משמעות הסכמתם של ישראל לקבל את התורה

משמעות הסכמתם של ישראל לקבל התורה

בשיעור זה נדון האם הסכמת ישראל לקבל את התורה היתה מוכרחת כדי שיתחייבו בה, או אחר שבפועל נתן הקב"ה לישראל את התורה, הם מחוייבים לקיימה גם אם לא היו מסכימים לזה מרצונם, שהרי דינא דמלכותא דינא.

קושית הפרשת דרכים מה שייכת טענת אונס בקבלת התורה * במה התייחדו המצוות שקבלו במתן תורה מעבר להוספה במספר המצוות שהיו קודם * מה החילוק בין גר תושב לשאר הגויים, והלא כולם חייבים באותן שבע מצוות * גר תושב חייב בשבע מצוות שניתנו מסיני, ושאר הגויים חייבים מצד מה שנצטוו נח ובניו * מטרת הגירות במתן תורה היתה להפוך לישראל, או רק לקבל קדושת ישראל * תירוץ על קושית הפרשת דרכים * תירוצו של הפרשת דרכים, ועל פי זה תתורץ קושיה נוספת שהקשה הרשב"א

קושית הפרשת דרכים מה שייכת טענת אונס בקבלת התורה

הגמרא במסכת שבת (פח, א) לומדת מהפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר" שהקב"ה כפה על ישראל את ההר כגיגית באומרו אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם[1] תהא קבורתכם. ואומרת הגמרא: "אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא". ומפרש רש"י שאם הקב"ה יתבע את ישראל לדין על שלא קיימו את התורה יוכלו לענות שהיו אנוסים בקבלתה, ואין זו קבלה שמחייבת.

ומקשה הפרשת דרכים (דרוש כב), מה השייכות של טענת אונס לכאן, הרי טענת אונס שייכת רק במי שנאנס על ידי חברו לעשות דבר שלא כרצונו, אבל מלך שצווה לעבדיו שיעשו כך וכך, ואף כפה אותם על כך – הרי הם מחוייבים לעשות זאת מצד דינא דמלכותא דינא, ואם כן איך היו ישראל יכולים לטעון שקבלו את התורה באונס ואין זו קבלה, והרי הקב"ה שהוא מלך העולם צווה אותם לקיים את התורה.

במה התייחדו המצוות שקבלו במתן תורה מעבר להוספה במספר המצוות שהיו קודם

ולהבנת הדברים תחילה עלינו להתבונן בענין החיוב שהתחייבו ישראל בתרי"ג מצוות. שהרי כמה מצוות הצטוו ישראל עוד קודם מתן תורה – כמו מצות מילה שניתנה לאברהם אבינו, איסור אכילת גיד הנשה שנצטווה יעקב אבינו, וכל שבע מצוות בני נח. כן ישנם מצוות שנצטוו עליהם ישראל במרה, וכמו שמביא רש"י על הפסוק: "שם שם לו חק ומשפט ושם ניסהו" (שמות טו, כה): "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין".

וידועים דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (חולין פ"ז מ"ו) שהחיוב של ישראל כיום במצות מילה או איסור גיד הנשה אין זה מחמת הציווי שנצטוו אברהם ויעקב, אלא מצד מה שקיבלו ישראל על ידי משה מסיני. היינו שגם המצוות שכבר נצטוו לפני מעמד הר סיני, במעמד הר סיני נצטוו עליהם מחדש, וזו הסיבה מחמתה אנו מקיימים מצוות אלו. ויש להתבונן מה משמעות הדברים, שהרי בפשטות ענין קיום המצוות הוא לקיים את רצון ה'; מה א"כ הנפקא מינה מתי התגלה רצון ה' לישראל.

ומכאן נצא לדון מה היה המיוחד במצוות שקיבלו בסיני, שהרי אם עניינם רק בעצם הציווי לקיימם, לא היו צריכים נתינה מחודשת על מה שכבר ניתן להם. מוכרח אם כן שבקבלת המצוות בהר סיני היה ענין נוסף, ולא רק של קבלת המצוות מצד עצמם.

מה החילוק בין גר תושב לשאר הגויים, והלא כולם חייבים באותן שבע מצוות

וענין זה עלינו לברר גם כלפי בני נח, במה מתבטא החילוק בין סתם גוי למי שמוגדר גר תושב, והרי זה כמו זה מחוייבים באותן שבע מצוות, ולמרות זאת ישנם חילוקי דינים ביניהם – לגוי אסור לגור בארץ ישראל, ואילו לגר תושב מותר [– שעל שם זה נקרא שמו גר תושב].

וביאר בזה הרב מבריסק שגר תושב התייחד בכך שקיבל על עצמו לשמור את שבע המצוות, וכמו שכתב הרמב"ם (מלכים ח, י): "והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים". ואילו גוי שאינו גר תושב, אמנם הוא שומרם, אך לא מחמת שקיבל על עצמו עול מצוות אלו, אלא משום שהוא מחוייב בכך.

והרב מפוניבז' ביאר בזה אופן אחר ונרחיב בזה. כתוב (שמות כג, יב) לגבי שמירת שבת: "למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר" ומבואר בגמרא (יבמות מח, ב) ש"והגר" הולך על גר תושב. ופירש רש"י שגר תושב מוזהר בזה שלא לחלל את השבת כי המחלל את השבת הרי הוא כעובד עבודת כוכבים. והקשו תוספות איך יתכן לומר שגר תושב חייב בשמירת שבת, הרי מצות שבת אינה בכלל שבע מצוות בני נח. עוד הקשו שהרי כתוב בגמרא (סנהדרין נח, ב) שגוי ששבת חייב מיתה – הרי שאסור לו לשמור שבת. מכוח קושיות אלו נחלקו על רש"י וכתבו שגר תושב אינו מצווה על השבת, ואדרבה אסור לו לשומרה. והכוונה במה שכתוב "וינפש בן אמתך והגר" – שאסור לו לעשות מלאכה לצורך ישראל.

גר תושב חייב בשבע מצוות שניתנו מסיני, ושאר הגויים חייבים מצד מה שנצטוו נח ובניו

ליישב דעת רש"י חידש הרב מפוניבז' דבר נפלא. יש חילוק בין סתם גוי המחוייב בשבע מצוות לגר תושב שאף הוא מחוייב רק בשבע מצוות. כל גוי מחוייב בשבע מצוות מצד מה שנצטוו בני נח. גר תושב הוא מי שקיבל על עצמו את שבע המצוות לא מצד מה שנצטוו בני נח, אלא מצד מה שקיבל משה בסיני. כי חוץ מתרי"ג מצוות שקיבל משה עבור ישראל, קיבל גם שבע מצוות עבור כל אומות העולם. ^[2]

כסיוע לכך הביא מה שכתב בעל הטורים בסוף פרשת יתרו שבעשרת הדיברות ישנם שש מאות ועשרים תיבות – כנגד תרי"ג מצוות שקבלו ישראל, ועוד שבע מצוות שקבלו אומות העולם, והוא כמנין 'כתר', וזה ענין כתר תורה. הרי שבסיני נאמרו שבע מצוות לאומות העולם, למרות שכבר היו מחוייבים בהם קודם.

והנה אמרו חז"ל שהמחלל שבת הרי הוא כעובד עבודת כוכבים. והיינו שמכלל איסור עבודת כוכבים אסור לחלל שבת. מחדש הרב מפוניבז' שדין זה נאמר רק באיסור עבודת כוכבים שהוריד משה מסיני – שיש בכללו איסור לחלל שבת. אך באיסור עבודת כוכבים שנצטוו נח ובניו, לא נאמר דין זה ואין בכלל האיסור חילול שבת, שהרי כשניתן איסור עבודת כוכבים לנח ובניו עדיין לא היה ציווי על השבת.

מעתה גוי המקיים שבע מצוות מצד מה שניתן לאדם הראשון ולנח, אינו אסור בחילול שבת, שהרי איסור עבודה זרה שנצטוה אדם הראשון לא כלל את האיסור לחלל שבת. לעומת זאת גר תושב המקיים מצוות מצד מה שנצטווה משה בסיני אסור בחילול שבת, כי באיסור עבודה זרה שניתן כלול גם המציאות של כאילו עובד עבודה זרה שנעשית אצל זה שמחלל שבת.

וביאר הרב מפוניבז' ביסוד בדברים, כי חיוב המצוות שניתנו בסיני עניינו חיוב מכוח מציאות של 'גירות'. ולכן גוי שמקבל עליו שבע מצוות מצד מה שניתנו למשה בסיני – בקבלה זו נעשה מקצת 'גר' והוא הנקרא 'גר תושב'. שם 'גר' הניתן לגוי זה מבטא שייכות מעט לישראל. והביא לזה ראיה ממה שכתב הרמב"ם (מלכים ח, יא) שגר תושב הוא מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, למרות שהרמב"ם עצמו כתב (איסורי ביאה יד, ד) שהעולם הבא צפון רק לישראל, ולא לאומות העולם. מוכיח מכאן הרב מפוניבז' שגר תושב נחשב כמקצת ישראל – זו הסיבה שיש לו חלק לעולם הבא למרות שלאומות העולם אין חלק לעולם הבא.

ומצאתי ברבינו גרשום (כריתות י, ב) שאף בדבריו נראה שענין גר תושב הוא שנעשה גר במקצת, שכתב וזה לשונו: "כלומר כיון שיש בו קצת גירות אינו עושה כל מלאכה בשבת". 'קצת גירות' ענינו הוא קצת יהדות. הרי אם כן ראיה מדברי רבינו גרשום ליסודו של הרב מפוניבז'.

*

ומכאן נחזור לכלל ישראל. אצל כלל ישראל במתן תורה לא היה רק נתינה של מצוות, אלא כלל ישראל עבר תהליך של גירות. היתה שם 'טבילה' – "כבסו בגדיכם והטהרו", היתה שם 'קבלת מצוות' – "נעשה ונשמע", וכן היתה קודם לכן 'מילה'. כל זה הוא תהליך של גירות. וכמובא בגמרא (יבמות מו, א-ב) שלומדים הלכות גירות מכלל ישראל במתן תורה.

ונראה שזו הסיבה שחיוב המצוות של כלל ישראל מוכרח שיהיה רק מכוח מה שקבלו מסיני, ולא מכוח מה שקבלו בהיותם בני נח. בסיני התחדש ענין קבלת המצוות שאחרי מהלך של גירות. וכעין שאמרנו שגוי שמקבל עליו שבע מצוות מצד מה שנצטווה משה בסיני נעשה בכך גר, כי בלי שייעשה גר אין שייך לקבל מצוות של סיני.

מטרת הגירות במתן תורה להפוך לישראל, או רק לקבל קדושת ישראל

ועתה עלינו להתבונן למה היו צריכים ישראל גירות במתן תורה – האם כדי שיצאו מכלל בני נח וייכנסו לכלל ישראל, וכמו כל גוי שמתגייר; או שכבר קודם לכן היה להם שם ישראל, אלא שהיו חסרים קדושה, ואותה קבלו על ידי הגירות.

ונפקא מינה אם מועילה גירות זו בכפייה. אם היו צריכים לה כדי לצאת מכלל בני נח ולהכנס לכלל ישראל, אינה מועלת בכפייה, וככל גירות של גוי שנכנס לכלל ישראל. אמנם אם הגירות היתה רק כדי להכנס לקדושת ישראל, יתכן שגירות כזו מועילה אף בכפיה.

ויש להביא ראיה לנידון זה. התוספות במסכת כתובות (יא, א ד"ה מטבילין) כתבו שלמרות שאין זכיה לקטן מן התורה, ישנה מציאות של גר קטן מן התורה – במעוברת שנתגיירה שהגירות שלה מועילה גם לעובר. והקשו ההפלאה ורבי עקיבא איגר (כתובות יא, א) לפי השיטה שעובר לאו ירך אמו – שאינו נחשב כאחד מאבריה של אמו, אלא כאדם בפני עצמו – הרי צריך גירות לעצמו, וכיון שלא מועילה לו זכיה שהרי אין זכיה לקטן מן התורה איך ייעשה גר מן התורה.

ותירץ הגרנ"ט (שיעורי הגרנ"ט כתובות דף יא) שאף להשיטה שעובר לאו ירך אמו ונידון לעצמו, ודאי יש לו שם ישראל מחמת אמו כי לזה די בעצם המציאות שנולד לאם שהיא בכלל ישראל. אמנם עדיין אינו נחשב ישראל גמור וחסר לו בקדושת ישראל, והגדר שלו הוא כמו שהיו ישראל קודם מתן תורה, שהיה עליהם דין ישראל בלא מצוות. לזה מועילה לו הטבילה של אמו, [ואין נחשב שגופה של אמו חוצץ בינו לבין המים כי "היינו רביתיה" – כך הוא דרך גידולו (יבמות עח, ב)] ואין צריכים לדין זכייה כלל. וזו גם היתה הסיבה שהועילה הגירות בשעת מתן תורה לקטנים שהיו שם, אף אם נסבור שאין זכייה לקטן מן התורה.

הרי בזה שהגירות במתן תורה היתה רק כדי שיקבלו עליהם קדושת ישראל, אך אף קודם לכן היו נחשבים מכלל ישראל, ולא כבני נח.

תירוץ על קושית הפרשת דרכים

אמנם לפי הצד הראשון שהגירות במתן תורה היתה כדי להכנס מכלל בני נח לכלל ישראל – תתיישב קושית הפרשת דרכים שהבאנו בתחילת השיעור. שהרי לפי צד זה כדי להתחייב במצוות של סיני היו מוכרחים גירות גמורה וככל בן נח שבא להכנס לכלל ישראל. ומעתה ניתן לומר שמה שאמרו חז"ל מודעא רבה לאורייתא – שיכולים ישראל לומר שלא קיימו המצוות כיון שקבלו אותם בכפיה – אין המכוון כלפי עצם המצוות, אלא כלפי מציאות הגירות, והיינו שהרי חלק מדיני הגירות הוא שהיא צריכה להיות ברצון, ולא בכפייה; וכיון שהקב"ה כפה אותם על קבלת המצוות שהיא חלק מדיני הגירות, לא תחול הגירות.

ומעתה אין מקום לקושית הפרשת דרכים מה שייך טענת אונס והרי דינא דמלכותא דינא, ואף באונס חייבים לקיים המצוות מצד שזה גזרת מלך. כי יש לומר בזה שאכן אין גזרת מלך המחייבת את ישראל לקיים המצוות לולא דין הגירות, שהרי לולא הגירות היו בכלל בני נח – ואין חיוב תרי"ג מצוות על בני נח, ומה שיש גזרת מלך לקיים המצוות זה רק אחרי שחלה הגירות. ולכן אם על עצם חלות הגירות יש טענת אונס, אי אפשר לבא בשאלה שהרי דינא דמלכותא דינא, שהרי אין דינא דמלכותא להחיל גירות בכפייה, וכשלא חלה הגירות אין דינא דמלכותא לקיים את התרי"ג מצוות. וזו כוונת הגמרא מודעא רבה לאורייתא – עצם הגירות לא חלה, וממילא אינם מחוייבים בקיום המצוות.

והפרשת דרכים שלא תירץ כן, יש לומר שסבר כהשיטות שהביא הגרנ"ט שאף קודם מתן תורה היה להם דין ישראל, ובמתן תורה קיבלו רק קדושת ישראל, וזה שייך אף בכפייה. ולפי זה מוכרח ש'מודעא רבא לאורייתא' שאומרת הגמרא הוא על עצם קיום המצוות. ובזה יש מקום לקושיה, מה שייכת טענת אונס והרי דינא דמלכותא דינא.

תירוצו של הפרשת דרכים, ועל פי זה תתורץ קושיה נוספת שהקשה הרשב"א

ונוסיף עוד פרט לפני שנסיים. הפרשת דרכים תירץ על קושיתו שההלכה של דינא דמלכותא דינא היא רק כלפי ציווי שצווה המלך לכל בני המדינה, אבל כשהמלך צווה רק על חלקם, לא נאמר בזה דינא מלכותא דינא וכמו שכתב בפירוש הרא"ש (נדרים כח, א). ולכן היות שהקב"ה נתן את תרי"ג המצוות רק לישראל, ולא לכל העולם לא שייך בזה חיוב מצד דינא דמלכותא דינא.

והנה הרשב"א הקשה על הגמרא שאומרת 'מכאן מודעא רבה לאורייתא' – למה גלו ישראל בחורבן בית ראשון על שלא שמרו את התורה, והלא זה היה לפני שהיה נס פורים, ואם כן היו יכולים לומר שקיבלו את התורה מאונס. והרשב"א תירץ שהגלות בחורבן בית ראשון לא היתה כעונש, אלא שמלכתחילה קבלו את הארץ בתנאי שישמרו את התורה, ולא עמדו בתנאי ולכן גלו ממנה.

לפי דברי הפרשת דרכים תתיישב קושית הרשב"א. שהרי חורבן בית ראשון היה מפני שעברו על שלש עברות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ומצוות אלו הרי ניתנו במתן תורה לכל העולם, ולא רק לכלל ישראל, ואם כן במצוות אלו יש דין דינא דמלכותא דינא, ולפי דברי הפרשת דרכים – כשיש דין דינא דמלכותא דינא אין את המודעא שקיבלו את התורה מאונס, שהרי עבד חייב לקיים דברי המלך גם אם אנוס הוא על כך ואין זה מרצונו.

^[1] אגב, מקשים בזה מה הלשון 'שם', לכאורה יותר מתאים שיהיה כתוב 'פה' תהא קבורתכם. ומבארים שכפיה זו קיימת בכל דור ודור, בכל מקום ומקום – כל שלא תהיה בו תורה שם תהיה הקבורה כי בלי תורה אין חיים. זה לא רק 'פה', זה 'שם' – בכל מקום [נאמר בשיעור].

[2] תוספת שנאמרה בשיעור: ועדיין ישנו חילוק מהותי בין שורש החיוב של ישראל בקיום תרי"ג מצוות לשורש החיוב של בן נח בקיום שבע מצוותיו. שורש החיוב של בן נח בקיום מצוותיו הוא מצד החובה לקיים את ציווי המלך – מלכו של עולם, ובאם עובר על המצוות הרי הוא מורד במלכות. לעומת זאת אצל הישראל שורש החיוב הוא אחר. זו הסיבה שבן נח אינו צריך התראה, ושנהרג על כל אחת מהשבע מצוות ואין חילוק בין מצוה קלה למצוה חמורה – כי יסוד העונש אצל בני נח הוא מצד המרידה במלכות, ולא מצד עצם המעשה, ובזה אין מקום לחילוקים שהרי בכל אופן שעובר יש מרידה במלכות.

ומבאר הגר"א שזו הסיבה שבן נח מיתתו בסיף כי כך היא המיתה של המורד במלכות. ולכן גם בן נח שנהרג נכסיו הפקר ואין הולכים ליורשיו כמו בישראל, שמאחר ונהרג מצד מורד במלכות, דינו כדין הרוגי מלכות שנכסיהם מופקעים מהם ונכנסים לרשות המלכות, והקב"ה שאין צריך כלום כמו מפקיר נכסיהם.

ענין נוסף בחילוק בין מצוות הישראל למצוות בן נח, בעניני תשובה וסליחה – ששייכים אצל ישראל, ולא אצל בני נח, כי ישראל נקראים בנים למקום ואב שמחל על כבודו – כבודו מחול, ויסודה של תשובה הוא מצד הנהגה של בנים למקום [והוכיח כן החיד"א ממה שבתפילה מזכירים "אבינו" רק בברכת "השיבנו" ו"סלח לנו"], לעומת בני נח שהם כעבדים למלך, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול.