בשיעור זה יתבאר שיש שני חלקים בחיוב קריאת המגילה. יש חיוב מצד הגברא, ויש חיוב מצד המקום שצריך שיתפרסם בו הנס. ויבואר חילוקי הדינים שישנם בעקבות הבחנה זו, ואופנים בהם יש חיוב רק מאחד החלקים הללו.
ישנם שני חלקים בחיוב קריאת המגילה. מצד הגברא ומצד המקום * מי שנמצא בים או במדבר מתי יקרא מגילה, וטעם הדבר * נפקא מינה נוספת לאופן שיש חיוב קריאה רק מצד הגברא, ולא מצד המקום * ביאור לשון המשנה בשקלים על פי החידוש הנזכר * ביאור נפלא בדברי בעל הטורים * סיכום הדינים העולים
ישנם שני חלקים בחיוב קריאת המגילה. מצד הגברא ומצד המקום
הבית יוסף בהלכות מגילה (תרצ) מביא את דעת הראב"ד שקריאת המגילה צריכה להיות בעשרה דווקא, והוסיף שבמקום שכבר קראו את המגילה בעשרה, אם יש שם יחיד או יחידים שלא קראוה עמהם יכולים לקרותה ביחיד, כיון שכבר נעשה בעיר פרסום על ידי קריאת הצבור.
דין זה טעון ביאור – מאחר וסבר הראב"ד שיש דין בקריאת המגילה שצריך לקרותה בעשרה דווקא, ולא ביחיד, וכמו שמשמע בתחילת דבריו – למה במקום שכבר קראו את המגילה בעשרה יכול היחיד לקרותה לבדו, מה בכך שכבר היה פרסום בקריאת הציבור, הרי אותו יחיד לא שמע, ולא יצא ידי חובתו.
ונראה לומר חידוש גדול בגדר חיוב קריאת מגילה. ישנם שני חלקים בחיוב זה. ישנו חיוב מצד ה'גברא' שיקרא את המגילה, וישנו חיוב מצד המקום שתיקרא בו מגילה כדי שיתפרסם בו הנס.[1] כשקורא אדם את המגילה מקיים בזה את שני חלקי החיוב. את חלק החיוב שמצד הגברא מקיים בעצם זה שקורא בעצמו, ואת חלק החיוב שמצד המקום מקיים על ידי שמתפרסם הנס במקום שקורא בו את המגילה.
שני חלקים אלו בחיוב קריאת המגילה מדויקים בלשון הפסוקים. במה שכתוב (ט, כז): "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם" – נראה שיש חיוב על הגברא. ובמה שכתוב בהמשך (ט, כח): "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל עיר ועיר מדינה ומדינה" – ניתן לראות שהחיוב הוא מצד העיר והמדינה – היינו מצד המקום, שיתפרסם בו הנס.
כמו כן ניתן לדייק בלשון הגמרא שישנם את שני חלקי החיוב הללו. כתוב בגמרא (יח, א) – לועז ששמע אשורית, אף שאינו מבין את אשר שמע יצא, וכמו שאנו המבינים את לשון הקודש איננו יודעים את פירוש המילים "האחשתרנים בני הרמכים" ולמרות כן אנו יוצאים ידי חובתנו, ולשון הגמרא בזה: "אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא – הכא נמי מצות קריאה ופרסומי ניסא". היינו שאף כשאין מבין מה ששומע, מתקיימת בזה מצות הקריאה ופרסום הנס.
מלשון זה של הגמרא "מצות קריאה ופרסומי ניסא" יש משמעות שישנם את שני החלקים הללו בחיוב קריאת המגילה. 'מצות קריאה' הוא כלפי חלק החיוב שמצד הגברא; ו'פרסומי ניסא' כלפי חלק החיוב מצד המקום שיתפרסם בו הנס.
ועתה נראה לבוא ולחדש שדין עשרה בקריאת מגילה, נובע מצד החיוב שעל המקום שעניינו הוא כדי שיתפרסם בו הנס – כלפי זה בא הדין שצריך עשרה, כי אין פרסום בפחות מעשרה[2] [וכמו שמצינו (סנהדרין עד, א) גבי חילול ה' בפרהסיא]; אבל מצד החיוב שעל הגברא אין צורך בעשרה דווקא.
על פי זה נוכל לבאר היטב את דברי הראב"ד הנזכרים. מאחר ודין עשרה בקריאת המגילה נובע מחלק החיוב שמצד המקום, סובר הראב"ד שדווקא במקום שעדיין לא קראו בו את המגילה בציבור, ועדיין יש בו חיוב פרסום הנס, בזה נאמר הדין שאי אפשר לקרוא את המגילה ביחיד, שהרי בקריאה זו לא יתקיים החיוב שמצד המקום [וממילא גם לא יוכל לקיים את חלק החיוב שמצד הגברא, כי תלויים זה בזה]. אך באופן שכבר קראו את המגילה באותו המקום בעשרה, והתקיים חלק החיוב שמצד המקום שהרי התפרסם בו הנס, יכול מי שלא שמע מגילה לקרותה ביחיד, שהרי עכשיו נשאר עליו רק חלק החיוב שמצד הגברא, וחלק זה יכול להתקיים גם ביחיד, שהרי אין בו דין של פרסום.
הרי לנו שבאופן שהחיוב הוא רק מצד הגברא, ולא מצד המקום – משתנה הדין, וניתן לקרוא את המגילה ביחיד.
ונבוא כעת למצוא שינוי דין נוסף שיש – לכאורה – באופן שהחיוב הוא רק מצד הגברא, ולא מצד המקום.
מי שנמצא בים או במדבר מתי יקרא מגילה, וטעם הדבר
מובא בתוספתא במגילה (פרק א הלכה ב): "היוצאין בשיירה ומפרשין בספינה קורין בארבעה עשר". בטעם הלכה זו ביאר הכל בו, שמאחר ולא יהיו בשום מקום – לא בכרכין ולא במוקפין – דינם לקרוא כפי רוב העולם ולכן קורין בארבעה עשר.
והקשה רבי יושע בער סולובייצ'יק (ישורון ח"ח עמ' שסד) – למה הוצרך הכל בו לטעם זה, ולא אמר טעם פשוט שכיון שהיוצאים בשיירה ובספינה אינם נמצאים במקום המוקף חומה, לכן דינם לקרוא בארבעה עשר.
ואמר רבי יושע בער[3] , ונרחיב בזה לפי דברינו – שהסברא בזה היא כך: מה שחלקו חכמים את חובת הקריאה בין המקומות, שכרכין ועיירות גדולות קוראים בארבעה עשר ומוקפות חומה בחמשה עשר, יסודו הוא בחלק החיוב שמצד המקום. שבכרכין ועיירות גדולות המקום מחייב לקרוא בארבעה עשר, ואילו במוקפין המקום מחייב לקרוא בחמשה עשר. אך בחלק החיוב שמצד הגברא לא נאמר חילוק בין המקומות, אלא שחיוב זה שמצד הגברא נגרר אחרי החיוב שמצד המקום.
והנה ים ומדבר אינם מקומות יישוב, ומשכך אין שייך בהם חובת המקום שיתפרסם בו הנס. מעתה, מי שנמצא בים או במדבר יש עליו חיוב קריאה רק מצד הגברא, ולא מצד המקום. ומאחר שבחובה זו לא מצינו חילוק בין זמני הקריאה לא אמור להיות אצלו הבדל בין ארבעה עשר לחמשה עשר. ואם נבין מסברא פשוטה שאינו שייך לחמשה עשר מאחר שאינו נמצא במקום המוקף חומה, כמו כן אינו שייך לארבעה עשר דווקא, שהרי החיוב שעליו הוא רק מצד הגברא. לכן הוצרך הכל בו לטעם שהולכים אחר רוב העולם כדי לבאר את דין התוספתא שהנמצא בים קורא בארבעה עשר דווקא.
הרי לנו שבאופן שיש חיוב רק מצד הגברא, ולא מצד המקום, לא אמרו חכמים חילוק בזמני הקריאה. ונתחדש בתוספתא שקורא בארבעה עשר, וכמו שביאר הכל בו שהוא מטעם שהולכים אחר רוב העולם.
אלא שלפי מה שכתבנו שדינו של הראב"ד שקריאת מגילה צריכה עשרה דווקא – נאמר רק כלפי חלק החיוב שמצד המקום, ואילו באופן שהחיוב הוא רק מצד הגברא, ולא מצד המקום, ניתן לקרוא גם ביחיד, עולה שהנמצא בים או במדבר – שאין עליו חובת קריאה מצד המקום, ורק מצד הגברא – יוכל לקרוא את המגילה ביחיד אף לדעת הראב"ד.
הריטב"א (מגילה יט, א ד"ה גרסינן) מביא מהירושלמי שלא כפי שכתב הכל בו בדעת התוספתא, אלא המפרש ויוצא בשיירה קורא כמקומו. היינו שנשאר עליו החיוב שיש לו באותו מקום שיוצא משם. אמנם כל זה כשעתיד לחזור לשם, אבל אם עתיד ללכת לכרך אינו קורא כלל כי כבר נעקר מן העיר, ולכלל בן כרך עוד לא בא.
ונראה מדבריו שסבר בעיקר חיוב קריאת המגילה שהוא רק מצד המקום – ומי שאינו נמצא במקום יישוב שאין חובה מצד המקום שנמצא בו – אין עליו חובת גברא כלל.[4]
נפקא מינה נוספת לאופן שיש חיוב קריאה רק מצד הגברא ולא מצד המקום
דבר נוסף יתבאר על פי החידוש הנ"ל. כתוב בגמרא (מגילה יט, א): "אמר רב יהודה אמר שמואל הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא" ופירש רש"י שכשהמגילה כתובה לעצמה יש יותר פרסום, מאשר כשכתובה בין הכתובים שאז נראה כקורא במקרא. ופסק הרמב"ם (מגילה ב, ח) דין זה דווקא בציבור, אבל יחיד יכול לקרות במגילה כזו ויוצא ידי חובתו.
והקשה הטורי אבן (מגילה יט, א ד"ה ומהו), למה ציבור שקראו במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצאו ידי חובתן לכל הפחות כיחיד, שהרי לא גרעו מיחיד שיוצא ידי חובתו. וליישב זאת העמיד הטורי אבן את דברי הגמרא במגילה הנקראת שלא בזמנה, וכגון כפרים המקדימים ליום הכניסה, שאינה נקראת ביחיד כלל. בזה כתבה הגמרא שאם קראו הרבים במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצאו ידי חובתן, שהרי לא שייך באופן כזה לצאת כיחיד.
ולדברינו, דברי הגמרא והרמב"ם מיושבים היטב. ביארנו שישנם שני דינים בחיוב קריאת המגילה. יש חיוב מצד הגברא, ויש חיוב מצד המקום. מעתה נראה לומר שהלכה זו שאין לקרוא במגילה הכתובה בין הכתובים נאמרה כלפי חובת הקריאה שמצד המקום שעניינו שיתפרסם בו הנס, ובמגילה הכתובה בין הכתובים חסר בפרסום. וכלפי זה כתבו הגמרא והרמב"ם שאם קראו במגילה זו בציבור לא יצאו ידי חובתן – היינו ידי החובה שמצד המקום.
ומה שכתב הרמב"ם שהיחיד יוצא ידי חובתו מדובר במקום שיחיד יכול לצאת ידי חובה, כגון במקום שהרבים כבר קראו בו וכבר נתקיים בו דין פרסום הנס, שאז החיוב שנשאר על היחיד הוא רק מצד הגברא – שבו אין צריך פרסום, ולכן יוצא ידי חובתו אף במגילה הכתובה בין הכתובים למרות שחסר בה פרסום.
ביאור לשון המשנה בשקלים על פי החידוש הנזכר
נמשיך הלאה, ונראה כמה דברים מענינים שיתבארו על פי החידוש הנזכר. כתוב במשנה (שקלים פ"א משנה א): "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. בחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין, ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוואות המים ועושין כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות, ויוצאין אף על הכלאים".
מלשון המשנה שהכניסה את ענין קריאת המגילה יחד עם שאר דיני המקום כמו "מתקנים את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוואות המים" – שהם ענינים של תיקון המקום לצורך הרבים – נראה שאף חיוב קריאת המגילה הוא חיוב הקשור למקום ולרבים. ולדברינו יתבאר היטב. שהרי בדין חובת הקריאה, מעבר לחובת הגברא, נאמר חיוב על המקום שיתפרסם בו הנס לרבים.
ביאור נפלא בדברי בעל הטורים
ונוסיף עוד דבר מעניין מאד. בפירוש בעל הטורים על התורה (שמות כח, לה) מביא כי שלש פעמים נכתבה בתנ"ך המילה 'ונשמע': "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" (שם); "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז); "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא" (אסתר א, כ).
וביאר שיש בזה רמז לדברי הגמרא במגילה (ג, ב): אמר רבה[5] מקרא מגילה ותלמוד תורה – מקרא מגילה עדיף. מקרא מגילה ועבודה – מקרא מגילה עדיף. דינים אלו נרמזו בפסוקים הללו כך: "ונשמע פתגם המלך" –ה'ונשמע' שנאמר גבי מקרא מגילה, "כי רבה היא" – עדיף מה'ונשמע' שנאמר גבי עבודה ["ונשמע קולו בבואו אל הקודש"], ומה'ונשמע' שנאמר גבי תלמוד תורה ["נעשה ונשמע"]. ומוסיף בעל הטורים שבפסוק זה – "כי רבה היא" מרומז גם שמו של רבה שהוא בעל המימרא שם במגילה. [והיינו ה"ונשמע" של פתגם המלך עדיף כי ההלכה בזה כרבה].
ונבאר זאת לפי דברינו. נשים לב ללשון הגמרא שם: "כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן – כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה". "מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה". אם נשים לב, הדגש בגמרא הוא על 'לשמוע' מגילה. ויש להתבונן שהרי בפשטות עיקר המצוה היא לקרוא את המגילה, ומה שיוצאים בשמיעה הוא מדין שומע כעונה, וא"כ למה לא נאמר בגמרא שמבטלין תורה ועבודה לקרוא את המגילה. [ואכן כבר העיר כן הריטב"א שם].
ונלך על הדרך שאמרנו, ונחדש בזה, שהדין מבטלין תלמוד תורה ועבודה בשביל מקרא מגילה הוא מצד חובת המקום שיש בקריאת המגילה שעניינו הוא לפרסם הנס. ומעתה יש לומר שמאחר ופרסום הנס בא לידי ביטוי על ידי השמיעה יותר מהקריאה – שהרי הפרסום נעשה במה ששומעים כולם יחד – לכן נקטה הגמרא בלשונה שמבטלין תלמוד תורה ועבודה 'לשמוע' מגילה.[6]
ואמנם יסוד חילוק זה בין קריאה לשמיעה כבר כתב האבני נזר (סי' תקיא) כשבא לבאר למה נשים אינן יכולות להוציא את האנשים בקריאת המגילה, וביאר שהוא משום שאשה פטורה מקריאה – וחייבת רק בשמיעה, כי מצות קריאה יסודה היא מצד מחיית עמלק – ובמצוה זו נשים פטורות, [ומהסטייפלער זצ"ל שמעתי פעם בנוסח קצת אחר – שמצות קריאה יסודה מצד החיוב לקרוא בעניני דיומא ובזה נשים פטורות (מובא בקהילות יעקב מגילה סי' ג)] ומה שנשים חייבות הוא רק בחלק של הפרסום מצד שאף הן היו באותו הנס, והחלק של הפרסום עיקרו בשמיעה.
על פי זה מבוארים היטב דברי בעל הטורים שלמד מהמסורת שה'ונשמע' של מגילה דוחה את ה'ונשמע' של תורה ועבודה. נמצא א"כ שמה שמגילה דוחה תורה ועבודה נרמז במילה 'ונשמע' המורה על השמיעה, ולא על הקריאה – והוא משום שהשמיעה מורה על הפרסום וכמו שאמרנו, וזה החלק במגילה שדוחה תלמוד תורה ועבודה.
נחזור למה שדייקנו בלשון הפסוקים במגילה את החידוש שיש שני חלקים בחיוב קריאת המגילה – חיוב מצד הגברא, וחיוב מצד המקום שיתפרסם בו הנס. החיוב מצד הגברא מדויק ממה שנאמר במגילה: "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם", והחיוב מצד המקום מדויק ממה שנאמר בהמשך: "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר", וכמו שביארנו, שבזה נאמר החלק של הפרסום שהוא שייך יותר לכל המשפחה יחד ולמקום – מדינה ומדינה ועיר ועיר.
והנה הגמרא הנ"ל במגילה (ג, א) דורשת את החלק השני של הפסוק "משפחה ומשפחה" – ממנו דייקנו את חלק החיוב מצד המקום – שבא לרבות חיוב על משפחות כהונה ולויה שמבטלים עבודת המקדש ובאים לשמוע מקרא מגילה.
הרי לנו שהמקור במגילה ממנו למדו שמגילה דוחה עבודה ותלמוד תורה הוא מהפסוק שנאמר בו את חיוב המקום וחיוב פרסום הנס שיש על הציבור בקריאת המגילה. הדברים עולים כפתור ופרח עם מה שמדוקדק בבעל הטורים שהדין שמגילה דוחה עבודה ותלמוד תורה נרמז בלשון 'ונשמע' – שאף הוא מורה על ענין הפרסום.
סיכום הדינים העולים:
[1] וכעין הדין בנר חנוכה שהחיוב הוא מצד הבית שיהיה בו נר כדי לפרסם הנס לרה"ר, כעין זה במגילה יש חיוב מצד המקום שיתפרסם בו הנס.
[2] ואמנם בדין פרסום הנס שבהדלקת נרות חנוכה אין צריך עשרה דווקא, כי שם צורת התקנה היא להדליק נר שיפרסם הנס, והפרסום בפועל הוא רק תוצאה. לעומת זאת במגילה המצוה היא הפרסום בפועל על ידי הקריאה. כדי לפרסם הנס בפועל צריכים שיהיה בעשרה.
חילוק נוסף יש מחמת זה, שבחנוכה גם אם כבר הדליקו אחרים ברה"ר זו – עדיין חייב כל יחיד ויחיד להדליק שהרי גדר החיוב הוא לא הפרסום בפועל, אלא להעמיד נר שיפרסם הנס. וא"כ הפרסום שיש בפועל מצד הנרות שאחרים הדליקו אינו מועיל כלפי מצוותו של זה להעמיד נר שיפרסם הנס. אבל גבי מגילה, כיון שגדר החיוב הוא עצם מציאות הפרסום במקום, אחר שכבר נתפרסם הנס במקום על ידי קריאת הציבור, שוב אין שייך חובת פרסום נוספת במקום.
[3] ואמר רבי יושע בער שאמר זאת להחזו"א והסכים עמו, אך אביו – הגרי"ז – לא הסכים עם הדברים, וביאר את דברי התוספתא באופן אחר.
[4] כעין הדין גבי מצות נר חנוכה שמי שאין לו בית אינו חייב בהדלקת הנר [אלא שתקנו לו ברכה כשרואה נר דלוק].
[5] כך היתה הגירסא אצלו, אך לפנינו הגירסא אמר רבא.
[6] ולפי זה במקום שכבר קראו בציבור וכבר התפרסם בו הנס, אצל היחיד שעדיין לא קרא מגילה לא יהיה דין זה שמבטלין תורה ועבודה לשמוע מגילה.
[7] ואמנם עדיין יש להתבונן בדברים, שלפי הראב"ד שאם קראו בעיר בציבור כבר נתפרסם הנס וכעת חיוב היחיד הוא רק מצד החיוב שעל הגברא, ובצירוף עם מה שהובא שנשים חייבות רק בשמיעה, ולא בקריאה – ייצא שבמקום שכבר קראו בציבור בעיר, נשים יהיו פטורות שהרי כבר נתקיים דין הפרסום, וחובת הגברא לא נאמר עליהם. ויש להאריך בזה. ושמא נאמר אף עליהם חובת גברא, אלא שחובת הגברא שעליהם הוא לשם הפרסום ועדיין צ"ע.
