תוספת שבת וחג

עוד בענין תוספת שבת ויום טוב

מי שקיבל על עצמו תוספת יום טוב של שמיני עצרת האם חייב לאכול בסוכה * מי שקיבל עליו תוספת שבת בימי העומר האם יוכל לספור ספירת העומר מבעוד יום * שלשה חילוקים בהגדרת תוספת שבת * ביאור על פי הגדרה מחודשת בספירת העומר

מי שקיבל על עצמו תוספת יום טוב של שמיני עצרת האם חייב לאכול בסוכה

בשיעור הקודם הבאנו נידון כשאדם מקבל על עצמו תוספת שבת האם כבר חלה עליו קדושת היום הבא. בשיעור זה נביא שיטות נוספות בענין ההגדרה של תוספת שבת. ויש בזה נפקא מינה לכמה נידונים שהובאו בהלכה, ויש בהם חילוקי דינים. ננסה לעמוד על עיקרי הדברים ולהבין את חילוקי הדינים. ובעיקר ננסה להבין למה מי שקיבל עליו תוספת שבת בימי העומר לא יוכל לספור ספירת העומר מבעוד יום.

הט"ז בהלכות לולב (או"ח תרסח ס"ק א) מביא תשובת מהרש"ל (תשובה סח) שאם קיבל על עצמו תוספת יום טוב של שמיני עצרת, עדיין מחוייב לאכול בסוכה, ומעיקר הדין אף יכול לברך לישב בסוכה, [1] כי אפילו שקיבל על עצמו תוספת יום טוב אין זה נחשב שכלפיו הגיע היום הבא ועבר חג הסוכות, שהרי אף שמוסיף מחול על הקודש עדיין אין זה נעשה לילה. וכמו כן אין יכול לקרוא קריאת שמע של לילה. וזו גם הסיבה גבי ספירת העומר שאף אם קיבל עליו תוספת שבת אין לו לספור ספירת העומר עד הלילה.

והט"ז עצמו חולק בזה וכתב במילים ברורות וזה לשונו: "דוודאי מי שמוסיף מחול על הקודש הוא עושה על פי צווי תורתנו כבר חלף והלך ממנו חובת היום מה שהיה עליו קודם זה, והוה כמו בלילה ומחר ממש". משמעות דבריו שנחשב שכבר התחיל בפועל אצלו הלילה למרות שעדיין יום.

מי שקיבל עליו תוספת שבת בימי העומר האם יוכל לספור ספירת העומר מבעוד יום

ומוסיף הט"ז שלמרות כן לא יקרא קריאת שמע, ולא יספור ספירת העומר עד הלילה, כי היות שקריאת שמע וספירת העומר זמנם בלילה – למה יקדים לעשות שלא כדינם בשביל מה שקיבל שבת עליו, ומה יהיה חסר לו באם ימתין בדברים אלו, ולא לסמוך על קבלתו שבת מבעוד יום.[2]

ועלינו להבין הדברים, מאחר שסובר הט"ז שאם קיבל על עצמו תוספת שבת נחשב אצלו כמו שכבר התחיל הלילה – למה באמת לא יוכל לספור ספירת העומר כשקיבל עליו תוספת שבת ועדיין לא הגיע הלילה, ולמה הגדיר זאת הט"ז שאם יספור העומר מבעוד יום הרי זה כמקדים לעשות "שלא כדינם",

שלשה חילוקים בהגדרת תוספת שבת

ובאמת בגדר דין תוספת שבת מצינו כמה שיטות, ונעמוד בזה על הסיבה שלא יספור ספירת העומר עד הלילה לפי כל אחת מהשיטות.

התוספות בריש פרק ערבי פסחים (צט, ב ד"ה עד שתחשך) כתבו שאם קיבל עליו תוספת יום טוב של יום ראשון של פסח אינו יכול לאכול מצה עד הלילה, כי מצה הוקשה לפסח שדינו לאכול בלילה, ודווקא סעודת שבת, שבה אין דין מיוחד של לילה, ניתן לאכול בתוספת שבת.

וביאר הגרי"ז בשיטתם שענין תוספת שבת הוא שהאדם ממשיך על עצמו קדושה מיום השבת ליום ששי, אבל זה נשאר יום ששי. והיינו שהגדר הוא שזה יום חול עם קדושת שבת. ולכן סעודת שבת ניתן לאכול כי היא קשורה יותר לענין קדושת השבת, אך מצה שיש בה דין לילה – אי אפשר לאכול שהרי עדיין לא הגיע הלילה של פסח ועדיין נחשב יום של ערב יום טוב. וזו בעצם שיטת המהרש"ל, ולכן סובר כדבר פשוט שמי שקיבל עליו תוספת יום טוב של שמיני עצרת אם רוצה לאכול צריך סוכה ואף יצטרך לברך, שהרי הוא עדיין בתוך ימי הסוכות, ורק שיש עליו קדושה של שמיני עצרת.

שיטה נוספת ישנה בזה – שיטת האגור, הביאו בש"ך בהלכות נדה (יו"ד קצו ס"ק ד), גבי אשה שקיבלה על עצמה תוספת שבת ונזכרה שלא עשתה הפסק טהרה, שיכולה לעשות הפסק. וביאר האגור בטעם הדבר, כי אפילו שקבלה על עצמה תוספת שבת עדיין אינו נחשב לילה לכל הענינים, אלא רק לגבי איסור מלאכת שבת.

נראה מדבריו שגדר תוספת שבת הוא שכבר חל יום השבת ממש, אלא שזה רק כלפי איסורי מלאכה. כי אם כהגרי"ז שענין התוספת הוא רק כלפי המשכת הקדושה משבת לערב שבת – מה בכלל הנידון בזה, למה לא תוכל לעשות הפסק טהרה, הרי זה עדיין יום ששי ולא התחילו השבעה נקיים, ומה בכך שכבר יש קדושת שבת ליום זה; ועוד למה הוצרך לחידוש זה שדין תוספת שבת נאמר רק לגבי איסורי מלאכה, גם אם נניח שתוספת שבת הוא דין לגבי כל הענינים, עדיין אין סיבה שלא תוכל לעשות הפסק טהרה.

הרי אם כן דעת האגור שנחשב כלפי זה שקיבל תוספת שבת שכבר חל יום השבת ממש, ובזה בא החידוש שהוא רק לגבי איסור מלאכות, ולא לשאר ענינים. [ולמשל סעודת שבת עדיין אי אפשר לאכול, ואכן שיטת המגן אברהם שהאוכלים סעודת שבת בתוספת שבת כשעדיין יום, צריכים לאכול שוב כזית אחר צאת הכוכבים, וכן דעת השל"ה].

שיטה נוספת בזה היא שיטת רבי יהודה החסיד (תוספות רבי יהודה החסיד ברכות כז) שהמקבל על עצמו תוספת יום טוב של יום א' דפסח יכול בזמן התוספת אף לאכול מצה כי כבר נחשב לילה. וכך נראה דעת הט"ז שכתב: "משקיבל ומוסיף מחול על הקודש וכו' כבר חלף ממנו חובת היום, והוי לילה ומחר ממש".

אלא שבדברי הט"ז נראה שלגבי ספירת העומר כולם מודים – ואף לדעה זו של רבי יהודה החסיד – שלא יספור עד הערב. וזה עלינו להבין עתה מה החילוק בין אכילת מצה, שלמרות שיש בה דין לילה, אם קיבל עליו תוספת יכול לאכול מבעוד יום [לדעת רבי יהודה החסיד], לספירת העומר שעליו להמתין עד הלילה ממש, ואינו יכול לספור קודם לכן.

ביאור על פי הגדרה מחודשת בספירת העומר

ונראה לומר בזה כך:[3] ספירת העומר אינה ענין של אדם פרטי, אלא היא ענין של כלל ישראל, וכמו שאנו רואים שבתחילה רצו חז"ל לומר שהספירה תהיה מצוה על הבית דין, ולא על כל יחיד ויחיד. ולכן, גם אם אצל זה שקיבל על עצמו תוספת שבת נחשב שכבר הגיע ליל שבת, עדיין כלפי הכלל אין זה ליל שבת, וכיון שספירת העומר היא מצוה השייכת יותר לכלל, לא די במה שאצלו היום כבר שבעה ימים, שהרי אצל הכלל כולו עדיין רק ששה ימים.

ולהמחשה, אם ישאלו את זה שקיבל על עצמו תוספת שבת מה התאריך בחודש, הוא יאמר את התאריך שאצל כל הציבור, ולא את התאריך של היום הבא, כי זה שאצלו באופן פרטי כבר הוקדם היום הבא, אין זה קובע כלפי התאריך שהוא משהו של הכלל.

לעומת זאת אכילת מצה היא דין פרטי של כל יחיד ויחיד, שבזמן שהוא לילה יאכל מצה. בזה שייך לומר שמאחר ואצלו הגיע הלילה יכול לאכול מצה.

ועתה אם נרצה לסכם לשלושת הדעות שהבאנו, למה אי אפשר לספור ספירת העומר בתוספת שבת – התשובה היא כך: לפי התוספות – כי עדיין לא הגיע היום הבא; לפי האגור – אמנם נחשב שהגיע היום הבא, אבל זה רק לגבי איסורי מלאכת שבת, ולא לגבי שאר הענינים; לפי רבי יהודה החסיד – היום הבא אמנם הגיע לגבי כל הענינים, אבל רק אצל זה היחיד, ולא אצל הכלל, וספירת העומר היא ענין ששייך לכלל.

[1] בפועל כתב המהרש"ל שעדיף שלא יאכל, כי אין ראוי לברך לישב בסוכה שהרי סותר את עצמו בזה – שאם אמר לישב בסוכה מורה בזה שעדיין הוא חול וכשעושה קידוש מורה שהוא כבר יום טוב.

[2] וכמו כן גבי סוכה רואים בדבריו שלכתחילה יאכל בסוכה, ומאותה הסיבה – כי מה יהיה חסר לו בכך, ועיקר מה שבא לומר זה שלא יברך. שסיים זה לשונו "ומאן יהיב לן משופרי שופרי ואכלינן באותו שעה בסוכה רק שאין מברכים לישב בסוכה כנלע"ד ברור".

 

^[3] הגדרה זו שמעתי ממורי ורבי הגרד"צ קרלינשטיין זצ"ל.