וַיָּ֨קֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּתֵּן֙ אֶת־אֲדָנָ֔יו וַיָּ֙שֶׂם֙ אֶת־קְרָשָׁ֔יו וַיִּתֵּ֖ן אֶת־בְּרִיחָ֑יו וַיָּ֖קֶם אֶת־עַמּוּדָֽיו: (שמות מ, יח)
מפסוק זה לומדת הגמרא במסכת מנחות (צט, א) את הדין שאסור להוריד דבר מקדושתו לקדושה פחותה הימנו, וכלשון הגמרא "שמעלין בקודש ואין מורידין".
בשיעור זה נדון האם מותר למכור קדושה כדי לקנות קדושה שווה לה – שאין בזה לכאורה לא העלאה ולא הורדה בקדושה. נביא את השיטות בזה ונבאר.
דין מעלין בקודש ואין מורידין, והאם מותר למכור קדושה כדי לקנות קדושה שווה לה * ביאור בדברי הב"ח * ראיה לדברים
דין מעלין בקודש ואין מורידין, והאם מותר למכור קדושה כדי לקנות קדושה שווה לה
מובא בגמרא (מגילה כה, ב) בני העיר שמכרו בית כנסת קונים בדמיו תיבה [=ארון קודש], מכרו תיבה אין קונים בדמיה בית כנסת, כי מעלין בקודש ואין מורידים.
והקשה בעל המאור שישנה סתירה בין המשמעות היוצאת משני דינים אלו. מהדין הראשון – מכרו בית כנסת קונים בדמיו תיבה – משמע שמותר רק להעלות בקודש, אבל אסור לקנות בדמים דבר שקדושתו שווה; ואילו מהדין השני – מכרו תיבה אין קונים בדמיה בית כנסת – משמע שהאיסור הוא להוריד בקודש, אך לקנות בדמים אותה הקדושה כגון ארון קודש אחר מותר, כיון שאין כאן הורדה.
ואכן בשולחן ערוך (או"ח קנג, ד) מובאים שתי דעות האם מותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בה, שיש אוסרים ויש מתירים.
והב"ח (קנג) הביא שמצא בשם רבינו יונה שמותר לקנות קדושה כיוצא בהם. וכתב הב"ח שזה דווקא בדיעבד – שאם מכרו קדושה על מנת לקנות קדושה שווה לה, מותר לקנות את אותה הקדושה, אבל לכתחילה אסור למכור קדושה כדי לקנות קדושה כיוצא בה.
ודברי הב"ח לכאורה קשים להבנה, שהרי אם יש דין להעלות בקדושה, ואסור למכור קדושה כדי לקנות קדושה שווה לה, למה אם כבר מכרו מותר להשתמש עם הדמים לצורך קדושה שווה, ולא נאמר שיצטרכו להעלות את הדמים לקדושה גדולה יותר?
ביאור בדברי הב"ח
וקודם ביאור הדברים נתבונן – להשיטות שאסור למכור בית כנסת כדי לקנות בדמים בית כנסת [=קדושה שווה], מה קורה באופן שיש כסף שנאסף לצורך בנית בית כנסת, וכי נאמר שיהיה אסור לקנות בו בית כנסת, כי מאחר והוא כסף של בית כנסת אסור לקנות בו קדושה שווה, ויהיו חייבים לקנות בו קדושה מעולה יותר – כמו שאסור למכור בית כנסת כדי לקנות בדמים בית כנסת? פשוט שמותר.
מעתה נשאל שאלה. מה ההבדל בין הדברים – למה אם יש ביד הגבאים כסף שקבלו תמורת בית כנסת שמכרו, אסור להם לקנות בו בית כנסת, אלא מוכרחים להעלות בקודש; ואם יש בידם כסף שנתרם לצורך בית כנסת מותר לקנות בו בית כנסת, והרי כאן וכאן הכסף הוא כסף של בית כנסת, ומה החילוק בין אם השיגו אותו על ידי שמכרו בית כנסת, או על ידי שקיבלו תרומה שהוקדשה כדי לבנות בית כנסת?
התשובה היא שבאמת אין הבדל. בכסף של בית כנסת מותר לקנות בית כנסת. ומה שסוברים אותם יש אומרים שאסור למכור קדושה כדי לקנות דבר שקדושתו שווה, בהכרח זה רק דין במכירה עצמה – שאסור למכור לצורך קניית דבר שקדושתו שווה; אבל אם כבר מכרו, מותר לכתחילה לקנות בכסף שהתקבל מהמכירה קדושה שווה למה שמכרו, וכמו שמותר לקנות בית כנסת בכסף שהוקדש לצורך כך מלכתחילה – ובעצם אלו הם דברי הב"ח.
והסברא בזה היא כך: מעשה מכירה הוא בעצם מעשה של הורדה בקדושה. ולכן סוברות אלו השיטות שאסור למכור בית כנסת כדי לקנות בית כנסת, שהרי עצם מעשה המכירה הוא מעשה של חולין – מעשה שנראה הורדה בקדושה. לעומת זאת כשכבר יש כסף של קדושה כלשהי, אין שום בעיה ללכת לקנות בו דבר שקדושתו שווה, כי לממש כסף של קדושה ולקנות עמו דבר קדושה, אין זה מעשה הורדה בקדושה.
וזה מה שכתב הב"ח שכל האיסור הוא רק למכור קדושה כדי לקנות דבר שקדושתו שווה, כי עצם המכירה היא הורדה בקדושה, אבל אחרי שכבר יש את הדמים, אין שום סברא לומר שיהיה אסור לקנות בהם דבר שקדושתו שווה, שהרי אין במעשה הקנייה שום הורדה בקדושה.
ועל פי המתבאר שהאיסור למכור קדושה כדי לקנות קדושה שווה אינו מצד שחסר כאן בהעלאה בקודש, אלא מצד שעצם המכירה היא מעשה הורדה, תצא נפקא מינה להלכה. בית כנסת שירצו להעביר ארון קודש שבבעלותם לבעלותו של בית כנסת אחר – לפי המתבאר, אף להשיטות שאסור למכור קדושה כדי לקנות בכסף אותה קדושה, זה דווקא כשעושים מעשה מכירה, שמצד עצמו הוא מעשה של הורדה בקדושה, אבל כשמעבירים מרשות בית כנסת זה לרשות בית כנסת אחר שאין בזה מעשה הורדה, זה יהיה מותר אף שאין כאן העלאה בקדושה.
ראיה לדברים
ונביא ראיה לדברים. כתוב בגמרא במסכת מנחות (לב, א) ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהם מזוזה, לפי שאין מורידים מקדושה חמורה לקדושה קלה. ומשמע בגמרא שספר תורה שבלה מותר לעשות ממנו תפילין, כי קדושת תפילין שווה לקדושת ספר תורה, ורק מזוזה אסור כי קדושתה פחותה מהם.
והקשה הגרי"ז איך מותר לעשות תפילין מספר תורה שבלה, והרי זה ודאי שספר תורה קדוש יותר מתפילין. וביאר הגרי"ז כך: כשאדם כותב ספר תורה יש לכתיבה הזו קדושה של כתיבה שנכתבה לשם ספר תורה, אך עדיין אין לזה קדושה של ספר תורה, שהרי הספר תורה עדיין אינו שלם. בשלב זה הקדושה שווה לקדושה של פרשיות של תפילין, כי במעשה הכתיבה שעושה האדם יוצר אותה קדושה בתפילין כמו בספר תורה. ואמנם, אחר שהושלמה הכתיבה מקבל הספר תורה קדושת ספר תורה שהיא גדולה משל תפילין. אבל כשבלה הספר תורה ושוב אינו שלם, יורדת ממנו הקדושה הזו וחוזרת להיות כמו אותה הקדושה שנעשית בשעת הכתיבה – שהיא שווה לקדושה של תפילין. לכן מותר לעשות תפילין מספר תורה שבלה ואין זה נחשב הורדה בקדושה.
לעומת זאת קדושתה של מזוזה פחותה משל תפילין, כי בכתיבה שלה יש דין אחר של כתיבה משל ספר תורה ותפילין. וזו כתיבה שקדושתה קלה יותר.
ומביא לזה ראיה מלשון הפסוק שכתוב "וקשרתם לאות על ידך וגו' וכתבתם על מזוזות ביתך ובשערך". על תפילין נכתב בתורה "וקשרתם", היינו את גוף מעשה המצוה, ואילו על מזוזה כתוב "וכתבתם" – למרות שמעשה המצוה הוא קביעת המזוזה, ולא כתיבתה. למה אם כן נאמרה המצוה בלשון זו? מבאר הגרי"ז שבזה באה התורה לחדש שדין הכתיבה במזוזה אינו כאותו דין כתיבה של תפילין וספר תורה, ולכן נכתב במזוזה לשון כתיבה בפני עצמו.
ואכן מצינו שבכתיבת תפילין ישנם דינים כמו בכתיבת ספר תורה, וכגון שיהיו הפרשיות סתומות לעיכובא, ואילו במזוזה אם כתב הפרשיות פתוחות כשרות בדיעבד. וכן לגבי התגין יש חילוק בין תגין של מזוזה לתגין של ספר תורה ותפילין. כל זה מוכיח שלמזוזה יש דין אחר של כתיבה, והיא כתיבה שקדושתה קלה משל ספר תורה ותפילין.
ונבוא לשאול שאלה. גם אם אכן כדברי הגרי"ז שקדושת תפילין שווה לקדושת ספר תורה שבלה, עדיין יקשה – להשיטות שאסור למכור קדושה כדי לקנות קדושה כיוצא בה – איך מותר לעשות מספר תורה שבלה תפילין, והרי אין בזה העלאה בקודש, ובמה זה שונה מהדין שאסור למכור קדושה כדי לקנות קדושה שווה?
בהכרח כמו שביארנו, שאין איסור להמיר קדושה בקדושה שווה, וכל האיסור הוא רק מצד מעשה המכירה שהוא עצמו מעשה של הורדה בקדושה, ולכן אסור למכור כדי לקנות קדושה שווה. אבל כשלא עושה מעשה מכירה, אלא לוקח ספר תורה שבלה ועושה ממנו עצמו תפילין שקדושתן שווה – מותר לכולי עלמא.
***
