בשיעור זה נדון האם תשלום המתקבל מחברת ביטוח עבור נזק כלשהו, נחשב כתמורת החיסרון, או שחברת ביטוח נידונית כעסקא לכל דבר, רק שהרווח תלוי בכך שאירע נזק, כמו שבאותה מידה יכול היה להיות תלוי בדברים אחרים. יבוארו הצדדים הללו, והנפקא מינה שיש ביניהם.
האם מותר לשומר חינם לתבוע את הביטוח, ואם אכן, למי הכסף, לשומר או לבעלים * האם שייך בזה את הסברא "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו" * היאך ההגדרה של תשלומי הביטוח – חליפי החפץ, או תשלומי עסקא, ונפק"מ בזה * האם בשומר חינם שמסר לשומר שכר שייכת הסברא "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו" * סיכום הדינים העולים
האם מותר לשומר חינם לתבוע את הביטוח, ואם אכן, למי הכסף – לשומר או לבעלים
נדבר היום על נושא שקצת דיברנו בעבר, אבל נרחיב וניתן בו שלשה חילוקים מאוד משמעותיים ולמדניים.
תשמעו סיפור שהיה. יהודי היה צריך לנסוע לארה"ב, ונתן לשכנו שישמור עבורו תכשיטים בשווי עשרים אלף דולר. לאותו שכן היה ביטוח בבית על תכשיטים עד שווי שבעים אלף דולר, והיו לו בבית תכשיטים משלו בשווי שלושים אלף דולר. בתוך זמן השמירה אירעה פריצה בביתו, ונגנבו כל התכשיטים. אותו שכן הגיש תביעה לחברת הביטוח על סך חמישים אלף דולר – שווי התכשיטים שלו ושל שכנו יחד – וקיבל מהביטוח את כל הסכום.
ונשאלה שאלה כזו: אותו שכן היה פטור מלשלם למפקיד על התכשיטים שנתנו לו לשמור, כדין שומר חינם שפטור בגנבה ואבדה [ומדובר שנשבע על כך]. והשאלה שנשאלה היא, ראשית האם מותר היה לו לתבוע את חברת הביטוח על התכשיטים של שכנו, שהרי אין לו עצמו הפסד מכך שהרי אינו חייב לשלם; ושנית, אחרי שקיבל מהביטוח כסף גם עבור התכשיטים של שכנו – האם יכול לקחת את הכסף לעצמו, או שצריך ליתנו לשכנו.
וצדדי השאלה היו כך: בפוליסת הביטוח היה כתוב: "אחריות הביטוח הינה בין על רכוש המבוטח, ובין על רכוש אחרים הנמצא בביתו והמבוטח אחראי עליו". ונשאלה השאלה מה נקרא "המבוטח אחראי עליו", האם שהמבוטח מופקד על שמירתו, או שהמבוטח צריך לשלם אם יופסד. ונפקא מינה במקרה זה שהמבוטח אכן היה מופקד על שמירת התכשיטים שהופקדו אצלו, אך מאידך אינו צריך לשלם אם נגנבו – כדין שומר חינם.
שאלה זו הגיעה לפני הרב שטיינמן שהכריע ש"אחראי" הכוונה שחייב בתשלום, וממילא בנידון זה כיון שהמבוטח לא חייב לשלם על התכשיטים שנגנבו, אינו נחשב "אחראי", ואין התכשיטים בכלל הביטוח. אמנם רוב הפוסקים שדנו בשאלה זו הכריעו ש"אחראי" הכוונה שמופקד על שמירתו, וממילא גם בנידון זה יכול השומר לתבוע את חברת הביטוח – כמו שאכן עשה בפועל.
כעת נשאלה השאלה האם בעל התכשיטים יכול לתבוע את הכסף שקיבל השומר מחברת הביטוח, שהרי קיבלו עבור התכשיטים שלו.
האם שייך בזה הסברא שמביאה הגמ': "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו"
ומצינו משנה מפורשת שממנה נוכל להקיש לנידון זה. כתוב במשנה (ב"מ לה, ב): "השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה, ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל ישלם לשוכר. אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו? אלא, תחזור פרה לבעלים". ובגמרא שם נפסקה הלכה כרבי יוסי, וכן פסק בשולחן ערוך (חו"מ שז, ה).
הרי שההלכה אומרת שאמנם מצד הדין היה צריך השואל להיות חייב לשלם, אין השוכר יכול לקחת את הכסף, כי אין אדם יכול לעשות סחורה בחפץ של חברו. ולכאורה אותו הדבר כאן, לא יוכל השומר לקחת את הכסף ששילם הביטוח לעצמו, כי אין אדם עושה סחורה בחפץ של חברו, ולכן היות שהכסף הגיע תמורת התכשיטים של המפקיד, לא יוכל הנפקד לקחת כסף זה לעצמו, ויצטרך להעביר את הכסף שקיבל מחברת הביטוח צריך להעביר לבעל התכשיטים.
כך נראה במושכל ראשון לדמות הדינים זה לזה. עכשיו עלינו לדעת האם אכן דימוי זה נכון, או לא – ולמה.
ונראה שאין דימוי זה נכון. כדי להבין זאת היטב ננסה להכנס לעומק הסברא שהביאה הגמרא "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו". ונקדים שאלה. אדם שכר מחברו לשבוע דירת נופש על שפת הים במחיר של אלף דולר. מיד כשהגיע לשם קיבל קריאה דחופה לחזור לעירו, ולא יכול היה לממש את השכירות. כדי לא להפסיד, חיפש אדם שישכור ממנו את דירת הנופש, ואכן מצא אדם ששכר ממנו את הדירה, ועוד במחיר גבוה יותר – אלף וחמש מאות דולר. [מצד ההלכה יכול היה להשכיר את הדירה לאחר שהרי זו דירה שעומדת להשכרה, ולא נכתב בחוזה במפורש שלא להשכירה]. השאלה היא למי הולך הרווח של חמש מאות הדולר הנוספים, האם לבעל הדירה או לזה ששכר ממנו.
ופוסק הרמ"א (שסג, י) במקרה כזה שכל הכסף הולך לשוכר, ואף הרווח. והקשה הקצות החושן (שסג ס"ק ח), למה אין כאן את הטענה "וכי היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חברו" שהרי השוכר הראשון מרוויח כסף מבית שאינו שלו?
מבאר זאת הקצות החושן כך: כשאדם שוכר דירה השימוש בה שייך לו. וכשהוא משכיר את הדירה לאחר, השכירות היא על השימוש בדירה, ולא על גוף הדירה. וכיון שהשימוש שייך לשוכר הראשון, אין זה נחשב שהשוכר הראשון עושה סחורה בחפץ של חברו, שהרי מקבל תשלום עבור שימוש ששייך לו, ולא לבעלים. לעומת זאת השוכר פרה והשאילה לאחר ונאנסה, התשלומים של השואל הם על גוף הפרה, וגוף הפרה היה של הבעלים, ולא של השוכר, בזה דווקא שייכת הסברא שאם ישלם השואל לשוכר נחשב שעושה השוכר סחורה בפרתו של חברו.
ובקצרה צריך לראות על מה התשלומים, ורק כשהתשלומים הם על גוף הדבר יש את הסברא שהתשלומים צריכים להיות של הבעלים, ולא של מישהו אחר, כי אין אדם יכול לעשות סחורה בחפץ של חברו.
היאך ההגדרה של תשלומי הביטוח – חליפי החפץ או תשלומי עסקא, ונפק"מ בזה
ועכשיו נעבור לשאלה נוספת, ותחילה נדון איך ההגדרה של תשלומי הביטוח. וכבר אמרנו בעבר שיש שתי אפשרויות להגדיר זאת. העולם רגילים להבין שענין תשלומי הביטוח הוא לשלם תמורת החיסרון – חליפי מה שנחסר המבוטח.[1] לעומתם בא האור שמח (פ"ז מהלכות שכירות הלכה א) ומחדש שענין חברת הביטוח אינו חליפי החיסרון, אלא עניינו הוא כעיסקה לכל דבר. יש כאן עיסקה מצד עצמה שאדם משלם סכום מסויים כל חודש על מנת שאם יקרה משהו [שבעיקרון זה יכול להיות כל דבר, יכול לומר אם ירד גשם, ויכול לומר באותה מידה אם הדולר ירד מתחת לסכום מסוים] ובמקרה זה – נזק לחפץ המבוטח, יקבל את שוויו של החפץ. לפי הבנה זו, כשארע נזק, תשלומי הביטוח אינם נחשבים כתמורה לחפץ הניזוק, אלא הם באים משום שבשלו התנאים לקבל את הסכום שמגיע לו תמורת השקעתו החודשית.
סיפרנו בעבר סיפור בו נוכל לראות נפקא מינה בין שני הצדדים הנ"ל. ישנו יישוב של אנשים עשירים נדיבים גדולים, יהודים עם לב חם. באחת השבתות פרצו גנבים לבית הכנסת וגנבו שבעה ספרי תורה. אנשי היישוב החליטו שלא ימתינו עד שימצאו את ספרי התורה, ותוך חודש כבר הכניסו שבעה ספרי תורה חדשים במקום אותם שנגנבו. לאחר ארבעה חודשים קיבלו את דמי הביטוח על ספרי התורה הגנובים. ונתעוררה שאלה מה יעשו עם הכסף, שהרי אינם צריכים ספרי תורה נוספים, אך מאידך כסף שניתן תמורת ספרי תורה אסור לקנות עמו דבר שקדושתו פחותה, ומוכרחים לקנות עמו ספר תורה.
שאלה זו תלויה בנידון הנזכר: אם הביטוח עניינו הוא חליפי החפץ שנחסר, אם כן הכסף נחשב חליפי ספרי התורה, ומוכרחים לקנות בו דווקא ספרי תורה. אך אם ענין הביטוח הוא כחוזה נוסף וכעסק מצד עצמו, אף שהגורם היה הפסד הספר תורה, אין הכסף מוגדר כמו שניתן תמורת הספר תורה, ומותר להשתמש עמו לתשמישי חול.
ובספר ציץ אליעזר (חלק יח סימן סז) פסק בשאלה זו על סמך דברי האור שמח הנ"ל שדמי הביטוח אינם חליפי החפץ, אלא הוא כעסקה חיצונית שעשה המבוטח, וממילא אין התשלום נחשב דמי ספר תורה.
ונחזור לנידון שלנו. אף נידון זה יהיה תלוי בחקירה הזו: אם תשלומי הביטוח הינם תמורת ההפסד היינו חליפי התכשיטים שאבדו – שייכת בזה הסברא "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו" והשומר יצטרך לתת את הכסף לבעל התכשיטים. אבל כיון שתשלומי הביטוח הינם כעסק מצד עצמו וכהכרעת האור שמח, אין זה נקרא עושה סחורה בפרתו של חברו, והכסף שייך לשומר.
ומעשה נוסף שתלוי בנידון הנ"ל: אדם מכר את רכבו ביום ששי אחה"צ, נעשה קנין גמור ואפילו קיבל המוכר את כל הכסף, אלא שהיות ומשרדי הממשלה היו סגורים בשעה זו, לא היו יכולים להעביר את הרכב ואת הביטוח על שמו של הקונה, וסיכמו ביניהם שיעשו זאת ביום ראשון. במוצאי שבת ארעה תאונה והרכב ניזוק לגמרי עד שיצא מכלל שימוש. במקרה זה מאחר והרכב עדיין אינו רשום על שמו של הקונה – הקונה אינו יכול לתבוע את חברת הביטוח, כי חברת הביטוח מתחייבת רק למי שעל שמו רשום הרכב. ונשאלה שאלה האם המוכר יכול לתבוע את חברת הביטוח שהרי הרכב רשום על שמו; ואם אכן, האם יוכל לקחת את הכסף לעצמו, או שיצטרך לתתו לקונה.
יש שטענו שהמוכר לא יכול לתבוע את חברת הביטוח למרות שהרכב עדיין על שמו, שהרי בפועל לא היה לו הפסד בעקבות התאונה שהרי הוא קיבל את כל הכסף עבור הרכב עוד קודם התאונה, ואם כן כלפיו התאונה אינה נחשבת לנזק. אך נראה שאין זו טענה כלל כי הביטוח מבטח את החפץ אם יינזק, והחפץ אכן ניזוק. אין זה מעניינו של הביטוח אם היה הפסד או לא.
נידון זה תלוי בשני הצדדים שהבאנו: לפי הצד שדמי הביטוח הם חליפי החפץ, לא יוכל המוכר לקבל את דמי הביטוח שהרי אין החפץ שלו, ויש בזה את הסברא "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו". אבל לפי הצד שהביטוח הוא כעסק מצד עצמו ואינו נחשב תמורת החפץ, שוב אין שייכת בזה סברא זו, ויוכל המוכר לתבוע את הביטוח ולקחת את הכסף לעצמו.
נסכם כך: כשאדם מקבל חפץ לשמור עליו והוא נכנס לביטוח שלו ואירע נזק, השומר שביטח את החפץ יקבל את הכסף, ואין זה נקרא שעושה סחורה בנכסי חברו, כי תשלומי הביטוח אינם חליפי החפץ.
האם בשומר חינם שמסר לשומר שכר שייכת הסברא "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו"
עכשיו תשמעו סיפור נוסף: יהודי נפטר בארץ ישראל, ובין נכסיו השאיר כובע. בנו שהיה בחו"ל רצה את הכובע של אביו, לשם כך ביקשו מאדם שנסע לארה"ב שייקח עמו את הכובע במזוודה. כשהגיע לארה"ב התברר שהמזוודה נעלמה במטוס. בעל המזוודה הגיש תצהיר לחברת התעופה על תכולת המזוודה וקיבל את תמורתה. הנידון היה כך: הכובע היה משומש והיה שווה מאתיים שקלים. אך חברת התעופה שלמה לו סך חמש מאות שקלים – כמחיר כובע חדש.
טען השליח לבעל הכובע, אני שומר חינם וממילא פטור בגנבה ואבדה, ואיני צריך לתת לך כלום. אני מוכן לפנים משורת הדין לתת לך סך מאתיים שקלים כפי השווי האמיתי של הכובע. טען לעומתו בעל הכובע – אתה הרי קיבלת חמש מאות שקלים עבור הכובע שלי, יש לי אם כן טענה כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו, וכל חמש מאות השקלים שקיבלת אמורים להגיע אלי.
ואכן לפי הקצות החושן לכאורה כך צריך להיות, שהרי חברת התעופה משלמת את הכסף עבור גוף הכובע, ולא פיצוי בעלמא על עגמת הנפש, וכיון שגוף הכובע שייך לבעל הכובע, לא יוכל השליח להרוויח את הכסף שניתן עבור הכובע.[2]
אלא שברצוני שתתפסו כאן את עומק הענין. הגמרא שמביאה את הסברא של כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו מדברת על שוכר שמסר לשואל. בא השבות יעקב (ח"ג סימן קמח) ומחדש, שבשומר חינם שמסר לשומר שכר, יהיה הדין אחרת. כי דווקא במקום ששוכר מסר לשואל, והשואל לא שילם לשוכר כלום, בזה יש את הסברא שמאחר והחיוב הוא עבור גוף החפץ – הוא מגיע לבעל החפץ ולא לשוכר. לעומת זאת בשומר חינם שמסר לשומר שכר, שהשומר שכר מתחייב בגנבה ואבדה מחמת השכר שקיבל על השמירה, ואת השכר קיבל מהשומר חינם – אין זה נקרא שהשומר חינם עושה סחורה בפרתו של חברו, שהרי מה שהשומר שכר חייב לשלם על הגנבה הוא מחמת הכסף ששילם לו השומר חינם, ואם כן השומר חינם מרוויח מצד הכסף שהוא השקיע. במקרה כזה למרות שהתשלום הוא על גוף החפץ וגוף החפץ של חברו, אין זה נקרא שעושה סחורה בפרתו של חברו.
אלא שבפתחי תשובה (שז ס"ק א) הביא דברי השבות יעקב הנ"ל והקשה עליו שנעלמו ממנו דברי התוספות במסכת בבא קמא (יא, ב ד"ה לא מבעיא) שכתבו במפורש שאף בשומר חינם שמסר לשומר שכר שייכת הסברא כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו, שהרי סוף סוף התשלום הוא על גוף החפץ שהוא של הבעלים. [ואין זה דומה לחברת ביטוח ששם כפי שאמרנו התשלום הוא כלל לא על גוף החפץ].
ולענייננו, אף כאן מה שחברת התעופה משלמת על האובדן, הוא מחמת התשלום שנתן השליח לחברת התעופה – שבכלל התשלום על הטיסה כלול הביטוח על חפציו של הנוסע. ואם כן זה דומה לשומר חינם שמסר לשומר שכר ולפי השבות יעקב הכסף אמור ללכת לנוסע ולא לבעל הכובע. אמנם כיון שלהלכה פוסקים כהתוספות שאף בזה יש את הסברא הנ"ל, ולא כהשבות יעקב, נשאר הדין שכיון שחברת התעופה שלמה את הכסף עבור גוף הכובע – יש בזה את הסברא כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו, והתשלום יהיה שייך לבעל הכובע.
סיכום הדינים העולים
[1] וכך הבאנו בשיעור הקודם בשם הגר"נ קרליץ.
[2] יש להעיר שאין זה פשוט כך, כי אם מדובר בחברת ביטוח נוכרית, הרי אין לה חיובי שמירה כי אין דיני שמירה בגוי, ואם כן עניינה ככל חברת ביטוח שהתבאר שהינה ככל עסק ואין זה נחשב כתשלומי החפץ שנחסר. כן יש לדון בגדר הכסף שהוסיפו מעבר לשווי החפץ ואין הדברים ברורים ומוכרעים.
