בשיעור זה נרחיב בענין תשלומי נזיקין – היאך צורת השומא, והאם החיוב המוטל על המזיק הוא לתקן את הנזק, או חיוב ממון, והנפקא מינה שיש בצדדים הללו
מעשה שהיה ושלשה נידונים בצדו * צורת שומת תשלום נזק, וחידוש החזון איש בזה * האם המזיק חייב בתיקון החפץ, או בתשלום דמי הנזק * האם ניתן לתבוע את המזיק אחרי שהביטוח שילם את כל הנזק
מעשה שהיה ושלשה נידונים בצדו
ברצוני לעמוד על שלשה יסודות בעניני שומת נזיקין לפני שנתחיל שיעורים על עניני נזיקין, ונתחיל במעשה שהיה.
אדם נסע ברכבו ופגע ברכב אחר ועשה בו נזק קל שלא היה משמעותי ביחס לשוויו של הרכב הניזוק, ומאחר שכך לא ירד ערכו באם יוצע למכירה. בפועל, עוד לפני שהספיקו לדון על התשלום ביניהם, נגנב הרכב, ובעל הרכב הוציא מחברת הביטוח את שוויו. והתעוררו בזה כמה נידונים:
ראשית טען המזיק, שאינו חייב לשלם, שהרי לא ירד ערכו של הרכב הנפגע. לעומתו ענה הניזק, נכון אמנם שאם היה מציע את הרכב למכירה – היה מקבל את כל שוויו כמו שהיה לפני הנזק, אבל הרכב הרי לא עמד למכירה, אלא היה לוקח אותו לתיקון שעולה לי כמאתיים שקלים, ותובע את מחיר התיקון.
בנוסף טען המזיק, היות והו אעצמו פחח רכבים, הוא מעונין לתקן בעצמו את הנזק, ולא לשלם. הבעיה היתה שהרכב נגנב, וממילא אין למזיק אפשרות לתקן בעצמו – ושלא באשמתו. השאלה היא האם יכול המזיק להיפטר בטענה זו – תמציא לי את הרכב ואתקנו בעצמי.
טענה נוספת של המזיק היתה, היות שחברת הביטוח שילמה את דמי כל הרכב, אינו חייב לשלם כלום שהרי בפועל לא הפסיד הניזק מאומה.
צורת שומת תשלום נזק, וחידוש החזון איש בזה
ונתחיל לדון בדברים אחת לאחת. כתב השולחן ערוך (חו"מ שפז, א): "שמין למזיק בידו כדרך ששמין לו אם הזיק ממונו. כיצד, הרי שהרג בהמת חברו או שבר כליו, שמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבלה שוה, וכמה היה הכלי שוה והוא שלם, וכמה שוה עתה, ומשלם הפחת לניזק עם הנבלה או הכלי השבור, כדרך שנתבאר בשורו שהזיק". הרי שהשומא של נזיקין היא כמה היה שווה החפץ אם יימכר, וכמה הוא שווה עכשיו.
בא החזון איש (ב"ק סי' ו אות ג ד"ה ויש לעיין) ומחדש שצורת שומא זו – כמה שווה החפץ אם יימכר – נאמרה דווקא בחפץ העומד להמכר, אבל בחפץ שאינו עומד להמכר, צריך המזיק לשלם את דמי התיקון. ומשכך, בכל חפץ שניזוק יש לדון תחילה – לפי צורת ההשתמשות בו – האם נחשב עומד להמכר או לא, ועל פי זה נדע איך לשום את הנזק. ולשם משל כשאדם מזיק לחברו רכב בשווי מאה אלף שקלים והנזק הוא מזערי, ודאי שאין הרכב עומד למכירה אלא לתיקון. אף אחד לא ימכור רכב בגלל נזק כה מזערי. ואם כן צורת ההשתמשות היא לתקן את הנזק וכך צריך להיות התשלום.
ומביא לזה החזון איש ראיה מדין המובא בגמרא (גיטין נג, ב) שאם כהן פיגל את הקרבן, חייב לשלם את דמיו לבעלים. ומקשה החזון איש, אם בכל חפץ הניזוק צורת השומא היא כמה היה שווה קודם הנזק וכמה שווה עכשיו להמכר – לא יצטרך הכהן לשלם כלום, שהרי קרבן זה אף קודם שהזיקו הכהן לא היה יכול להמכר אחרי שכבר הוקדש לקרבן, נמצא שהנזק לא שינה בשוויו של הקרבן מאומה. בהכרח עולה מן הדברים – אומר החזון איש – שבכל חפץ יש לדון לפי שימושו, וממילא בקרבן העומד להקרבה, הנידון יהיה כמה שווה לבעלים הקרבן שיהיה לו להקרבה, ולא כמה שווה להמכר.
ומביא החזון איש ראיה נוספת לכך. מובא בגמרא (י, ב) "פחת נבלה דניזק". והיינו שאם הסריחה הנבלה בין שעת הנזק לשעת העמדה בדין וירד ערכה, ההפסד הוא של הניזק. והקשו שם התוספות (ד"ה לא נצרכה) מהגמרא לקמן (לד, א) שאם השור הכחיש אחר הנזק, והוסיף ערכו לרדת בין מה שהיה בשעת הנזק לשעת העמדה בדין, משלם המזיק כפי החיסרון בשעת העמדה בדין, ולא כמו החיסרון שהיה בשעת הנזק, שאומר לו הניזק "קרנא דתורך קבירא ביה" – מה שממשיך השור להכחיש אחר הנזק נחשב כחלק מהנזק, כי הכחש נעשה מחמת הנזק. והקשו התוספות, למה לא נאמר כן גם גבי פחת נבלה שתחשב חלק מהנזק, שהרי לולא הנזק לא היה פחת זה. וכתבו לחלק, ששור שנגח ונהיה השור חולה – שור חולה לא מוכרים, אלא משאירים אותו עד שיבריא. ולכן אם המשיך להכחיש נחשב שהנזק ממשיך הלאה. לעומת זאת נבלה – מוכרים מיד, ולכן אם הניזק לא מכר אותה נחשב שהפסיד לעצמו.
לומד מכך החזון איש שהנזק משתנה לפי מידת ההשתמשות בחפץ הניזוק. ולכן כששור נוגח שור ועשאו חולה שאז צורת השימוש היא להמתין עד שיבריא, ולא למוכרו – נחשב מזיק אף על מה שהכחיש השור אחר הנזק. לעומת זאת שור שנגח שור והרגו, צורת השימוש של נבלה היא למוכרה מיד, ולכן הנזק נמדד לפי צורת שימוש זו, ואם לא מכר מיד נחשב שהזיק לעצמו. וכמו כן צורת השומא תמיד היא לפי צורת ההשתמשות בחפץ.
ביסוד זה מבאר החזון איש ענין נוסף. אדם חפר בורות בחצרו של חברו, ובא בעל החצר ותובעו על שני בורות, והלה מודה שחפר רק בור אחד. פוסק הרמב"ם שאמנם הוא מודה במקצת, אך הוא פטור משבועה כי אין נשבעים על הקרקעות. בא הראב"ד ואומר שזה דווקא אם התביעה של הניזק היא שימלא לו המזיק את הבורות בעפר, אבל אם תובע ממנו שישלם לו ממון, תהיה בזה שבועת מודה במקצת, כי אין זה נחשב שבועה על קרקעות.
הרי שישנן שתי אפשרויות איך לתבוע את המזיק, וזה גורם חילוק בדין. ניתן לתבוע את המזיק למלאות את הבור, וניתן לתבוע אותו לשלם כסף על הנזק. מה א"כ תהיה ההגדרה, מתי התביעה היא הל השלום, ומתי התביעה היא על תיקון הנזק, שהרי אין נראה לומר שזה תלוי לפי רצונו של הניזק.
ומבאר החזון איש שההסבר כך: אם אלו בורות שהדרך לכסות אותם – התביעה היא תכסה לי את הבורות. אבל לפעמים יש קרקע שהיא מחוץ לעיר, ושם הוא יבנה בעוד שנה, ולא כדאי לו לכסות את הבורות – שם התביעה היא תביעה כספית תשלם לי את הכסף. לפי צורת השימוש של הקרקע כך תהיה התביעה. וכך הוא בכל נזק לפי צורת השימוש של החפץ יש למדוד את הנזק.
וניתן דוגמא שתמחיש לנו זאת בצורה ברורה. לאדם יש רכב ששווה אלפיים וחמש מאות שקלים, בא מישהו והזיק את הרכב באופן שכמעט יצא מכלל שימוש ומוכן לשלם את שוויו. טוען הניזק שהוא רוצה לתקן את הרכב, והתיקון יעלה סך חמשת אלפים שקלים. האמנם יש ממש בטענה זו?! והרי אין בכך כל היגיון, כי יאמר לו המזיק, אם כך אמשיך להזיק את הרכב עד שכלל לא יהיה שייך לתקנו ואז אשלם לך רק את שוויו – אלפיים וחמש מאות שקלים.
כמו כן שכיח שאדם קונה שעון בעשרים שקלים, בא מישהו והזיק את השעון, ולתקן את השעון עולה לפחות מאה שקלים, כי לא שווה לשען להתחיל את העבודה בפחות מסכום זה. האמנם יוכל הניזק לומר שרוצה לתקן את השעון, ולתבוע את מחיר התיקון?!
בזה באו דברי החזון איש שמסתכלים על צורת השימוש בחפץ. ומאחר ולפי צורת השימוש בחפץ זה, הוא עומד להשלכה, ולא לתיקון, כי לא שווה לתקנו – לא יכול הניזק לתבוע את דמי התיקון. [כן יש נקודה חשובה להוסיף שבתשלומי נזיקין מסתכלים על שווי שוק, ולא שווי סנטימנטלי].
וכמו כן להיפך, כשהחפץ עומד לתיקון ולא למכירה, וכמו במקרה שהבאנו בתחילת השיעור, שהרכב לא עומד למכירה, כי אין דרך בני אדם למוכרו מחמת נזק מזערי שכזה, אלא לתקנו – נחשב שצורת ההשתמשות היא לתקן את הנזק, וחייב המזיק לשלם את דמי התיקון, ואינו יכול להיפטר בטענה שלא ירד שוויו של הרכב באם יציע אותו למכירה ממה שהיה שוויו להמכר קודם הנזק.
אלא שמיד נראה שדעת הש"ך בזה היא שלא כדעת החזון איש, וסובר שתמיד יכול הניזק לתבוע מהמזיק את דמי תיקון החפץ.
האם המזיק חייב בתיקון החפץ, או בתשלום דמי הנזק
ונעבור לשאלה הבאה – האם יכול המזיק לטעון שאינו משלם את דמי התיקון, אלא רוצה לתקן החפץ בעצמו.
דעת הש"ך (סימן צה) בנידון הקודם שהבאנו, שלא כהחזון איש, אלא בכל חפץ יכול הניזק לתבוע מהמזיק את דמי תיקון אותו החפץ, ולמרות שזה חפץ שלא שווה לתקנו – וכגון שהתיקון יעלה יותר מחפץ חדש וכדומה. ומה שכתוב בשולחן ערוך שהשומא היא לפי מחיר החפץ – כמה היתה יפה וכמה היא יפה – מדובר בחפץ שלא ניתן לתקנו וכמו למשל כלי זכוכית שנשבר.
לומד החזון איש בדבריו שהחיוב הישיר שיש על המזיק הינו לתקן את החפץ, ולא לשלם את דמי הנזק, אלא שאם אינו מתקן בעצמו חייב לשלם לו את דמי התיקון.
ותשמעו נפקא מינה שעולה מן הדברים. לפני כשנה היתה תקופת מיתון ומחיר שעת עבודה של מכונאי רכב ירד פלאים. שאל אותי אז מכונאי רכב מה הדין באופן שבשעת הנזק התיקון היה עולה אלף שקלים, אלא שהמזיק משך את הניזק עד שבא לשלם לו, וכשבא לשלם כבר ירד המחיר של שעת עבודה של המכונאי והתיקון עולה רק שבע מאות שקלים. השאלה היא כמה צריך לשלם לו.
ואומר החזון איש שלפי הש"ך צריך לשלם לו רק שבע מאות – כפי שעולה לתקן עכשיו, שהרי החיוב הוא אינו חיוב ממון, אלא חיוב תיקון, ואם כן מעולם לא היה החיוב על סך אלף שקלים ולכן אין אנו מתחשבים במה שהשתנה מחיר התיקון לטובת המזיק, וגם עכשיו נשאר שהמזיק חייב לתקן את החפץ או לשלם את דמי התיקון כפי שוויים עתה.
כמו כן במקרה הפוך, שבשעת הנזק היה די בשבע מאות שקלים לתקן, ועד שהסכים המזיק לשלם עלה המחיר לאלף שקלים – צריך לתת לו אלף שקלים כיון שחובתו היא לתקן את הרכב.
וחידוש נוסף יש בדברי הש"ך – אומר החזון איש – אם המזיק רוצה לתקן בעצמו, והניזק מעכבו, אינו חייב לשלם לו דמים, שהרי עיקר החיוב הוא לתקן את החפץ, וכיון שמוכן לתקן בעצמו [ובאופן שמוכשר לכך כמובן] לא יכול הניזק לדרוש דמים. כך לפי דעת הש"ך.
אמנם החזון איש עצמו חולק וסובר שאם בשעת הנזק התיקון היה עולה אלף שקלים, החיוב הוא אלף שקלים, וגם אם לאחר זמן ירד המחיר, יצטרך המזיק לשלם את דמי התיקון ולהוסיף שלש מאות שקלים, כי החיוב שנוצר בשעת הנזק הוא חיוב דמי הנזק, ולא חיוב תיקון הנזק. וזה חידוש עצום.
ומביא לזה החזו"א ראיה. מובא בגמרא (ב"ק פה, א) שאם אחד עשה לשני נזק ועוות את פניו, ובא הניזק לדרוש כסף עבור הריפוי, יכול המזיק לומר לו איני משלם לך כסף, כי אתה תיקח את הכסף, ובמקום לרפאות את עצמך תשתמש איתו לדברים אחרים, וכל מי שיראה אותך ישאל מי עשה זאת וישמע שזה אני, ויקרא לי 'שור המזיק'. ולכן יכול לדרוש מהניזק ללכת לרופא, והוא ישלם את הדמים ישר לרופא.
מדייק מכך החזון איש שלולא סברא זו שיקראו לו שור המזיק, יכול הניזק לדרוש את דמי הנזק. הרי אם כן שהחיוב הוא על הדמים, ולא לתקן את הנזק כהבנת הש"ך. וכך פוסק החזון איש למעשה.
ובנידון זה כבר נחלקו הראשונים. מובא בגמרא במסכת בבא קמא (מח, א) שור שנכנס לחצרו של פלוני וחפר שם בור, מי חייב לשלם על הנזקים שייעשו על ידי הבור, האם בעל השור או בעל החצר? אומרת הגמרא שבעל החצר חייב, כי היה לו למלאות את הבור, וכיון שלא מילאהו הרי זה כמו שכרה אותו בעצמו. ואומר רבינו יונה (שיטה מקובצת בבא מציעא ה, א) שיש מכאן ראיה שהחיוב של המזיק זה לשלם את דמי הנזק, ולא תיקון הנזק, כי אם החיוב היה לתקן את הנזק, בעל השור צריך להתחייב בנזקי הבור. שהרי עליו מוטל למלאות את הבור. וזה כדברי החזון איש.
אמנם הראב"ד (שיטה מקובצת ב"ק מח, א) סובר שבעל השור חייב בנזקי הבור כי הוא צריך למלאות את הבור, ומה שכתוב בגמרא שבעל החצר חייב בנזקי הבור הוא באופן שהסתדרו ביניהם שבעל השור ישלם כסף, ובעל החצר ימלא את הבור. הרי שאם לא הסתדרו ביניהם חייב בעל השור [המזיק] לתקן את הנזק – כדעת הש"ך.
האם ניתן לתבוע את המזיק אחרי שהביטוח שילם את כל הנזק
יש שאלה נוספת וזה ענין הביטוח. שאלה זו תלויה בשאלה מה יסוד החיוב של המזיק, האם על עצם זה שנעשה הנזק, או להשלים את מה שהחסיר. ויש נפקא מינה באופן שהביטוח משלם את הנזק. אם התשלום הוא על עצם זה שנעשה נזק, חייב המזיק גם באופן זה; אבל אם התשלום הוא להשלים את החיסרון, באופן שיש ביטוח שהם משלמים את החיסרון אם כן אין חיסרון בפועל ולא יהיה חייב.
אמנם עדיין זה תלוי האם נחשב שהביטוח משלים את החיסרון, או שהביטוח משלם לו על ההשקעה שהשקיע במשך השנים, כשהתנאי לתשלום הוא מציאות הנזק. אך כשיש נזק התשלום הוא בתור רווחים על ההשקעה, ואינו נחשב תשלום על החיסרון של הנזק. ונדבר על זה בע"ה בשבוע הבא.
