כידוע המגילה היא אחד מעשרים וארבעה ספרים שבתנ"ך וכן מובא בגמרא (ב"ב יד, ב). עולה מכך שאדם הקורא מגילה מקיים בזה מצות תלמוד תורה.
בשיעור זה יתבאר האם אמנם יכול אדם לקרוא את המגילה לשם לימוד תורה, או שמגרע בזה מענין פרסום הנס שיש בקריאת המגילה.
על פי זה גם יתבאר חילוק המנהגים אם יש לקרוא את המגילה בטעמי המקרא, ואם צריך לפושטה כאגרת בעת הקריאה.
האם ניתן להחשיב קריאת המגילה בפורים ללימוד תורה * ביאור הנידון האם צריך לקרוא את המגילה בטעמיה * דין נוסף התלוי בנידון זה * תליית הנידון במחלוקת הר"ן והרמב"ן * חידושו של הגרי"ז שיש שני עניני כתיבה במגילה * קושיה על הגרי"ז ותירוץ
האם ניתן להחשיב קריאת המגילה בפורים ללימוד תורה
נפתח בשאלה: אדם היה מאוד חולה, ונדר שאם יבריא לא יעבור עליו יום ללא שעה של לימוד תורה, והבריא. וכעת בא בשאלה, האם יכול להחשיב את קריאת המגילה בפורים לזמן של לימוד תורה כדי לצאת בזה לחובת נדרו.
ונקדים, שזה ודאי שלימוד במגילה נחשב ללימוד תורה כמו לימוד בבכל כתבי הקודש, וכמובא בגמרא (ב"ב יד, ב) שהמגילה היא אחד מספרי התנ"ך; וכן אמרו חז"ל במסכת ברכות (ה, א) שכל התורה ובכללה הנביאים והכתובים ניתנו למשה מסיני.
מעתה ודאי שהקורא במגילה לשם לימוד תורה, נחשב לו כלימוד תורה כמו בשאר חלקי התורה. יסוד שאלתנו הוא האם דין קריאת המגילה שתקנו חכמים הוא לשם לימוד המגילה, וכעין קריאת התורה שעניינה הוא לשם לימוד תורה, או שתקנת קריאת המגילה היא לשם פרסום הנס על ידי הקריאה בה, ולא לשם לימוד, ואם כן כשקוראים המגילה לצאת ידי חובה אין לכוון בזה לשם לימוד תורה, ואם יכוון לשם לימוד תורה לא יצא ידי חובת קריאת המגילה.[1]
ביאור הנידון האם צריך לקרוא את המגילה בטעמיה
ישנו נידון בהלכה האם צריכים לקרוא את המגילה עם טעמי המקרא, או שקוראים אותה אף לכתחילה בלי הטעמים. השערי תשובה (סי' תרץ) מביא מהבית יהודה שיש מדינות שנהגו לקרוא מגילה בלי הטעמים, וכותב על כך: "ולא יעשה כן במדינותינו אם לא כשאין מי שיודע לקרותה בטעמים". וכן פוסק המשנה ברורה (תרצא ס"ק כה) [וכמדומני שנהגו בבריסק, וכך גם נהג רבי משה סולובייצ'יק בשווייץ, לקרוא את המגילה בלי הטעמים]. ונבאר את הנידון בזה.
כתוב בספר נחמיה (ח, ח): "ויקראו בספר בתורת האלקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא" ובמסכת מגילה (ג, א) דורשת הגמרא את הפסוק כך: "ויקראו בספר תורת האלהים זה מקרא, מפורש זה תרגום, ושום שכל אלו הפסוקים, ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים".
נאמרה כאן הלכה שבקריאת התורה צריך לנגן סוף פסוק, ולא לקרוא שני פסוקים באופן שיהיו נראים כפסוק אחד, וכן שצריך לקרוא בטעמים. והענין הוא שקריאה בתורה עניינה להבין ולהשכיל אמיתת התורה, ולשם כך צריך לקרוא בדקדוק דווקא.
מעתה כשיש נידון בקריאת המגילה אם צריך לקרותה בטעמיה, הנידון בזה הוא בעצם אותו הנידון שפתחנו בו – האם לקריאת המגילה יש גדר של לימוד תורה, ואז צריך לקרותה בטעמים דווקא, כקריאה בתורה. או שגדר הקריאה הוא ענין של פרסום הנס, ואין לו גדר של תלמוד תורה, ואז אין צריך מעיקר הדין לקרוא בטעמים, כי לפרסום נס בעלמא אין צריך דקדוק כל כך [וכמו שאומרת הגמרא (מגילה יח, ב) שלא חסר בפרסום הנס למרות שאין אנו יודעים את הפירוש של "האחשתרנים בני הרמכים"].
דין נוסף התלוי בנידון זה
ונשים לב לדין נוסף התלוי בנידון זה. אנו נוהגים לקרוא את המגילה כשהיא פתוחה כולה כאגרת, ולא כשהיא גלולה כפי שקוראים בספר תורה, וכן פסק השולחן ערוך (או"ח תרץ, יז). והטעם לזה הוא משום שיש בכך כדי להראות הנס שהיה על ידי אגרת.
ובדעת הרמב"ם יש בזה כמה גירסאות. יש גירסא שקורין את המגילה כשהיא כרוכה כספר תורה, ורק אחרי הקריאה עושים אותה כאגרת. וכך נהגו הרבה קהילות בתימן. אמנם לפי הגירסא שאצלנו דעת הרמב"ם שקוראים אותה כאגרת.
והרמב"ן (מגילה יז) כתב על דברי הגמרא (יט, א) שמגילה לגבי דינים מסוימים נחשבת כספר תורה, ולגבי דינים מסוימים נחשבת אגרת – שלגבי דינים שהם חוץ לגופה של המגילה, כמו לגבי הקריאה, נחשבת אגרת, ולכן כשקוראים את המגילה יש לפושטה כאגרת, ולא כדעת רבני צרפת שהצריכו שתהיה כרוכה כספר תורה.
ואף זה תלוי באותו נידון. אם הקריאה היא ענין של לימוד תורה, יש לקרוא את המגילה כשהיא כרוכה וכמו שקורין בתורה, ורק אחרי הקריאה לפושטה כאגרת לפרסומא ניסא. אבל אם עניינה של הקריאה הוא מעשה של פרסום הנס, יש לקוראה כשהיא פשוטה כאגרת. וא"כ בדעת הרמב"ן נראה שקריאת המגילה היא קריאה של פרסום הנס, ולא קריאה של תלמוד תורה. וכן היא גם שיטת הריטב"א.
תליית הנידון במחלוקת הר"ן והרמב"ן
וננסה להביא ראיה לנידון זה. ההלכה היא שמגילה נקראת אפילו ביחיד, אלא שלכתחילה יש לקרותה בעשרה לפרסומא ניסא. אך דעת רב אסי במסכת מגילה (ה, ב) שמגילה נקראת דווקא בעשרה, ואם לא קראה בעשרה לא יצאה ידי חובתו.
והקשה בעל המאור, לרב אסי שמגילה נקראת בעשרה דווקא, למה קריאת המגילה לא נמנתה בין הדברים שמנתה המשנה (מגילה פ"ד משנה ג) שאינן נעשין בפחות מעשרה.
ותירץ הרמב"ן (מלחמות ג, א בדפי הרי"ף) שבמשנה נמנו רק דברים שהחיוב מתחיל רק כשיש עשרה. לעומת זאת חיוב קריאת מגילה חל על כל יחיד ויחיד אף כשאין עמו עשרה, והדין שצריך עשרה הוא כצורה לקיים את חיובו. ולכן אין זה נמנה במשנה בכלל הדברים שאין נעשים בפחות מעשרה.
[עולה מדברי הרמב"ן שחיוב קריאת התורה אינו חל על היחיד, ומי שמתפלל ביחיד אינו חייב ללכת לשמוע קריאת התורה, שהרי המשנה מונה את קריאת התורה בתוך הדברים שאין נעשים בפחות מעשרה, ולפי דברי הרמב"ן המשנה מונה רק דברים שהחיוב מתחיל רק כשיש עשרה].
והר"ן (בחידושיו) תירץ שדין זה שמגילה נקראת בעשרה נכלל במה שמנתה המשנה את קריאת התורה בעשרה.
הרי שנחלקו הרמב"ן והר"ן בנידון בו פתחנו – האם קריאת המגילה נחשבת כקריאת התורה, או שהיא ענין של פרסום הנס בלבד. הרמב"ן סובר שקריאת מגילה זה ענין פרסום הנס בלבד, ולכן לא תירץ כהר"ן שמגילה נכללת במה שכתוב במשנה קריאת התורה בעשרה. [והרמב"ן בזה הולך כשיטתו שהבאנו לעיל שלגבי דיני הקריאה המגילה נקראת אגרת, ולא ספר]. ואילו הר"ן סובר שקריאת מגילה עניינה כקריאת התורה של פורים.
חידושו של הגרי"ז שיש שני עניני כתיבה במגילה
ונתקדם הלאה. כתוב במשנה (מגילה פ"ב משנה ב) שמגילה צריכה להיות כתובה בדיו ועל גבי קלף. ומובא בגמרא (יט, א) שדין זה נלמד בגזרה שווה 'כתיבה כתיבה' – "כתיב הכא ותכתוב אסתר המלכה, וכתיב התם ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה, ואני כותב על הספר בדיו".
והקשה הגרי"ז (על הרמב"ם מגילה ב, ט) למה צריך לזה הלכה מיוחדת במגילה, והרי הפסוק שהגמרא מביאה – "ואני כותב על הספר ובדיו", נאמר על מגילת איכה שהיא מכלל הכתובים, ואם כן זה דין בכל כתבי הקודש, ולמה א"כ צריך גזרה שווה ללמד דין זה באופן מיוחד לגבי מגילת אסתר.
ומחדש הגרי"ז שבכתיבת מגילה ישנם שני ענינים. יש הלכות כתיבה מצד כתבי הקודש שהרי היא מכלל כתבי הקודש, ויש הלכות כתיבה מצד דין מגילה. הגזרה שווה 'כתיבה כתיבה' נצרכה כדי לחדש שאף מדיני המגילה יש לכותבה על הספר ובדיו, ולא רק מצד הלכות כתבי הקודש שבה. ויש נפקא מינה בדבר, שהרי אפשר לצאת ידי חובת קריאת מגילה במגילה שנכתבה כהלכות מגילה, אף אם לא נכתבה כהלכות כתבי הקודש, ולכן אם דין קלף ודיו היה רק מצד היותה כתבי הקודש, ניתן היה לצאת ידי חובת קריאת המגילה במגילה שלא נכתבה כדין כתבי הקודש. ולכן הביאה הגמרא גזרה שווה ללמדנו שאף מדיני המגילה יש לכותבה על הספר ובדיו.
על פי חידושו זה מתרץ הגרי"ז את דברי הרמב"ם. הגמרא במסכת מגילה אומרת (טז, ב) שאות ו' של 'ויזתא' צריכה להיות גדולה. דין נוסף מביאה שם הגמרא שיש לכתוב את עשרת בני המן כמו שירה, אך בצורה של אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה, ולא כשאר השירות הנכתבות אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח. [אריח – החלק הלבן הריק, לבנה – החלק הכתוב] .והקשה הגרי"ז למה הרמב"ם השמיט דינים אלו בהלכות כתיבת המגילה.
ומתרץ הגרי"ז על פי חידושו כך: דינים אלו בכתיבת המגילה אינם מצד הלכות מגילה, אלא מצד הלכות כתבי הקודש. מאחר שכך, אין להקשות למה השמיטם הרמב"ם, כי בהלכות מגילה מצא הרמב"ם לנכון להביא רק את דיני הכתיבה השייכים להלכות כתיבת המגילה, ולא את דיני הכתיבה השייכים להלכות כתבי הקודש.
קושיה על הגרי"ז ותירוץ על כך
כתב הריטב"א (גיטין ס, ב) שאם יכתוב אדם כתבי הקודש כפי ה'קרי', ולא כפי ה'כתיב', ויקרא מתוך מה שכתב, עובר בזה על הדין "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה" – כי קריאה מתוך כתב שנכתב שלא כהלכה אינה נחשבת קריאה מתוך הכתב. ומבאר זאת הריטב"א שעיקר ענין הקריאה מתוך הכתב היא כדי שידע האדם את הדרשות מכל מילה ומילה, ואם יכתוב שלא כפי ההלכה לא ידע לדרוש מאותו מקום כפי הראוי, ונמצא שוכח לאט לאט את כל התורה.
והעירו אחרונים מדברי הריטב"א הללו על מה שכתב הגרי"ז שניתן לכתוב מגילה בדיני כתיבת מגילה, בלא דיני הכתיבה של כתבי הקודש – לפי חידושו של הריטב"א שאף שקורא מתוך הכתב, אם לא נכתב כהלכתו נחשב כקורא על פה – איך ניתן יהיה לקרוא מתוך מגילה זו שלא נכתבה כהלכות כתבי הקודש, למה לא יהיה בזה האיסור של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה.
אמנם לפי השיטות שבקריאת המגילה אין דין לימוד תורה, וענין הקריאה הוא רק כדי לפרסם הנס – אין בזה כלל קושיה. הדין דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה שייך רק כשקורא לשם לימוד תורה, שאז יש לו לדקדק היטב בכתיבה כדי שידע הדרשות; אבל כשקורא לשם פרסום, ולא לשם לימוד אין שייך דין זה, וכמו שמותר לקרוא קריאת שמע מתוך סידור למרות שלא נכתב כהלכות כתבי הקודש, ואין בזה חיסרון של קריאה על פה.[2]
***
[1] עיין "חכמת שלמה" על השו"ע (סי' תרפ"ז) שביאר כך את הגמרא מבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה (מגילה ג, א) שהכוונה שאינו יכול לכוין לשתי המצוות יחד, שאם מכוין לתלמוד תורה אינו יוצא ידי מקרא מגילה, ואם מכוין לשם מצות קריאת מגילה אינו מקיים מצות תלמוד תורה. וכן מובא בספר "מעשה איש" (ח"א עמוד פ"ח) מהחזון איש, "דכשמכוין לשם מצות מגילה אין לו ענין תלמוד תורה, דשם אחר הוא".
[2] וכן נראה במה שכתב הריטב"א (יומא ע, א): "והנכון בזה מה שנראה מן הירושלמי שלא אסרו לקרוא על פה אלא דברים שבכתב שהם מחובת קריאה בציבור אבל פסוקים שאדם קורא לשורר [נ"א: לשנון] בעלמא או דרך שבח ותהלה ותפלה והודאה אינו בכלל זה".
