ויקחו לי תרומה – לי לשמי: (רש"י שמות כה, ב)
בשיעור זה נרחיב בחילוקי דינים שיש בין דין לשמה לדין כוונה במצוות, וטעם הדבר. ונביא את חידושו של הברכת שמואל שבדין לשמה עצמו יש חילוק בין דין לשמה במצה לדין לשמה בשאר מצוות שצריך בהם לשמה.
האם מועיל תנאי בדבר שיש דין לעשותו לשמה * חילוקו של הגר"ח בין דין כוונה במצוות לדין לשמה במצוות * חילוקו של הברכת שמואל בין דין לשמה בכל המצוות לדין לשמה במצה * ראיה לחילוקו של הברכת שמואל
האם מועיל תנאי בדבר שיש דין לעשותו לשמה
שנינו במשנה במסכת פסחים (ב, ה): "חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצאין בהן". והיינו שאם אדם אפה מצות כדי למכרן בשוק לצורך קרבן תודה, ונשארו לו מצות שלא מכרן, יכול לצאת בהן ידי חובת מצה בליל פסח. ומקשה הגמרא (לח, א) למה אין בזה חיסרון של לשמה, שהרי עשאן לשם תודה, ולא נשתמרו לשם מצת מצוה. ואומרת הגמרא שכל שעושה למוכרן יש בדעתו שאם לא יצליח למוכרן ייצא בהן בעצמו ידי חובת מצה, ושוב לא חסר בזה כוונת לשמה של מצה.
עולה מדין זה שמועיל תנאי בדבר שיש דין לעשותו לשמה. ולכן, אף שיש דין במצה שצריכה להיעשות לשמה וכנלמד מהפסוק ושמרתם את המצות – ניתן לאפות מצות לשם תודה במחשבה שאם לא יצליח למוכרן יהיו לשם מצת מצוה, ויוכל לצאת במצה זו ידי חובתו.
ויש להקשות מה שונה דין לשמה במצה שניתן לעשות בו תנאי, לדין לשמה בגט שלא מועיל בו תנאי, וכגון מי שיש לו שתי נשים ושמותיהן שוות, אינו יכול לכתוב גט ולעשות תנאי שיהא לשם מי שיחליט אחר כך לגרש, וכן לגבי דין לשמה בכתיבת ספר תורה כתב רבי עקיבא איגר בתשובה (שו"ת רבי עקיבא איגר סימן ב) שלא ניתן לעבד עורות לשם ספר תורה על תנאי.
חילוקו של הגר"ח בין דין כוונה במצוות לדין לשמה במצוות
בשאלה זו התקשה הברכת שמואל (גיטין סימן י), וליישב הדברים חידש חידוש עצום על פי יסוד נפלא של רבו הגר"ח. ישנם שני דינים שמצינו במצוות שלכאורה הינם דומים זה לזה, אך יש חילוק ביניהם. דין מצוות צריכות כוונה (ברכות יג, א; ראש השנה כה, א ועוד), ודין לשמה שנאמר בחלק מהמצוות [כמו כתיבת סת"ם, עשיית ציצית ותפילין, הקרבת קרבן]. ויש להתבונן מה החילוק בין שני הדינים הללו, שהרי לכאורה שניהם הוא ענין שווה – שצריך כוונה לשם המצוה, ולמה אם כן לגבי קיום מצוות דין זה נקרא 'כוונה', ולגבי המקומות שצריך לשמה דין זה נקרא בשם 'לשמה'.
ומביא הברכת שמואל בשם רבו הגר"ח שהגדיר זאת כך: דין לשמה הוא דין בחפצא של הדבר, ולמשל כשמעבד העורות לשם ספר תורה, יוצר בזה חפצא של קלף של ספר תורה. קודם היו עורות, ועכשיו נהפכו להיות קלף של ספר תורה. כמו כן בגט על ידי הלשמה נעשה מסתם קלף לחפצא של גט הראוי לגרש בו. וכן בקרבן, על ידי המחשבה של לשמה נהפך הכבש להיות מהות של קרבן [כי דין הלשמה בהקרבה הוא לא רק צורה של הקרבת הקרבן].
לעומת זאת דין מצוות צריכות כוונה הוא דין מצד הגברא, שכשמקיים את המצוה צריך לחשוב לשם המצוה, אך אין על ידי הכוונה שינוי בחפצא. והיינו שמצד מעשה הנחת התפילין, אין הבדל בין הנחה עם כוונה לצאת ידי המצוה, להנחה בלי כוונה, ואף הנחה בלי כוונה נחשבת למעשה מצוה של הנחת תפילין. אלא שבדין כוונה נאמר שבלי כוונה לא יצא הגברא ידי חובתו במצוה זו.
על פי ביאור זה נוכל להבין חילוק שיש בין דין לשמה שלא מועיל בו תנאי וכמו שהבאנו לעיל, לדין כוונה במצוות שמועילה כוונה בתנאי – ותחילה נביא דוגמא לזה. פסק השולחן ערוך (או"ח תפט, ג): "המתפלל עם הצבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה, ואם יזכור בלילה יברך ויספור". ומבאר המשנה ברורה (ס"ק טז) שמדובר במי שמתפלל עם הציבור בין השמשות שהוא ספק לילה והדין הוא שיוצא אז ידי ספירה, לפוסקים הסוברים שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, אלא שהוא רוצה לדקדק ולספור מצאת הכוכבים כדי לצאת גם ידי הסוברים שספירה בזמן הזה מדאורייתא. בזה אומר המחבר שימנה עמהם, פן ישכח למנות שוב בלילה, ויחשוב בדעתו אם אזכור בלילה למנות אין אני רוצה לצאת בספירה זו, וכשיגיע הזמן אח"כ יברך ויספור. הרי שניתן לעשות מעשה מצוה עם כוונה על תנאי.
ודוגמא נוספת. כתב רבי עקיבא איגר (או"ח סי' מו) שאדם הבא לבית הכנסת לתפילת שחרית, וחושש שאם ימתין עד שיתאסף מנין יעבור זמן קריאת שמע, יכול לקרוא קריאת שמע עכשיו בלא ברכותיה, ויתנה שאם יספיק לקרותה שוב בברכותיה בזמנה, מה שקורא עכשיו לא יהא לשם מצוה, אלא כקורא בתורה. הרי אף בזה שניתן לעשות מעשה מצוה של קריאת שמע עם כוונה על תנאי.
על פי חילוקו של הגר"ח בין דין לשמה לדין כוונה במצוות יתבאר היטב חילוק דין זה. מאחר ודין לשמה הוא דין בחפצא, אם כן הוא ענין של יצירת מציאות. ביצירת מציאות לא שייך לעשות תנאים, וכמו שאין אדם יכול לחפור בור על תנאי שאם יירדו גשמים לא יהיה בור, אלא כל שיש כאן יצירת מציאות מוכרח שיהיה כן על כל הצדדים. לעומת זאת בדין כוונה במצוות ניתן לעשות תנאי, מאחר ודין כוונה הוא דין מצד הגברא, ואין בו ענין של יצירת מציאות בחפצא.
ישנו חילוק בין דין לשמה בכל המצוות לדין לשמה במצה
בא הברכת שמואל ומחדש שכאותו חילוק שחילק הגר"ח בין דין כוונה במצוות לדין לשמה במצוות, ניתן לחלק בדין לשמה עצמו בין מצה לשאר מצוות. דין לשמה במצה אינו ככל דיני לשמה שהוא דין מצד החפצא שצריכה המצה להיעשות למציאות של מצת מצוה, אלא הוא דין מצד הגברא, שאינו יכול לצאת ידי חובת מצה אם לא נעשה השימור של המצה לשמה. אך במצה עצמה אין שום שינוי בעשייתה לשמה.
ובזה מיישב הברכת שמואל את הדין העולה מהמשנה הנזכרת שניתן לעשות תנאי בלשמה של מצה – למרות שבשאר המצוות שיש בהם דין לשמה לא ניתן לעשות זאת בתנאי. מאחר ודין לשמה במצה שונה משאר דיני לשמה במצוות, ואינו בא ליצור שינוי במציאות החפצא, והוא מקביל לדין כוונה במצוות – ניתן לעשות בזה תנאי וכמו שניתן לעשות תנאי בדין כוונה במצוות.
ראיה לחילוקו של הברכת שמואל
ונראה להביא ראיה לעצם יסודו של הברכת שמואל שיש חילוק בין דין לשמה במצה, לדין לשמה בשאר מצוות. ישנה הלכה שכשבא אדם לכתוב ספר תורה צריך לומר בפיו "הריני כותב לשם קדושת ספר תורה". כמו כן הטווה ציצית צריך שיאמר בפיו שטווה לשמה (שולחן ערוך או"ח יא, א). ואם לא אמר זאת בפיו, ורק היה כן במחשבתו יתכן שאפילו בדיעבד לא מהני (עיין משנה ברורה יא ס"ק ד). לעומת זאת במצה לרוב השיטות די אם היה במחשבתו לשומרה לשם מצה, ויוכל לצאת ידי חובתו גם אם לא אמר זאת בפיו, וכמו שמוכח במשנה הנ"ל (לה, א) גבי חלות תודה שאם עשאן למכור בשוק יכול לצאת בהן ידי חובת מצה, למרות שלא מבואר שהוציא בפיו שעושה זאת לשם מצה – אם לא יצליח למוכרן.
ולפי פשוטם, הדברים צריכים הבנה, מה פשר החילוק בזה בין מצה לשאר המצוות שצריכים להיעשות לשמה – אם הדין הוא שכדי לעשות המצוה לשמה לא די במחשבת הלב, אלא צריך שיוציא זאת בפיו, למה במצה ניתן לשומרה לשמה אף בלי שיוציא זאת בפיו.
שאלה זו תתיישב על פי חידושו של הברכת שמואל. בשאר המצוות שצריך בהם לשמה, צריך ליצור חלות בחפצא עמו נעשית המצוה. חלות בחפצא אי אפשר ליצור על ידי מחשבה גרידא, ולכן צריך שיוציא הדברים בפיו. לעומת זאת במצה אין דין ליצור חלות של לשמה בחפצא של המצה, וכל הדין לשמה שבה הוא רק כלפי הגברא – שיכול לצאת ידי חובתו רק במצה שהיתה כוונה בשימורה לשם מצה – בזה אין צריך שיוציא הדברים בפיו, וכמו בדין כוונה במצוות שאין צריך לומר בפיו שעושה זאת לכוונת המצוה, ודי במה שיש כך במחשבתו.
***
