אדם שהזיק באונס

אדם שהזיק באונס

כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה: (כא, כה)

מובא במסכת בבא קמא (כו, ב): "אדם מועד לעולם. מנא הני מילי, אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה, אמר קרא: פצע תחת פצע, לחייבו על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון".

חדשה המשנה בדין אדם המזיק שאדם מועד לעולם, וחייב גם על נזק שעשה בשוגג, או באונס. בשיעור זה נברר האם דין זה נאמר לחייבו גם באונס גמור; והאם דין זה נאמר גם בגזלן, והאם יש מקום לחלק בגזלן בין שוגג לאונס.

מחלוקת הראשונים בדין מזיק באונס גמור * דין אדם מועד לעולם נאמר במזיק, ולא בגזלן * הוכחה בדעת הראב"ד שדין אדם מועד לעולם נאמר גם בגזלן * תירוץ הקושיה מה החילוק בין הניח להם אביהם פרה לגזל ובא אחר ואכלו * נפק"מ למעשה בין הקצות החושן לראב"ד

מחלוקת הראשונים בדין מזיק באונס גמור

המשנה במסכת בבא קמא (פ"ב משנה ו) אומרת: "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן". ומביאה לזה הגמרא (בבא קמא כו, ב) מקור מהכתוב "פצע תחת פצע" – לחייבו על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון. הרי שאדם חייב בתשלומי נזק גם אם הזיק בשוגג – כלשון המשנה, וגם אם הזיק באונס – כלשון הברייתא.

ונחלקו הראשונים בגדרי אונס שחייב בהם אדם המזיק. דעת התוספות (ב"ק כז, ב ד"ה ושמואל) שאם היה אונס גמור פטור. והוכיחו כן ממה שכתוב בירושלמי שאם הזיק אדם כלים מתוך שינה חייב דווקא אם כשבא לישון כבר היו שם הכלים. אך אם הונחו שם הכלים רק אחר שנרדם, והזיקם מתוך שינה – פטור. והבינו התוספות שהסיבה לכך היא שבכזה מקרה נחשב אונס גמור, כי אף אם היה עושה כל מה שיכול, לא היה נמנע ההיזק. על אופן זה לא נאמר הדין "אדם מועד לעולם".

והרמב"ן (ב"מ פב, ב) חולק וסובר שאדם המזיק חייב אפילו באונס גמור. ומה שמבואר בירושלמי שאם ישן והביאו שם כלים והזיקם, פטור – הוא משום שבמקרה זה הניזק גרם לעצמו את הנזק במה שהניח את כליו ליד אדם ישן [וכן ביארו התוספות עצמם בזה לעיל (ד, א ד"ה כיון)].

ומביאים התוספות ראיה לשיטתם שמזיק באונס גמור פטור. כתוב בגמרא (בבא קמא קיב, א) שאם אדם מת והשאיר בביתו פרה, ובני הבית חשבו שהיא של אביהם ושחטו ואכלו אותה, הם נחשבים אנוסים ופטורים מלשלם את דמי הנזק, ומשלמים רק דמי ההנאה שלהם [שני שליש מהשווי (רש"י שם; חו"מ שמא, ד)]. הרי  מוכח שמזיק באונס גמור פטור מלשלם.

ניתן לזה דוגמא קרובה אלינו. אדם בא לביתו ומצא אוכל במקרר, והיה בטוח שאשתו הכינה אוכל זה בשבילו, ואכל. אחרי שסיים את אכילתו, חזרה אשתו, ואמרה לו שהאוכל היה של השכנה. האם צריך לשלם? לפי המבואר בגמרא – נחשב אנוס ופטור מלשלם.

אמנם לכאורה דין זה נסתר מגמרא נוספת בה נראה שמזיק אפילו באונס גמור חייב לשלם. כתוב בגמרא (ב"ק קיא, ב) "אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים, ובא אחר ואכלו ממנו, רצה מזה גובה, רצה מזה גובה". וניתן דוגמא: אדם בא להתארח אצל חברו, והלה הניח לפניו לאכול בשר ודגים וכל מטעמים, והתברר שכל האוכל היה גזול. האם צריך המתארח לשלם את דמי האוכל לבעליו? כתוב בגמרא שאם רוצה הנגזל יכול לתבוע מזה שאכל, כי היות שלא התייאש נחשב האוכל ברשותו, ונחשב האוכל כמו שגזל בעצמו מרשותו.

ונשאלת השאלה, מה בכך שנחשב האוכל ברשותו של הנגזל, והרי האכילה היתה באונס גמור שהרי לא ידע שהאוכל אינו של בעל הבית, ואם כן גם אם נחשיב זאת לגזלה הרי זה גזלה באונס, ומה בין זה למקרה של הניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה, שאינם חייבים לשלם דמי נזק כיון שהיה זה אונס גמור וכמו שביארו התוספות?

ואומרים הרמב"ן והריטב"א (כתובות לד, ב) שהדין של הגמרא "רצה מזה גובה, רצה מזה גובה" מדובר באופן שהאדם האוכל ידע שהמאכל גזול, ולכן יכול הנגזל לגבות הימנו. ואם כן אין זה דומה להניח להם אביהם פרה שאולה שלא ידעו שאינה של אביהם.

ויש להקשות לשיטת הרמב"ן שדין אדם מועד לעולם נאמר גם באונס גמור, למה בהניח להם אביהם פרה שאולה ושחטוה ואכלוה פטורים, מה בכך שלא ידעו שהיא של אביהם, והרי סוף סוף יש כאן מעשה גזל. ואם אמנם הוא גזל בשוגג, מה ההבדל בין זה לכל מזיק בשוגג שהדין הוא שחייב כי אדם מועד לעולם.

ואמנם לדעת התוספות שמזיק באונס גמור פטור, אין כאן קושיה, כי ניתן להבין שבהניח להם אביהם פרה שאולה וחשבו שהיא שלו – זה מוגדר כאונס גמור, ואין שייך כאן הדין של אדם מועד לעולם. אבל לפי הרמב"ן שדין אדם מועד לעולם נאמר גם באונס גמור, יקשה, למה פטורים, ומה בכך שהם אנוסים והרי אדם מועד לעולם.

דין אדם מועד לעולם נאמר במזיק, ולא בגזלן

מחדש הקצות החושן (סימן כה ס"ק א) שדין אדם מועד לעולם נאמר רק בדיני מזיק, ולא בדיני גזלן וכן משמע שהרי דין זה שאדם מועד לעולם נלמד מהפסוק "פצע תחת פצע" שנאמר במזיק ולא בגזלן.

ולכן בהניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה פטורים, כי נחשב מעשה זה למעשה גזלה, וכיון שהיה בשוגג פטורים ואין שייך בזה דין אדם מועד לעולם – שלא נאמר על גזלן. [ובנתיבות המשפט הקשה אף אם נניח שאין גנבה בשוגג, למה לא נחייב הניח להם אביהם פרה שאולה ושחטוה ואכלוה – מדין מזיק שהרי הזיקוה ויש מזיק אפילו באונס. קושיה זו מתעצמת לפי יסודו של הגר"ח שכל גנב הוא בכלל מזיק, אך לא נכנס לזה עכשיו].

ומביא הקצות החושן שכן נראה ממה שכתב הנמוקי יוסף (ב"ק כט, א בדפי הרי"ף) שאם אדם אמר לחברו תביא לי את השור שנמצא בביתו פלוני – שהוא שלי, ונמצא שאינו שלו, אלא לגונבו נתכוון, שניהם פטורים. המשלח משום שאין שליח לדבר עברה, והשליח משום שלא ידע. ולכאורה מה בכך שלא ידע השליח, והרי אדם מועד לעולם וחייב אפילו בשוגג? ואין נראה לומר ששם זה אונס גמור ובזה אפילו מזיק פטור – וכהתוספות, כי אין נראה שנחשב אופן כזה לאונס גמור, שהרי אמר לו לקחת מחצרו של פלוני, וישנה חזקה מה שתחת ידו של אדם שלו, ואם כן לא היה לו לקחת השור מבית בעליו. ולמה א"כ פטור השליח?

מוכיח מכך הקצות החושן שדין אדם מועד לעולם לא נאמר גבי גנב וגזלן, ולכן היות שהיתה הגנבה בשוגג פטור השליח.

הוכחה בדעת הראב"ד שדין אדם מועד לעולם נאמר גם בגזלן

ונראה עכשיו בדברי הראב"ד הוכחה שדין אדם מועד לעולם נאמר גם בגנב וגזלן, ויש גזלה גם בשוגג. ונתחיל עם דוגמא: אדם חשב על פירות מסויימים שהם שייכים לו ולקחם לרשותו, ולאחר כמה ימים אכלם, והתברר שהיו של חברו. והתעוררה שאלה כמה עליו לשלם, כי בשעה שלקחם והכניסם לרשותו היו שווים לפי שמונה שקלים לקילו, ובשעה שאכלם הוזלו, ושווים רק ארבעה שקלים לקילו. ובענין זה כתב הרמב"ם (תרומה י, כו) שאחד שגזל תרומה ואכלה שצריך לשלם קרן וחומש – שמשלם כפי השווי שהיתה שווה בשעת אכילה. בא הראב"ד וחולק ואומר שצריך לשלם כמו שהיו בשעת גזלה, כדין כל גזלן שמשלם כשעת הגזלה.

ומבאר הכסף משנה במה נחלקו הרמב"ם והראב"ד – שמדובר באופן שלא רק שלא ידע שהם פירות של תרומה, אלא שחשב שהם שלו, ואכלם בשוגג. וסובר הרמב"ם שאין גזלה בשוגג, וכסברת הקצות החושן, ואם כן כשלקח הפירות של תרומה לא היה בזה גזלה, אלא שבשעה שאכל התחייב מדין מזיק, ולכן ישלם כשעת אכילתם. ואילו הראב"ד סובר שיש גזלה גם בשוגג, ולכן מיד כשלקחם נעשה עליהם גזלן ודינו ככל הגזלנים שמשלמים כשעת הגזלה.

הרי לפי ביאורו של הכסף משנה בדעת הראב"ד – סובר הראב"ד שיש גזלה גם בשוגג, ולא כהקצות החושן.

אך נוסיף בזה קטע מאוד מעניין. כתוב בגמרא (ב"ק קיז, א) גוי שאנס ישראל להראותו איפה מוחבא ממונו של חברו והראהו – פטור, אך אם הלך הישראל לביתו של חברו, ולקח משם הממון ונתנו לגוי – חייב, למרות שהיה זה מחמת האונס. ומבאר זאת הרמב"ן (בקונטרס דינא דגרמי) שאם רק הראה לו היכן הממון נחשב דינא דגרמי ובאונס פטור; אך אם לקח הכסף בידיים והביאו לו נחשב מזיק, ומזיק חייב אפילו באונס [והרמב"ן בזה לשיטתו שמזיק חייב אפילו באונס גמור].

והגרי"ז מבריסק (הובא בספר זכרון שמואל נו, ט) ביאר באופן אחר. כשמראה לו היכן הממון של חברו נחשב מזיק, ומזיק באונס גמור פטור. אך כשלוקח בידיים ונותן לו נחשב גזלן, וגזלן חייב אפילו באונס.

הרי שסבר הגרי"ז ההיפך משיטת הקצות החושן הנזכר. הקצות החושן סבר שבגזלן יש פטור של אונס שאין במזיק, ואילו הגרי"ז סבר שבמזיק יש פטור של אונס גמור שאין בגזלן.

ודעת הראב"ד (בהשגות על הרי"ף מג, א) שאם האנסים בקשו ממנו את הממון של ראובן דווקא, אפילו אם הלך והביא להם את הממון בידיים פטור, ואינו נחשב לא גזלן ולא מזיק, אלא זה אונס גמור ופטור. ומה שכתוב בגמרא שאם נשא ונתן ביד חייב זה באופן שלא בקשו ממנו את הממון של ראובן דווקא, אלא בקשו ממנו ממון סתם, והוא מיוזמתו הלך והביא להם את ממונו של ראובן. אבל אם שלח אותם לביתו של ראובן והם חייבו אותו באיומים לתת להם את הכסף – פטור.

ונשאל שאלה, איך הראב"ד אומר שגנב באונס פטור, והרי למדנו דעת הראב"ד, כפי שביאר הכסף משנה, שאם חשב שהתרומה שלו ולקחה ואכלה משלם כשעת הגזלה – כי גנבה באונס נחשבת גנבה.

ומוכרח לחלק ולומר בדעת הראב"ד שיש הבדל בין גנב באונס לגנב בשוגג. אונס לא נקרא מעשה כלל. וכמו לגבי מזיק שדעת התוספות שאפילו שחייב בשוגג, באונס גמור פטור; כמו כן גבי גזלן בשוגג חייב, אך באונס גמור פטור.

נזכור את הכלל: מזיק בשוגג ובאונס חייב; מזיק באונס גמור לפי התוספות פטור, ולפי הרמב"ן חייב; גנב וגזלן לפי הקצות החושן חייבים רק במזיד, אבל בשוגג ובאונס פטורים; לפי הראב"ד גנב וגזלן בשוגג חייבים, ובאונס פטורים. [ובאופן שהכריחו אותו להביא כסף ממישהו מסוים].

תירוץ על הקושיה מה החילוק בין הניח להם אביהם פרה לגזל ובא אחר ואכלו

ונחזור לדין הניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה שהיורשים פטורים מלשלם. הקשינו מה החילוק בין זה לדין גזל ובא אחר ואכלו שנחשב האוכל לגזלן ויכול הנגזל לגבות ממנו. והבאנו את דברי הרמב"ן והריטב"א בכתובות שבגזל ובא אחר ואכלו מדובר שהאוכל ידע שהמאכל גזול, ואילו בהניח להם אביהם פרה שאולה לא ידעו שאינה שלו. והקשינו מה בכך שלא ידעו, והרי זה מעשה גזלה בשוגג, ומה בין זה למזיק בשוגג שחייב כי אדם מועד לעולם.

ולפי מה שנתבאר יתיישבו הדברים. ראשית, לפי דברי הקצות החושן, אין בזה כלל קושיה, שהרי הדין אדם מועד לעולם נאמר רק במזיק, ולא בגזלן, וגזלן בשוגג פטור.

ואף לשיטת הראב"ד שגזלן בשוגג חייב, עדיין יש לומר שבמקרה שהניח להם אביהם פרה שאולה נחשב גזלן באונס, ובגזלן באונס אף הראב"ד מודה שפטור וכמו שהוכחנו בדבריו. ואין לדמות אופן של הניח להם אביהם פרה שאולה וסברו שהיא שלו – שנחשב אונס, לפירות שסבור שהם שלו – שנחשב שוגג, ולא אונס, כי היה צריך ליתן לבו לדעת אם זה שלו או לא.

נפק"מ למעשה בין הקצות החושן לראב"ד

וניגש עכשיו לשאלה הלכתית. ראובן שאל משמעון מחשב נייד ונשבר לו בפשיעה, וכשתובעו שמעון, אומר לו ראובן בוא אלי מחר למשרד אתן לך מחשב חדש. למחרת כשבא אליו שמעון אומר לו ראובן – תיכנס לחדר הסמוך של לוי – יש שם על השולחן שלשה מחשבים שלי, ותבחר אחד שתרצה. וכך היה. שמעון בחר מחשב אחד, ולקח תמורת המחשב שהיה ראובן חייב לו.

שנתיים לאחר מכן מגיע לוי לחנותו של שמעון ורואה אותו יושב ומתעסק במחשב, ושואל אותו מנין לך מחשב זה, הוא שלי, כבר שנתיים אני מחפש אותו מאז שנעלם מחדרי! עונה לו שמעון, קיבלתי אותו מראובן. אומר לוי – אני כבר אסגור חשבון עם ראובן על זה שגנב לי אותו, בינתיים תשלם לי על כך שהורדת את הערך של המחשב שלי על ידי שהשתמשת בו שנתיים. עונה לו שמעון, אני לא לקחתי ממך כלום. השתמשתי במחשב שקיבלתי מראובן בתמימות; אם יש לך טענות לך לראובן. השאלה היא האם אכן שמעון צריך לשלם ללוי או לא.

והשאלה היא כזו: נעשה פה מעשה גנבה על ידי שמעון שהכניס לרשותו מחשב שאינו שלו, אך גנבה זו נעשתה בתום לב, ולא במזיד. ויש לדון האם נגדיר זאת גנבה בשוגג, או באונס. בפשטות ניתן לומר שהיות שראובן נתן לו את המחשב, ויש חזקה מה שתחת ידו של אדם שלו – אם כן ישנה חזקה שהמחשב של ראובן, ומשכך נחשב שמעון אנוס, שהרי לא היה צריך לחשוב שהמחשב גזול בידו של ראובן.

אך בזה יש חידוש של הקצות החושן (שם) שהיות שראובן אמר לו לקחת את המחשב מחדרו של לוי, אף שראובן אמר שזה שלו, שוב אי אפשר להגדיר זאת גנבה באונס, כי היה שמעון צריך לחשוש שאין המחשב של ראובן, שהרי נמצא ברשותו של לוי, ויש להגדיר מעשה זה כגנבה בשוגג.

ומעתה, אם נחבר חידוש זה של הקצות החושן עם שיטת הראב"ד שיש גנבה בשוגג, יכול לוי לתבוע את שמעון, וכאותו הדין של רצה מזה גובה ורצה מזה גובה. אבל לפי הקצות החושן עצמו שאף בשוגג אין גנבה, לא יוכל לוי לתבוע את שמעון.