שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לה' כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת: (שמות לה, ב)
בשיעור זה נדון אם מחלל שבת בפרהסיא יכול להצטרף למנין לגבי דבר שבקדושה, וכן לגבי מצות קידוש ה' ואיסור חילולו , שמבואר בגמרא שנחשב חילול ה' בפרהסיא כשנעשה בפני עשרה מישראל – האם דין זה הוא גם כשבכלל אלו העשרה נמצא מחלל שבת בפרהסיא.
האם חילול שבת בפני עשרה מחללי שבת בפרהסיא, נחשב חילול שבת בפרהסיא * האם מחלל שבת בפרהסיא מצטרף למנין לדבר שבקדושה * הוכחה שיש חילוק בין שני הנידונים הללו * הוכחות נוספות לחילוק בין הנידונים הללו * חילוקים נוספים בין עשרה הנצרכים לשם ציבור, לעשרה הנצרכים לשם פרסום * מגילה שלא בזמנה שנקראת בעשרה האם זה מדין ציבור או מדין פרסום * כשצריכים עשרה משום פרסומא ניסא, האם צריך שיקראו כולם כאחד * סיכום הדברים העולים
האם חילול שבת בפני עשרה מחללי שבת בפרהסיא, נחשב חילול שבת בפרהסיא
האגרות משה (יו"ד סי' ע) דן האם אדם שחילל שבת בפני עשרה מישראל שאינם שומרים תורה ומצוות נחשב מחלל שבת בפרהסיא. והביא את הגמרא בסנהדרין (עד, ב) שאם אונסים איש מישראל לעבור על אחת מכל העברות שבתורה בפרהסיא, חייב לקדש את ה' ולההרג, ולא לעבור, ומבואר שם שגדר פרהסיא הוא כשהדבר נעשה בפני עשרה אנשים מישראל. ומקור לכך מביאה הגמרא גזרה שווה 'תוך תוך' מהמרגלים, שלגבי מצות קידוש ה' נאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ובמרגלים נאמר "הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת", וכמו שאצל המרגלים היו עשרה ומישראל, כמו כן קידוש ה' הוא בפני עשרה מישראל.
ומוכיח האגרות משה, שהרי מבואר בגמרא בכמה מקומות (סוטה לה; מנחות נג; ערכין טו, א) שהמרגלים דיברו כלפי מעלה, שאמרו "כי חזק הוא ממנו" כביכול כלפי הקב"ה; נמצא שהיו מומרים, ולמרות זאת נחשבים ישראל לגבי דין פרהסיא – שהרי מהם לומדים מה נקרא פרהסיא לגבי איסור חילול ה'. כמו כן מחלל שבת בפני עשרה אנשים מחללי שבת בפרהסיא – נחשב חילול שבת בפרהסיא, כמו בפני עשרה כשרים מישראל.
אמנם דעת רבי עקיבא איגר (נדפס בשולחן ערוך טלמן – יו"ד רסד) אינה כך. רבי עקיבא איגר נשאל על אחד שמפורסם בעיר כמחלל שבת בפרהסיא, והוא מוהל מומחה, האם כשר למול. וכתב שבשעת הדחק אין למחות בזה, כי אף שמפורסם שמחלל שבת בפרהסיא, מי יימר שעושה כן בפני עשרה אנשים מישראל, ואם עושה כן עם חברים כמוהו שאף הם מומרים לחלל שבת, אין זה בכלל פרהסיא, כיון שלא נעשה בפני עשרה ישראלים כשרים.
הרי שסבר רבי עקיבא איגר שמחלל שבת בפרהסיא נחשב רק אם חילל את השבת בפני עשרה כשרים מישראל, ולא כדברי האגרות משה.
האם מחלל שבת בפרהסיא מצטרף למנין לדבר שבקדושה
בדומה לזה דן האגרות משה (או"ח ח"ב סי' יט) כלפי הדין שאין דבר שבקדושה [וכגון אמירת קדיש וקדושה] בפחות מעשרה (ברכות כא, ב) – האם ניתן לצרף מחלל שבת בפרהסיא לעשרה. ואף לזה הוכיח ממה שמביאה הגמרא (שם) שדין אין דבר שבקדושה פחות מעשרה נלמד בגזרה שווה מהמרגלים. הרי שלמרות היותם מומרים וכנ"ל, הם בגדר עשרה שמצטרפים לדבר שבקדושה. כמו כן ניתן לצרף מחלל שבת למנין ולכל דבר שבקדושה.
הוכחה שיש חילוק בין שני הנידונים הללו
אמנם נראה שיש לחלק בין שני הנידונים הללו, וגם אם נניח שחילול שבת בפני עשרה מחללי שבת נחשב חילול שבת בפרהסיא, עדיין יש לומר שלא ניתן לצרף מחלל שבת בפרהסיא למנין עשרה בדבר שבקדושה. וננסה להוכיח זאת.
כתב המאירי (סנהדרין עד, ב) שמחלל שבת בפרהסיא נחשב אף אם לא היו בפועל עשרה מישראל שראו החילול, אלא רק ידעו מהחילול שבת. ומוכיח כן ממבואר בגמרא שהמעשה של אסתר נחשב לפרהסיא, ואף שלא היו עשרה אנשים שראו ממש את מעשה העברה. וכ"כ המהרי"ק בתשובותיו (שורש קס), וכן פסק הש"ך (יו"ד קנז ס"ק ד).
והנה זה ודאי שלגבי דין אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, לא די שיש עשרה שיודעים שנאמר כאן דבר שבקדושה, אלא צריך שיהיו שם בפועל עשרה בני אדם. הרי שיש חילוק בין דין חילול ה' בפרהסיא, לדין אמירת דבר שבקדושה – לגבי מה שצריך שיהיו בעשרה.
ודבר זה לכאורה תמוה, שהרי שני הדינים הללו – חובת קידוש ה' ואיסור חילולו בפרהסיא, ושאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה – נלמדים מאותו מקור ממה שכתוב "ונקדשתי בתוך בני ישראל"; מעתה מהיכן מגיע חילוק זה שאנו אומרים שלדין עשרה שנאמר לגבי קידוש ה' די בעשרה שיודעים, ואילו לדין עשרה שנאמר לגבי דבר שבקדושה צריכים שיהיו עשרה בפועל.
בהכרח שישנה סברא לחלק בין גדר הדין שצריך עשרה בדבר שבקדושה, לגדר הדין שצריך עשרה לגבי קידוש ה' בפרהסיא, ומכוח סברא זו – נובעים חילוקי הדינים. והסברא היא כזו: כשנאמר דין שצריכים עשרה בדבר שבקדושה הסברא נותנת שאין זה מחמת דין הפרסום שבדבר, אלא משום החשיבות שיש לציבור. לעומת זאת כשנאמר דין עשרה לגבי מצות קידוש ה' ואיסור חילולו הסברא נותנת שהוא משום הפרסום שיש בעשרה ולא מחמת החשיבות שיש לעשרה.
מחמת גדר הדברים השונה במה שצריכים עשרה בשני הדינים הללו, נובע החילוק שלגבי דבר שבקדושה לא מועיל עשרה שיודעים, אלא צריך שיהיו עשרה בפועל, שהרי החשיבות של ציבור נעשית רק באופן שנמצאים בפועל עשרה אנשים. לעומת זאת לגבי דין קידוש ה' בעשרה, די בעשרה שיודעים, כי מה שצריך בזה עשרה הוא מצד הפרסום שיש בעשרה, ולזה די במה שיש עשרה שיודעים, שהרי סוף סוף יש פרסום גם בכך.
הוכחות נוספות לחילוק בין הנידונים הללו
ונוסיף להכריח הדברים. פסק השולחן ערוך (או"ח נה, ב) שאם התחילו קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתם, כל שנשארו רובן, גומרים את הקדיש או הקדושה שהתחילו. וביאר זאת החזון איש (או"ח סי' קלז אות ה) שמאחר והתחילו יחד תורת ציבור עליהם. והנה זה ברור שאם אדם יחלל שבת בפני אותם שנשארו לאמירת קדיש וקדושה, לא יחשב מחלל שבת בפרהסיא למרות שתורת ציבור עליהם.
מוכרח שדווקא לגבי דבר שבקדושה שדין עשרה הוא כדי שיהיה 'ציבור', כל שהיו עשרה בשעה שהתחילו, אף אם יצאו חלקם מועיל, כי כבר יש תורת 'ציבור' על הנשארים. אבל לגבי חילול שבת בפרהסיא שענין עשרה הוא כדי שיהיה פרסום – צריך שיהיו עשרה ממש, ולא די בפחות מכן אף אם יש עליהם תורת ציבור.
עוד יש להביא ראיה לזה ממה שכתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין (עה, א) שלפי הצד בגמרא שבני נח מוזהרין על קידוש ה' וצריכים למסור עצמן להריגה כדי לא לעבור על שבע מצוות בפרהסיא, אין צריך דווקא בפני עשרה ישראלים, אלא פרהסיא שלהם הוא גם בפני עשרה בני נח ששומרים שבע מצוות.
והרי זה ברור שעשרה גויים שנחשב לפרהסיא שלהם, אינם נחשבים ל'ציבור'. מוכרח א"כ שהגדרים שונים. לדבר שבקדושה הגדר במה שצריך עשרה הוא כדי שיהיה 'ציבור', אך לגבי דין קידוש ה' הגדר במה שצריך עשרה הוא כדי שיהיה פרסום.
עתה נבין את החילוק שכתבנו שלגבי דין מחלל שבת בפרהסיא [=בפני עשרה] מצטרף לעשרה אף מי שהוא בעצמו מחלל שבת; ואילו לגבי דין אמירת דבר שבקדושה מי שהוא מחלל שבת אינו יכול להצטרף לעשרה.
והיינו שמאחר ונתבאר שגדר עשרה שצריך לדבר שבקדושה הוא משום החשיבות של 'ציבור', הסברא נותנת שהמחלל שבת בפרהסיא שהוציא עצמו מכלל הציבור [וכן כתב הפמ"ג (סי' נה א"א ס"ק ד)], אינו יכול להצטרף עמהם לשם 'ציבור', ולכן לא יוכל להצטרף לדבר שבקדושה. אמנם לגבי דין קידוש ה' ואיסור חילולו שלזה די בפרסום שיש בפני עשרה מישראל, ואין צריך צירוף בין אותם העשרה לשם של ציבור – בזה יש לומר שכיון שישראל אף על פי שחטא ישראל הוא – נחשב אף הוא כאחד מישראל לגבי דין זה.
חילוקים נוספים בין עשרה הנצרכים לשם ציבור, לעשרה הנצרכים לשם פרסום
מובא בגמרא בברכות (נד, ב) שברכת הגומל צריכה להיות בפני עשרה. וכתב הבאר היטב (ריט ס"ק ד), שהמברך מצטרף לעשרה, ודי שיהיו תשעה חוץ ממנו. והביא שהראנ"ח חולק בזה וסובר שאין המברך מצטרף לעשרה.
וכתב השער הציון (ריט אות ז) שנראה להקל שהמברך מצטרף לעשרה. וסמך לדבר, שהרי מה שצריך עשרה בברכת הגומל נלמד מהפסוק "וירוממוהו בקהל עם" – וקהל זה בעשרה, וא"כ ניתן לדמות דין זה לברכת חתנים שאף בה [לאחת השיטות בגמרא (כתובות ז, א)] המקור שצריך עשרה הוא מלשון 'קהל' שנאמר בפסוק "במקהלות ברכו ה'. ואם לגבי ברכת חתנים הדין הוא שהחתן מן המנין, כל שכן בברכה זו שלדעת כמה פוסקים מספר עשרה אינו מעכב בה בדיעבד.
אמנם הגרי"ז (חידושי הגרי"ז – ענינים סימן ו) כתב שאין לדמות ברכת הגומל לברכת חתנים. ברכת חתנים הוא דין בעצמה של הברכה שצריכה להיאמר בעשרה וככל דבר שבקדושה, וכן מבואר בשיטה מקובצת (כתובות ז, ב), ולכן גם החתן עצמו מצטרף, שהרי יש כאן יחד עמו ציבור של עשרה בני אדם. לעומת זאת בברכת הגומל אין דין בעצם הברכה שתאמר בעשרה, שהרי אינה נחשבת דבר בקדושה, ומה שצריך עשרה הוא כי יש דין במצות ההודאה שיברך ויודה בפני עשרה, וכמו שלומדים מהפסוק "וירוממוהו בקהל עם". ולכן ניתן להבין שאין המברך מצטרף לעשרה כי צריך שהברכה וההודאה תיאמר ותתפרסם בפני עשרה.
והביא ראיה לזה, מהגמרא בברכות (נד, ב) שסברה ללמוד מהפסוק "ובמושב זקנים יהללוהו" שבברכת הגומל צריך גם שני זקנים, ולדעת כמה מהראשונים הם צריכים להיות חוץ מהעשרה. הרי שדין עשרה בברכת הגומל אינו כדין דבר שבקדושה הצריך עשרה, שאם כן תמוה היכן מצינו שיצטרכו שנים עשר אנשים. בהכרח שהוא דין שצריך עשרה כדי לגלות הודאתו לרבים, ולכן סברה הגמרא לומר שיצטרכו גם שני תלמידי חכמים כי צריך שיגלה הודאתו בפני אנשים המיוחדים לכך.
ומוסיף הגרי"ז להוכיח חילוק זה ממה שמובא בגמרא (ברכות מח, ב) לגבי דין זימון, שקטן המוטל בעריסה מצטרף לעשרה משום שבכל מקום בו נמצאים יחד עשרה אנשים שורה השכינה. ובוודאי מה שיכול להצטרף הוא לדין 'ציבור', אבל במקום שיש דין להודות בפני עשרה, שצריך פרסום – קטן שאינו מבין אינו מצטרף.
עוד יש להוכיח חילוק זה מהמובא בבאר היטב (ריט ס"ק א) שנשים מצטרפות למנין לגבי ברכת הגומל שצריך עשרה. ואף שלדבר שבקדושה וכמו ברכת חתנים, אין נשים מצטרפות שאין בהם חשיבות של ציבור. הרי שיש חילוק בין מקום שצריך עשרה מצד החשיבות שיש בציבור, למקום שצריך עשרה כדי שיהא פרסום.
מגילה שלא בזמנה שנקראת בעשרה האם זה מדין ציבור או מדין פרסום
כתב הרמב"ם (מגילה א, ז) וכן הרי"ף (מגילה ה, א), שהקוראים את המגילה לפני זמנה וכגון כפרים המקדימים ליום הכניסה, אין קוראים אותה אלא בעשרה. והקשה בעל המאור אם כן למה קריאת המגילה לא נמנית בין הדברים שמנתה המשנה (מגילה פ"ד משנה ג) שאין נעשים אלא בעשרה.
ומתרץ הרמב"ן שהמשנה מונה רק את הדברים שהחיוב נוצר בעקבות שיש עשרה, וכמו קדיש וקדושה, שבלי שיש עשרה אין כלל חיוב על היחיד, והחיוב מתחיל רק כשיש עשרה. לעומת זאת במגילה החובה היא על היחיד, אלא שהצורה לקיים את חובתו הוא בעשרה כדי לפרסם הנס.
הרי שנחלקו בעל המאור והרמב"ן במה שצריך עשרה בקריאת מגילה אם הוא מדין ציבור, או מדין פרסום. בעל המאור סבר שהוא מדין ציבור ולכן הקשה למה לא נמנה דין זה במשנה בין שאר הדברים שצריכים עשרה, אף שהמשנה מנתה רק דברים שצריכים בהם עשרה מדין ציבור. ואילו הרמב"ן כתב להדיא בתירוצו שמה שצריכים עשרה במגילה הוא מדין פרסום הנס.
כשצריכים עשרה משום פרסומא ניסא, האם צריך שיקראו כולם כאחד
והנה דעת החזון איש (או"ח סו"ס קנה) שאם עשרה קוראים את המגילה, אף שאין כולם אוחזים בדיוק באותו מקום, נחשב קריאה בעשרה. ומביא ראיה לזה מהדין המובא במשנה (מגילה פ"ב מ"ב): "היה כותבה, אם כיוון לבו יצא". ומבואר בגמרא (מגילה יח, א) שמדובר באופן שהיתה מגילה שלמה מונחת לידו, וקורא מתוכה וכותב. ומוכיח החזון איש – שהרי רב אסי סובר שמגילה אפילו בזמנה נקראת דווקא בעשרה. ובהכרח שזה שכותבה קורא באותה שעה עם הציבור, ומן הסתם אין הנמצאים שם מחכים לו עד שיכתוב כדי שיקרא עמהם, אלא קוראים בקצב מהיר יותר ממנו, ולמרות זאת נחשב לקריאה בעשרה. הרי שהיות וכולם קוראים את המגילה, אף שכל אחד קורא במקום אחר, נחשב לקריאה בעשרה.
ומוסיף החזון איש שכן הדין נותן גם בתפילת שמונה עשרה – שכל שקבעו להתפלל בבת אחת, נקרא תפילה בציבור אף שאחד מזדרז ואחד מתעכב, וכל שכן במגילה שאין צריך בה עשרה רק משום פרסום הנס. ומוסיף, שאף אם היחיד מתאחר וגומר קריאתו אחר הציבור נחשב לקריאה בציבור, שהרי כך הוא במי שכותב את המגילה בציבור.[1]
אכן דעת הגרי"ז שכשצריך פרסומי ניסא – צריך שיקראו כולם באותו מקום ממש, ולכן אמר שכשקוראין מגילה שלא בזמנה שהדין הוא שצריך עשרה לפרסום הנס, צריך שאחד יקרא וכולם ישמעו, שעל ידי זה כולם אוחזים באותו מקום ממש. [ובשנה שחל חמשה עשר באדר בשבת שקוראים אף במוקפות חומה בארבעה עשר היה מכריז שהשנה אדם שלא שומע מילה אחת מהחזן אינו יכול לקרוא בעצמו אותה מילה אלא חייב לשמוע הכל מהבעל קורא ולכן השנה סומכים כולם על הבעל קורא]. אך במקום שאין דין פרסום, אך צריך שם ציבור – די אם התחילו כאחד.
עלה בידינו כך: לגבי תפילה בציבור – כל שהתחילו עשרה יחד, אף שכל אחד אוחז במקום אחר, נחשב תפילה בציבור. אכן לגבי קריאת המגילה שצריך עשרה מדין פרסומי ניסא, ולא מדין 'ציבור' – דעת החזון איש שאף אם כל אחד אוחז במקום אחר במגילה נחשב פרסומי ניסא, ודעת הגרי"ז שצריכים כולם לקרוא כאחד באותו מקום.
והנה כתב הרמב"ם (פ"ב ממגילה ה"ב) לגבי קריאת המגילה למפרע: "מצא ציבור שקראו חציה לא יאמר אקרא חציה האחרון עם הציבור ואחזור ואקרא חציה הראשון, שזה קורא למפרע, אלא קורא מתחילה ועד סוף על הסדר".
ועתה נתבונן, שהרי באופן זה יוצא שקורא את המגילה מתחילתה למרות שהציבור כבר אוחזים אחרי חציה. ואם כן יהיו הדברים תלויים במחלוקת הנזכרת בין החזון איש והגרי"ז. לפי החזון איש דברי הרמב"ם נכונים גם כשקוראים את המגילה שלא בזמנה וצריכים עשרה, שהרי שיטתו שגם כשאינם אוחזים יחד באותו מקום נחשב כקריאה בציבור, וכן אין חסר בזה פרסום הנס. ואילו לפי הגרי"ז שכשצריכים עשרה מדין פרסום הנס – צריך שיקראו יחד ממש, נצטרך לומר שהרמב"ם מדבר דווקא באופן שקוראים את המגילה בזמנה שההלכה היא שאין צריכים עשרה [שלא כשיטת רב אסי].
סיכום הדברים העולים:
למדנו שפעמים צריכים עשרה כי צריכים את חשיבות הציבור, ופעמים צריכים עשרה מצד הפרסום שבזה. דין עשרה בדבר שבקדושה וכן בברכת חתנים הוא מדין 'ציבור', ואילו עשרה בברכת הגומל וכן באיסור חילול ה' בפרהסיא הוא מדין פרסום. בקריאת מגילה שלא בזמנה – לדעת בעל המאור דין עשרה הוא מדין 'ציבור', ולדעת הרמב"ן הוא מדין פרסום.
ונוסיף כי יש חילוק בדין הפרסום עצמו בין דין הפרסום בברכת הגומל וקריאת מגילה, לדין הפרסום במצות קידוש ה' ואיסור חילולו. בברכת הגומל וקריאת מגילה, דין הפרסום – היינו מצות הפרסום – הוא בעצם עשיית הפרסום, ולא במציאות שיהיה מפורסם, לכן אין די בעשרה שיודעים שהוא קורא מגילה ומברך הגומל, אלא צריך עשרה שישמעו בפועל. לעומת זאת בדין חילול ה', דין הפרסום – כלפי איסור חילול ה' בפרהסיא – הוא בעצם מציאות הפרסום, אף בלי מעשה הפרסום, ולכן נקרא מחלל שבת בפרהסיא כל שיש עשרה שיודעים ממעשה החילול, אף שאת המעשה בפועל לא ראו עשרה.
***
[1] [ואמנם לגבי מקום שצריכים ציבור כמו תפילה, אף שאין צריך שיאחזו באותו מקום, צריך על כל פנים שיתחילו כולם כאחד (ביאור הלכה ריש סימן קט בשם הפרי מגדים, וכן מובא באורחות רבינו הקה"י ח"א עמ' נא)].
