עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱלֹהֵ֥י אָבִ֖י וַאֲרֹמְמֶֽנְהוּ: (שמות טו, ב)
הגמרא במסכת שבת (קלג, ב) לומדת מהפסוק זה אלי ואנוהו את הענין להדר במצוות – התנאה לפניו במצוות. מעלה נוספת בקיום מצוה מצינו בגמרא בפסחים (ד, א) להקדים לדבר מצוה – זריזין מקדימין למצוות.
בשיעור זה נדון כשבא אדם לקיים מצוה ויש מולו שתי אפשרויות: להדר במצוה, אך אז יצטרך להתעכב, ויפסיד את מעלת זריזין מקדימין למצוות; או להקדים את המצוה אך אז יפסיד את מעלת ההידור. מה עליו להעדיף.
שאלה זו נוגעת אלינו כמעט מידי חודש כשמגיע זמן קידוש לבנה, האם עדיף להקדים ולקיים את המצוה מיד כשהגיע זמנה, או שעדיף לחכות למוצאי שבת לקיים את המצוה בהידור – ברוב עם ובבגדים מבושמים ונאים.
נסע מביתו ושכח את ארבעת המינים המהודרים, מה יעשה * מקורות לנידון איזו מעלה עדיפה, הקדמת המצוה, או הידור * חידוש בענין מעלת הידור מצוה כפי הנראה בדעת הרמב"ם * הכרעה בנידון בו פתחנו על פי החידוש הנזכר * ביאור פסקו של התרומת הדשן גבי קידוש לבנה
נסע מביתו ושכח את ארבעת המינים המהודרים, מה יעשה
מעשה באדם שנסע מביתו בשעת בוקר מוקדמת לנפוש באחת מערי השדה לכמה ימים מימי הסוכות, ובהגיעו לשם נוכח ששכח את ארבעת המינים המהודרים שרכש לעצמו בביתו. ונשאלה שאלה, האם יטול כעת לולב מזדמן למרות שהינו ודאי פחות מהודר ונאה ממה שהשאיר בביתו, או שימתין מלקיים המצוה ויחזור לביתו ליטול את שלו.
ויסוד השאלה, שהרי מצינו בקיום מצוות מעלה של הקדמת המצוה – 'זריזין מקדימין למצוות', וכמו שלומדת הגמרא במסכת פסחים (ד, א) מאברהם אבינו שהשכים בבוקר למעשה העקדה. כן מצינו מעלה של 'הידור מצוה' וכמו שלומדת הגמרא במסכת שבת (קלג, ב) מהפסוק "זה אלי ואנווהו – התנאה לפניו במצוות". ועתה קמה השאלה כשאינו יכול לקיים את שתיהן, איזו מעלה עדיפה, האם עדיפה מעלת הקדמת המצוה, ויטול עתה את ארבעת המינים המזדמנים לו כאן למרות שאינם מהודרים; או שעדיפה מעלת ההידור, וימתין מליטול ארבעת המינים עד שיחזור לביתו וייטול את המינים המהודרים שלו, למרות שיפסיד בכך את מעלת הקדמת המצוה.
ואמר על כך תלמיד חכם שהיה נוכח בשעת מעשה, כי בנידון זה נחלקו אברהם ושרה על פי ביאורו של החתם סופר. כתוב בפרשת וירא (בראשית יח, ו): "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות". והתקשו המפרשים למה צוה אברהם לשרה להכין לאורחים גם קמח שהוא פחות משובח מסולת. וברש"י כתב שהקמח לא היה לאכילה, אלא כדי לשאוב את זוהמת הקדרה. והרמב"ן כתב שכוונתו של אברהם היתה שתנפה את הסולת ותוציא הימנו את הקמח.
בא החתם סופר, וביאר בזה ביאור חדש.[1] הגמרא במסכת בבא מציעא (פז, ב) מקשה למה כתוב גם קמח וגם סולת, ומתרצת שעיניה של האשה צרה באורחין. מפרש רש"י שאברהם אמר סולת, והיא שעיניה צרות באורחין אמרה לעשות קמח. בא החתם סופר ומבאר את דברי הגמרא באופן אחר. אברהם אמר קמח כי סבר שמעלת הזריזות עדיפא ממעלת ההידור, ולכן, למרות שהעוגות יהיו פחות משובחות מסולת, ביקש שתקח קמח שהכנתו מהירה יותר. ואילו שרה אמרה סולת, כי סברה שההידור עדיף ממעלת הזריזות, ולכן יש עדיפות לסולת, למרות שזמן ההכנה גדול יותר, כי על ידה יהיו העוגות משובחות יותר. ומה שאמרה הגמרא שעיניה של אשה צרות באורחין הוא כתוצאה מכך שמשתדלת תמיד שיהיה האוכל שניתן לאורחים מהודר יותר.
הרי א"כ שלדעתו של אברהם עדיפה מעלת הזריזות על פני מעלת ההידור – וא"כ בנידון הנזכר יטול עכשיו את ארבעת המינים שיזדמנו אף שיפסיד את מעלת ההידור. ולדעתה של שרה עדיפה מעלת ההידור על מעלת הזריזות – ובנידון הנזכר יחזור לביתו ויטול את שלו, למרות שיפסיד את מעלת הקדמת המצוה. כך אמר אותו תלמיד חכם בשעת מעשה.
מקורות לנידון איזו מצוה עדיפה הקדמת המצוה או הידור
אמנם נראה שאין לזה שייכות כלל – ונרחיב בזה. הנה השאלה הנזכרת לכאורה נוגעת לנו בכל חודש. אדם הרואה את הירח בתחילת החודש, האם יקיים מיד מצות קידוש לבנה שהרי זריזין מקדימין למצוות, או ימתין למוצאי שבת לקיים המצוה בהידור יותר כשהוא לבוש בגדי שבת וברוב עם. השולחן ערוך (תכו, ב) פסק בזה שימתין למוצאי שבת. והביא שם המשנה ברורה (ס"ק כ) שלדעת הגר"א [במעשה רב] יש לקדש הלבנה מיד, ולא להמתין למוצאי שבת כדי שלא להשהות המצוה.
ולכאורה ישנו מקור מפורש בגמרא לנידון זה. הגמרא במסכת ראש השנה (לב, ב) מקשה למה תקיעת שופר בראש השנה נעשית במוסף, ולא בשחרית; אם משום ברוב עם הדרת מלך, ובשעת מוסף ישנו ציבור גדול יותר בבית הכנסת [כל מה שמאחרין לתקוע בכל שעה באים בני אדם יותר לבה"כ ואיכא רוב עם. טורי אבן] – למה לא יתקעו בשחרית כדי לקיים מעלת 'זריזין מקדימין', וכמו הלל במועדות הנאמר בשחרית מסיבה זו, ולא במוסף – למרות שישנה אז מעלת 'ברוב עם'. ומבארת הגמרא שמה שאמרו לתקוע במוסף – "בשעת השמד שנו" [אויבים גזרו שלא יתקעו, והיו אורבים להם כל שש שעות לקץ תפלת שחרית, לכך העבירוה לתקוע במוספין. רש"י].
הרי מדברי הגמרא שעדיפה מעלת זריזים מקדימים על מעלת ברוב עם, ולכן ההלל במועדות נקרא בשחרית, וכן היה צריך להיות גם בשופר, אלא שמשום גזרת האויבים העבירו את התקיעה לתפילת מוסף. מכוח גמרא זו פוסק המהרש"ם שעדיף לקדש הלבנה מיד כשרואה אותה ולקיים מעלת 'זריזין מקדימין', מלהמתין למוצאי שבת ולקיימה ברוב עם.
מקור נוסף לנידון זה מצאנו בספר חסידים (סי' תתעח) לגבי מי שיש בידו עכשיו לקנות טלית, "שלא יאמר אמתין עד שתזדמן לידי טלית יפה מאד, אלא יקנה מיד אף על פי שאינה יפה כל כך. וכן עיר שאין בה ס"ת ויש שם סופר שיודע לכתוב, אבל אינו יודע לכתוב כל כך יפה כמו סופר אחר שלא יבא כל כך בקרוב זמן, מוטב שיכתוב אותו המצוי מיד אף על פי שאינו כותב יפה, כי על זה נאמר חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך".
אמנם התרומת הדשן (סימן לה) פוסק לגבי קידוש לבנה שימתין מלקדש את הלבנה עד מוצאי שבת שאז יקדשה כשהוא מבושם ובכלים נאים. וכותב הנשמת אדם (חלק א כלל סח, א) שהתרומת הדשן חולק בזה על הספר חסידים. ובחיי אדם (חלק א כלל סח, א) פסק כהתרומת הדשן.
ואכן יש לתמוה על דברי התרומת הדשן שהינם נסתרים לכאורה מדברי הגמרא הנזכרים שלולא שעת הגזרה היו קובעים את תקיעת שופר בשחרית לקיים מעלת 'זריזין מקדימין', למרות שיפסידו את מעלת 'ברוב עם'.
מקור נוסף לנידון זה – בשולחן ערוך הרב (צד, ה) דן במי שנוסע בדרך ויכול להתפלל בנסיעה, אך אם ימתין עד שיגיע למחוז חפצו יוכל להתפלל ביתר כוונה, שלכאורה לפי הספר חסידים צריך להיות הדין שלא ימתין, אלא יתפלל עכשיו. אך בשולחן ערוך הרב פסק לא כך, אלא ימתין כדי שיתפלל ביתר כוונה כשיגיע למחוז חפצו.
חידוש בענין מעלת הידור מצוה כפי הנראה בדעת הרמב"ם
ונבוא לבאר ולהרחיב הדברים. מקור דין הידור מצוה הוא מברייתא שמביאה הגמרא במסכת שבת (קלג, ב) הלומדת מהפסוק "זה א-לי ואנווהו – התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין".
והנה הרמב"ם לא העתיק גמרא זו, אבל כתב את ההלכה של הידור במצוה בארבעה מקומות: לגבי מצות בנית בית המקדש (בית הבחירה א, יא); לגבי דין ריבוי הדסים באגד שבלולב (לולב ז, ז); לגבי דין כתיבת ספר תורה (ספר תורה ז, ד); לגבי דין מילה שיש למול אף את הציצין שאין מעכבים את המילה (מילה ב, ג). אבל את המובא בברייתא שיש לעשות סוכה נאה טלית נאה שופר נאה וכו' לא הביא הרמב"ם ויש להבין למה.
ונראה שסבר הרמב"ם שהמעלה של הידור מצוה היא דווקא במקום שההידור הוא בגוף עשיית המצוה, שאז ההידור נחשב תוספת בקיום המצוה; ולא במקום שהמצוה היא אותה מצוה, אלא שנעשית בכלי יותר נאה, שאז ההידור רק מורה על חיבוב מצוה.
ולכן, דווקא במצוות כמו בנין בית המקדש, כתיבת ספר תורה, ברית מילה – שהמצוה היא בעצם העשיה, וכל שיעשה באופן יפה יותר נחשב לו תוספת בעצם הקיום – וכמו שאנו רואים במילה שאף הציצין שאין מעכבים את המילה דוחים שבת כל שלא פירש ממעשה המילה. הרי שלמרות שבאים רק כתוספת לנוי [שהרי אינם מעכבים] נחשבים כחלק ממעשה המצוה – בזה נאמרה המעלה של הידור מצוה.
לעומת זאת במצות שאין בהם עשיה, וההידור הוא לא בגוף עשית המצוה, אלא בכלי בו נעשית המצוה, וכמו למשל המצוה לקרוא בתורה, שתוספת הידור בספר תורה עצמו אינה נחשבת תוספת בגוף המצוה, כי הקריאה היא אותה הקריאה. בזה לא נאמרה המעלה של הידור מצוה. ואמנם יש כאן מעלה שהמצוה נעשית בחפץ יותר מהודר, אך דבר זה הוא מעלה שאינה תוספת בגופה של המצוה, ולכן לא הזכיר זאת הרמב"ם בתור מעלה של הידור מצוה.
הכרעה בנידון בו פתחנו על פי החידוש הנזכר
מעתה, כשיש לאדם אפשרות ליטול ארבעה מינים שאינם מהודרים, ואם ימתין יביאו לו ארבעה מינים מהודרים ונאים – מאחר וההידור בזה אינו תוספת בעצם המצוה, שהרי הנטילה היא אותה נטילה, אלא שהחפץ של המצוה יותר מהודר, בזה לדעת הרמב"ם אין את המעלה של הידור בתור עדיפות, וודאי עדיפה המעלה של זריזין מקדימין.
ועל דרך זה יש לומר שדווקא בכגון זה באו דברי הספר חסידים שאין לאדם להמתין לכלי נאה יותר לקיים בו את המצוה, כיון שאין בזה עדיפות של הידור מצוה. אכן, באופן שתהיה תוספת בגוף המצוה – אף הספר חסידים יודה שיש להעדיף את מעלת ההידור ממעלת זריזין מקדימין. והסברא בזה היא שכל שממתין כדי שתהיה לו תוספת במצוה אין זה נקרא שמתמהמה בעשיית המצוה. [וכמו לגבי האיסור להלין את המת, אם מלינים אותו לכבודו, אין זה נקרא הלנת המת].
וכמו כן באופן שהביא בשולחן ערוך הרב שאם ימתין להתפלל עד שיגיע למחוז חפצו תהיה התפילה יותר בכוונה ויישוב הדעת, ונחשב כתוספת בגוף המצוה – בזה אף הספר חסידים יודה שעליו להמתין, שהרי על ידי זה תהיה תוספת בגופה של המצוה. כמו כן אם יכול אדם לכתוב עתה ספר תורה, אך אם ימתין יוכל לכתוב בדיו יותר נאה, ודאי עליו להמתין, כי ספר תורה בדיו נאה יותר הרי זו תוספת בגופה של מצוה[2] [וכמו ציצין במילה].
ביאור פסקו של התרומת הדשן גבי קידוש לבנה
ומעתה, אם נבוא לדון גבי קידוש לבנה, אם עדיף שיקדש הלבנה מיד כשרואה אותה או ימתין למוצאי שבת, עלינו לבדוק האם הקידוש לבנה במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים ייחשב לתוספת בגוף המצוה, או שזה רק הידור בכלי שעושה את המצוה, ולא במצוה עצמה.
לשם כך נצטט את דברי הלבוש (אורח חיים תכו, ב) בענין זה: "וכיון שהיא כמו הקבלת שכינה, אם הוא אפשר לו יכוין שלא לברך עליה אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים, כדי להקביל פני שכינה דרך כבוד ובשמחת לבב".
עולה ברור מדברי הלבוש, שאם יקדש הלבנה במוצאי שבת כשהוא מבושם ובבגדים נאים יש בזה תוספת בעצם המצוה, כי מצות קידוש לבנה עניינה להקביל פני השכינה, ומשכך, כשעושה זאת באופנים המתאימים יותר להקבלת פני שכינה – ודאי יש בזה תוספת במצוה.
בזה נוכל להבין היטב את פסקו של התרומת הדשן להמתין בקידוש לבנה עד מוצאי שבת, ושאינו נסתר מדברי הגמרא בראש השנה שעדיף להקדים את תקיעת השופר לשחרית למרות שמפסיד את ההידור של 'ברוב עם'.
תקיעת שופר ברוב עם, אף שיש בה מעלה, אינה תוספת בגוף המצוה יותר מתקיעת שופר במיעוט עם. כי אין שייכות בין ריבוי העם לעצם מצות השופר. בזה התחדש בגמרא שעדיפה מעלת זריזין מקדימין שהיא מעלה בעצם עשית המצוה.
לעומת זאת קידוש לבנה שעניינה הוא הקבלת פני שכינה – ועל ידי ריבוי עם יש יותר צורה של הקבלת פנים, שהרי זו קבלת פנים יותר חשובה – רוב עם הוא תוספת בגוף המצוה. בזה פסק התרומת הדשן שיש להעדיף את מעלת רוב עם על מעלת הזריזות, וימתין למוצאי שבת. ושוב אין זה נסתר מהגמרא הנ"ל וכמתבאר.
ומעתה אותו תלמיד חכם שדימה את המעשה שפתחנו בו, לנידון שהיה בין אברהם לשרה, לא דיבר נכון. דווקא גבי הכנסת אורחים סברה שרה שיש להעדיף את המעלה של הידור, כיון שהידור בהכנסת אורחים הוא תוספת בגוף המצוה, שהרי זה ודאי שאם ייתן לאורחים אוכל יותר משובח יש כאן תוספת במעשה המצוה; מה שאין כן לגבי נטילת לולב שאם יטול מינים יותר מהודרים לא יהיה בכך תוספת בגוף המצוה, בזה ודאי יש להעדיף את המעלה של זריזין מקדימין.
[1] נראה שהמקור לדברים הוא מהספר ברכות מציון; אמרי שפר על מסכת ברכות, ר"ש דייטש ירושלים תשס"ה, עמ' תפ.
[2] ומה שהביא הספר חסידים: "עיר שאין בה ס"ת ויש שם סופר שיודע בדיוקא לכתוב, אבל אינו יודע לכתוב כל כך יפה כמו סופר אחר שלא יבא כל כך בקרוב זמן, מוטב שיכתוב אותו המצוי מיד אף על פי שאינו כותב יפה" – שם אין מדובר לגבי קיום מצות כתיבת ספר תורה, אלא לגבי שיהיה להם ספר תורה כדי לקרוא בו, ובזה אין תוספת במצוה אם יקראו בספר תורה מהודר יותר, ולכן בזה כתב שאין להם להתמהמה.
