בשיעור זה יתבאר חילוק מהותי שישנו בין תענית אסתר לשאר התעניות שתקנו חכמים, ומה שעולה מכך למעשה.
איך מקדימים תענית אסתר שחל בשבת ליום חמישי והלא אקדומי פורעניתא לא מקדמינן * יום צום הוא דין בחפצא של היום, ולא רק איסור אכילה ושתיה על הגברא * בתענית אסתר אין דין יום תענית על החפצא של היום, אלא רק איסור אכילה על הגברא * ביאור בדברי המרדכי שאין שייך בתענית אסתר את הכלל של אקדומי פורעניתא לא מקדמינן * דברי הראב"ד שצום תענית אסתר בא לזכרון הנס * ביאור חדש בדברי המרדכי על פי חידושו של הגרי"ז
איך מקדימים תענית אסתר שחל בשבת ליום חמישי והלא אקדומי פורעניתא לא מקדמינן
פסק הרמב"ם (תעניות ה, ה): ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בשלשה עשר באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר דברי הצומות וזעקתם. ואם חל שלשה עשר באדר להיות בשבת מקדימין ומתענין בחמישי שהוא אחד עשר, אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת.
וכבר התקשו בזה שהרי דין זה שאין מקדימים תענית הוא מצד הכלל "אקדומי פורעניתא לא מקדמינן" – שאין אנו מקדימים פורענות. מה שייך אם כן לחלק בזה בין תענית אסתר לשאר הצומות, ולמה בתענית אסתר לא תקף כלל זה, ומקדימים את התענית.
ואכן המגיד משנה (שם) כתב שבאמת גם בתענית אסתר אמור להיות כלל זה שאין אנו מקדימים פורענות, ומחמת כן היינו צריכים לדחות את התענית לאחר השבת, אלא שאי אפשר לדחות את התענית ליום ראשון כי הוא יום פורים.
אמנם המרדכי (מגילה תשעו) כתב שבתענית אסתר לא שייך כלל זה של "אקדומי פורעניתא לא מקדמינן" כי תענית זו היא התענית היחידה שאינה נחשבת פורענות.
יש כאן למעשה מחלוקת בין המרדכי למגיד משנה האם תענית אסתר נחשבת פורענות או לא. את הנקודה הזו אנו רוצים עתה להעמיק ולבאר.
יום צום הוא דין בחפצא של היום, ולא רק איסור אכילה ושתיה על הגברא
ברצוננו לומר יסוד כזה: לנו נדמה שיום צום הוא יום רגיל, רק יש דינים על הגברא שלא יאכל וישתה. נראה לחדש ולומר שיום צום במהותו שונה משאר הימים, והוא מצד עצמו מחייב שלא לאכול ולשתות בו. כדוגמא לכך נביא את יום השבת. אין זה נכון לומר שיום השבת הוא יום רגיל ככל הימים, רק נאמרו בו דינים ואיסורים על הגברא. יום השבת הוא יום שונה במהותו משאר הימים, והייחודיות שלו היא הגורמת לאיסורי המלאכה שבו. כמו כן יום ראש חודש וימי החגים והמועדים. על דרך זו יש לומר גם לגבי יום של תענית, שאינו נחשב ליום רגיל שיש בו דינים שלא לאכול ולשתות, אלא הוא יום שמצד החפצא שלו הוא יום שונה – יום של פורענות.
וראיה לזה – יש גירסא בגמרא (שבת כד, א): "ימים שאין בהם קרבן מוסף כגון שני וחמישי ושני של תענית ומעמדות מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בשומע תפילה ואין בהם קדושה על הכוס". וכתב הר"ן (מיוחס לו) בשם ה"ר יהונתן שמה שכתוב "ואין בהם קדושה על הכוס" לא הולך על תעניות ומעמדות, כי לא שייך שם קידוש, שהרי אסור לאכול ולשתות. והר"ן עצמו כתב שאפשר לומר שדין זה הולך גם על תעניות ומעמדות, שהיה מקום לומר שבליל כניסת התענית שעדיין מותר באכילה ושתייה יהיה חיוב לעשות קידוש, ובאה הברייתא לחדש שאין עושין קידוש כיון שאין ביום זה קדושה.
הרי שלולא חידוש הגמרא שאין קדושה ביום התענית, היינו עושים קידוש בכניסת יום התענית. ועניינו של הקידוש הוא לקבוע ולייחד את היום ליום תענית. הרי שיום התענית אינו יום רגיל עם איסורי אכילה, אלא הוא יום שמצד עצמותו הוא שונה, וכמו שיום השבת נחשב יום שונה במהותו – ולכן ניתן להבין סברא שצריך לעשות קידוש בכניסת יום התענית.
ונראה לכם דבר מעניין. בתעניות מוסיפים לומר 'עננו' בתפילת המנחה. וכתב רש"י בשם הגאונים (שבת כד, א) שלא תיקנו לומר 'עננו' כבר מהלילה שלפני הצום, משום שחוששים שמא יארע לו אונס או בולמוס ויטעם משהו בזמן התענית, ונמצא דובר שקרים במה שאומר "ביום צום תעניתנו". ונשאל שאלה – מה שייך לומר 'עננו' שאומרים בו "ביום צום תעניתנו" מבערב, כשעדיין לא התחיל הצום והוא אוכל ושותה כל צרכו, ולמה צריך לטעם זה שחוששים שמא יאכל למחר ונמצא דובר שקרים?
אומר על כך הר"ן (תענית ד, א מדפי הרי"ף) שאמנם הקילו חכמים שיהיו ימי הצומות מותרים באכילה ושתיה עד הבוקר, אך מכל מקום התענית מתחילה מהלילה. והדברים לכאורה תמוהים – איך ניתן לומר שהתחילה התענית אם עדיין מותר לאכול. איך מבינים כזה רעיון?
התשובה היא שבלילה מותר לאכול ולשתות, כי עדיין אין דיני תענית מצד הגברא, אך היום מצד עצמו נקרא יום תענית כבר מהלילה. וכמו למשל גבי שבת, אף מי שיש לו היתר לעשות מלאכה, וכגון במצב של פיקוח נפש, אין הפשט שאין יום זה שבת כלפיו, כי החפצא של היום הוא יום שבת אף כלפיו, אלא שיש לו היתר לעשות מלאכה ביום השבת. על אותה הדרך יש לבאר גבי יום תענית – אף שהקלו חכמים, ולא אסרו לאכול מבערב, יש שם 'יום תענית' מצד מהותו של היום כבר מהערב, שהרי הלילה הולך אחר היום שלאחריו. זו הסיבה שניתן לומר 'עננו' כבר מהלילה.
בתענית אסתר אין דין יום תענית על החפצא של היום, אלא רק איסור אכילה על הגברא
ועתה יש לומר שבדבר זה יש הבדל בין תענית אסתר לשאר התעניות. בכל התעניות היתה תקנה מצד עצם החפצא של היום לעשותו ליום תענית. בתענית אסתר לעומת זאת, אין דין תענית מצד החפצא של היום, אלא הוא רק איסור על הגברא לאכול ולשתות.
דבר זה ניתן לדייק בפסוק, שאמרה אסתר "וצומו עלי, ואל תאכלו ואל תשתו" – ולכאורה מה כפל הלשון בזה? ניתן לומר שבאה אסתר לבאר את דבריה – שמה שאמרה "וצומו עלי" זה רק כלפי "ואל תאכלו ואל תשתו" – איסור אכילה ושתיה, אך לא אמרה לעשות את היום ליום צום.
ולפי זה בתענית אסתר פשוט שאין מקום לומר 'עננו' מבערב, ואין צריך בזה לטעם שאמרו הגאונים שיש חשש שמא יארע לו אונס. כי דווקא בשאר תעניות שקבעו את היום מצד עצמו ליום תענית, והיום הרי מתחיל מהערב שקודם לו, ושייך א"כ לומר 'עננו' מבערב – צריך טעם למה אין אומרים. לעומת זאת בתענית אסתר שלא קבעו את היום עצמו ליום תענית, אלא רק אסרו על הגברא לאכול ולשתות, כיון שאיסור זה מתחיל רק מהבוקר, אין שייך כלל אמירת 'עננו' מבערב.
ביאור בדברי המרדכי שאין שייך בתענית אסתר את הכלל של אקדומי פורעניתא לא מקדמינן
ועתה נחזור למה שכתב המרדכי שניתן להקדים את צום תענית אסתר שחל בשבת ליום חמישי, ואין שייך בזה הכלל אקדומי פורעניתא לא מקדמינן – שאין זה פורענות. לפי מה שנתבאר מובן היטב העומק של הדברים, דין פורענות שיש בתעניות מתבטא בכך שחכמים קבעו את היום מצד עצמו ליום של תענית – שזה מה שגורם לדינים שצריך להיות ביום התענית דואג ואונן. כלפי זה אמר המרדכי שתענית אסתר אינו נחשב ליום פורענות, וכמו שביארנו שבתענית אסתר אין דינים בחפצא של היום, אלא הדין הוא רק על הגברא שלא לאכול ולשתות, ומותר להיות שמח בו ואין צריך להיות בו דואג ואונן כבשאר הצומות.
אלא שבאמת נראה שהפשט במרדכי הוא הרבה יותר עמוק, ונרחיב בזה יותר.
דברי הראב"ד שצום תענית אסתר בא לזכרון הנס
כתב הר"ן (תענית ז, א מדפי הרי"ף) בשם הראב"ד שאף על פי שבטלה מגילת תענית [ביטלו את הימים שכתוב במגילת תענית שאין להתענות בהם] אין גוזרין תענית על הציבור ביום שכתוב במגילת תענית לא להתענות בו. והקשה הראב"ד אם כן היאך קבעו חכמים תענית ביום שלשה עשר באדר שהוא כתוב במגילת תענית [ונקרא 'יום ניקנור']. ותירץ, "דצום זה אינו דומה לשאר תעניות, דזכרון הוא לנס שנעשה בו".
ננסה לבאר מה הכוונה בדברים אלו – מה הרעיון בזה שהצום אינו כשאר תעניות כיון שבא כזכרון לנס.
כתוב במגילה: "וימי הפורים האלו לא יעברו מן היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם". והיינו שגם לעתיד לבא לא יתבטלו ימי הפורים. ונשאל שאלה, מה יהיה עם תענית אסתר, האם תענית זו תתבטל לעתיד לבוא כמו שאר התעניות?
ואמר הגרי"ז, שתענית אסתר אינה נחשבת יום נוסף על ימי הפורים, אלא היא עצמה נחשבת כחלק מימי הפורים, ואדרבה, הרי עיקר הנס של פורים נעשה ביום שלשה עשר שזה היום שגזרו על היהודים לההרג בו.
ומה שאין קוראין את המגילה ביום זה הוא משום שבקריאת המגילה יש שני ענינים. יש ענין של פרסומא ניסא, ויש ענין של הודאה והלל להקב"ה – וכלשון הגמרא "קרייתה זו הלילא". והנה בהלכות הלל יש דין שאפשר לומר הלל רק אחרי גמר הנס, ולא קודם לכן [וכמו שדייק זאת הגר"ח במה שאומרים בתפילה "ואני בחסדך בטחתי יגל ליבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי" – 'יגל ליבי בישועתך' יש כבר כש'בחסדך בטחתי', אך 'אשירה לה' יש רק אחרי 'כי גמל עלי'], ולכן לא תקנו את קריאת המגילה ביום שלשה עשר באדר שעוד לא נגמר בו הנס, ועדיין לא היה שייך בו אמירת הלל, אף שאת ענין הפרסומא ניסא כבר שייך בו. אך על כל פנים ודאי שיום שלשה עשר, שהוא עיקר הנס, נחשב לחלק מימי הפורים.
וכן משמע בלשון המגילה שכתוב (אסתר ט, לא): "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם". הרי שדברי הצומות וזעקתם הם חלק מימי הפורים. וא"כ כך המהלך של ימי הפורים – ביום שלשה עשר באדר יש תענית לזכר הנס, וביום ארבעה עשר וחמשה עשר קוראים את המגילה ושאר המצוות שנוהגות בו.
לפי חשבון זה, ודאי שיום תענית אסתר נחשב ליום של שמחה, שהרי הוא חלק מימי הפורים. ומוסיף הגרי"ז שלפי זה אף שכתוב שבימות המשיח יתבטלו כל הצומות, תענית אסתר לא תתבטל, שהרי הצום אינו מדין תענית, אלא מדין זכרון הנס, כי יום שלשה עשר הוא חלק מימי הפורים ואף בו יש לעשות זכר לנס. וממילא מאחר וימי הפורים לא יתבטלו, אף תענית אסתר שהיא חלק מימי הפורים, לא תתבטל.
זה הביאור במה שכתב הראב"ד שצום תענית אסתר אינו דומה לשאר תעניות דזכרון הוא לנס שנעשה בו. כתוב כאן שיום תענית אסתר אינו ככל הצומות שצמים בגלל הפורענות שאירעה בו, אלא הצום בא לזכר הנס, ואם כן אינו נחשב ליום תענית, אלא לחלק מימי הפורים. וכמו שבארבעה עשר וחמשה עשר עושים זכרון לנס על ידי קריאת המגילה – בשלשה עשר עושים זכרון לנס על ידי הצום.
והנה הרמב"ם (תעניות א, יד) כותב על התעניות: "כל השרוי בתענית, בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו, בין שהיה מתענה עם הצבור על צרתם, הרי זה לא ינהוג עידונין בעצמו ולא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב, אלא דואג ואונן".
על פי מה שכתבנו נראה לומר שהלכה זו לא נאמרה בתענית אסתר, אלא בתענית אסתר מותר להיות שמח וטוב לב שהרי יום זה הוא חלק מימי הפורים.
ביאור חדש בדברי המרדכי על פי חידושו של הגרי"ז
ועתה נחזור שוב לדברי המרדכי. קודם ביארנו שהכוונה בדבריו שזה לא יום פורענות – שאין דין תענית על החפצא של היום, אלא רק איסור אכילה על הגברא. לפי המתבאר עכשיו יש לבאר בדבריו הרבה יותר. צום תענית אסתר אינו נחשב פורענות, כי צום זה בא לזכרון הנס, והוא חלק מימי הפורים.
והדברים מפורשים ממש בשאלתות דרב אחאי (פרשת ויקהל שאילתא סז) שכתב כך: "ובזמן שחל שלשה עשר באדר להיות בערב שבת או בשבת מקדימין ומתענין בחמישי בשבת מפני שהוא נס, ונס מקדימין ולא מאחרין, אבל תשעה באב בזמן שחל להיות בשבת מאחרין ומתענין לאחר שבת מפני שהיה בו פורענות ופורענות מאחרים ולא מקדימים".
הרי שתענית אסתר נחשב נס, ואינו נחשב פורענות. והביאור הוא כמו שהבאנו שיום תענית אסתר לא רק שאינו נחשב ליום של תענית – יום של פורענות – מצד מהותו, אלא הוא נחשב לחלק מנס הפורים.
***
