאוכל הכרפס שבדעתו לקיים מצות מרור בכמות של שני זיתים, וממילא אף מה שיאכל אחר כך לשם מרור הוא חלק ממצות מרור ויוכל לברך קודם האכילה על אכילת מרור.

וליישב הדברים צריך לומר שיש הבדל בזה בין מצות אכילת מצה לאכילת מרור. דווקא במצה יוכל לקיים המצוה עם כמות גדולה של יותר מכזית, והכל ייחשב כחלק מהמצוה, אבל במרור משאכל משהו כבר יצא ידי חובתו, וכמו שכתב הרא"ש (פסחים פרק עשירי סימן כה), ומה שצריך כזית הוא כדי שיוכל לברך על 'אכילת' מרור, שהרי אין אכילה בפחות מכזית – בזה אין שייך שיקיים מצוה על כמות גדולה יותר.

והדברים יתבארו על פי מה שכתב הגר"ח (סטנסיל סי' מב) לחלק בין מצות אכילת מצה למצות אכילת מרור. מצה היא מצוה מצד עצמה, לעומת זאת מרור אינו מצוה בפני עצמו, אלא הוא כהכשר לאכילת הפסח. שכך היא משמעות לשון התורה שמצות אכילת מרור נאמרה רק ביחד עם אכילת הפסח – על מצות ומרורים יאכלוהו, ואילו מצות אכילת מצה היא מצוה בפני עצמה – מעבר היותה מכשיר לאכילת הפסח, שהרי צוותה עליה התורה בפני עצמה בפסוק "בערב תאכלו מצות".

על פי זה יתבארו דברי הרא"ש שבמרור ניתן לצאת ידי המצוה במשהו. דווקא במצה, שמעבר להיותה מכשיר לאכילת הפסח אמרה בה תורה דין אכילה מצד עצמה, צריך שיאכל שיעור אכילה שהוא בכזית. אבל במרור, שלא נאמר בו דין אכילה בפני עצמו, אלא הוא בא רק כהכשר לאכילת הפסח – די אם יאכל משהו, ואין צריך לאכול כזית.

ובזה יתבאר היטב מה שכתבנו שכל חידושו של הנצי"ב הוא רק כלפי מצה, ולא כלפי מרור. דווקא במצה שיש דין אכילה מצד עצמה – שייך להרחיב המצוה על שיעור גדול. אבל מרור שכל מהותו הוא כהכשר לפסח ולכן אין בו שיעור מצד עצמו, אין שייך להרחיב את המצוה על יותר ממשהו.