בגדר חיוב נהנה – הרב יעקב קופר

בגדר חיוב 'נהנה' – הרב יעקב קופר

++++ השיעור נמצא גם בדף שיעורים מוקלטים באתר זה +++++

מקורות:

1. כתובות ל:

מאי איכא בין רבא לאביי? איכא בינייהו זר שאכל תרומה, לאביי פטור, ולרבא חייב. ולאביי פטור? והאמר רב חסדא: מודה ר' נחוניא בן הקנה, בגונב חלבו של חבירו ואכלו – שהוא חייב, שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב; אלמא דמעידנא דאגביה קנייה, מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה, הכא נמי בעידנא דאגביה קנייה, מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה! הכא במאי עסקינן – כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו. סוף סוף כיון דלעסיה קנייה, מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה! כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה. היכי דמי? אי דמצי לאהדורה, ניהדר! אי לא מצי לאהדורה, אמאי חייב? לא צריכא, דמצי לאהדורה ע"י הדחק.

2. רש"י:

ולאביי פטור – בתמיה נהי נמי דמיתה בידי שמים פוטרת מתשלומין אבל היכא דאכיל תרומה דגזילה מי מיפטר הא כיון דאגבהה קניה וחייב בתשלומין ואפילו תישרף ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה.

שתחב לו חברו – דלא אגבהה ולא קניה ולא מיחייב בתשלומין אלא בבליעתו מתחייב דמי הניית מעיו ולא דמי כולה ובההיא שעתא חיוב מיתה נמי איכא.

איבעי ליה לאהדורה – וכי לא אהדרה מההיא שעתא איהו מזיק לה דראשון לאו מידי עבד ולא נתחייב לכהן כלום.

ואי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב – מיתה אנוס הוא.

ע"י הדחק – דאי נמי אהדרה ממאסה ולא חזיא לבעלים הלכך מגזל לא גזלה אמאי קא מחייבת ליה בתשלומין אהנאת גרונו ומעיו ההיא שעתא חיוב מיתה איכא.

3. תוס'

ואי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב – פירש בקונטרס אמאי חייב מיתה וקשה לר"י דלוקי כגון שמרצונו מניח לו לתחוב דהשתא ודאי חייב מיתה אע"ג דלא מצי לאהדורה וממון נמי לא מיחייב כיון דלא מצי לאהדורה אלא על הנאת גרונו ומעיו וההיא שעתא קים ליה בדרבה מיניה ונראה לר"י דה"פ אמאי חייב ממון והרי הוא לא גזלו ואהנאתו לא מיחייב דאע"ג דאמרי' (ב"ק דף קיא:) גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו' היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה שני גוזלו אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם שהוא במקום דלא אפשר לאהדוריה אין לו על השני כלום.

וריצב"א מפרש כשיטת רש"י ופשיטא ליה להש"ס דאיירי כשתוחב לו בע"כ דכשתוחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדרה קנאה מיד להתחייב באונסין ואין באין כאחד דמסתמא מניחה בפיו ואח"כ תוחב לו באצבעו או בכוש

לא צריכא דמצי לאהדורה על ידי הדחק – והשתא ליכא למימר דניהדרה דאין מרויחין בעלים בכך דכבר נמאסו הלכך ליכא חיוב ממון אלא ע"י הנאת מעיו ואז באין כאחד ואע"ג שחבירו גזלה הואיל ויכול להחזירה הויא כמו שהיא בעין והרי הוא בולעה ונהנה בה ואם תאמר והא אמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) גבי טומאה בלועה [דלא מטמאה לא משום דלא חזיא דנהי דבפניו לא חזיא] שלא בפניו מיחזא חזיא א"כ אי הוה מהדר לה הויא חזיא וי"ל כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם שוה פרוטה או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינה שוה פרוטה ואפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוין כל שהוא אז מיחייב בכל כדאמרינן התם (ב"ק דף כ:) משום דא"ל את גרמת לי היקפא יתירתא מיחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשיתא מיחייב לכולי עלמא בכל.

4. ר' שמעון שקאפ כתובות סימן מח

עי' בתוס' שכתב דאי לא מצי לאהדורי פטור מממון משום דבשעה שנהנה כבר אבוד מן העולם ולא חשיב חסר כלום יעו"ש, והיכי דמצי לאהדורי ע"י הדחק חייב דבחסר קצת חייב על כל הנאה יעו"ש. וקשה לי טובא כיון דעיקר חיוב על הנאת גרונו ומעיו הוא לעולם בשעה דאי אפשר לאהדורי דהוה כבר אבוד מן העולם ולא חסר כלום, ומ"מ חייב על הנאתו משום דמעיקרא היה ממון קצת אצל הבעלים, ולמה לא יתחייב אם תחב לו חבירו בבית הבליעה, ומאי שנא לענין הנאה אם תוחב לעצמו לתוחב לו חברו כיון דבתוחב לעצמו ג"כ אינו חייב לא משום גזלו ולא משום מזיק אלא מדין נהנה וזה תמיהא רבתא ולא ראיתי מי שהעיר בזה.

סיכום מהלך השעור:

א. נח' אביי ורבא בדעת ר' נחוניא בן הקנה הסובר שגם בחיובי שמים יש פטור של קים ליה, אביי הבין שהפטור הוא מ'וקראהו אסון' ואסון משמע כל חיובי שמים בין כרת ובין חיוב מיתה בידי שמים , רבא הבין שהלימוד הוא מהיקש בין כרת לחיוב מיתה 'כרת שלי כמיתה שלכם' ודוקא בחיובי כרת נאמר הפטור ולא בכל חיוב מיתה.

הגמ' מפרטת מס' נפק"מ בין שיטותיהם, נפק"מ ראשונה בתוחב לחבירו לבית הבליעה מבינה הגמ' שלא יתכן שהמח' בתחב לו חבירו לבית הבליעה ולא מצי לאהדורי ולכן העמידה במצי לאהדורי.

ב. נח' רש"י ור"י במהלך הסוגיא:

רש"י הבין שהגמ' הקשתה על שלב ההו"א שלא יתכן כי חבירו תחב לו לבית הבליעה באופן דלא מצי לאהדורי מפני שא"כ מדוע שיהיה עליו חיוב מיתה בידי שמים והרי הוא אנוס.

לעומת זאת תוס' הקשה שאם זה מה שהפריע לגמ' כפרוש רש"י שלא ניתן לחייבו מיתה הרי שניתן להעמיד את הסוגיא בתחב לו ברצון[1], לכן התוס' פרש שקושית הגמ' בהו"א היא שמכיון דלא מצי לאהדורה הרי שמבחינת הבעלים לדבר כבר אין כל שווי הרי הוא אבוד ממנו ומכל אדם ולכן לא שייך לחייב אדם ממון על הנאה מדבר כזה וכמו באדם שמוצא אבידה בזוטו של ים.

ג. נח' הראשונים גם בביאור מסקנת הגמ' מהו הציור של 'מצי לאהדורה ע"י הדחק'.

רש"י פרש שאמנם יכול להוציא מפיו אך כיון שהדבר כבר מאוס אינו ראוי לבעלים ולא מתחייב על כך וכאשר בולע חייב הן מיתה והן בחיובי הנאה

לעומת זאת תוס' הוכיח מחולין שגם כאשר האוכל בפיו הדבר יש לו שווי ולא נמאס ולכן באר שהדבר היה שווה פרוטה לפני שנכנס לפיו וברגע שהיה בפיו ירד משווי של שו"פ ולכן לא מתחייב ממונית ברגע זה על מעשה גזילה והחיוב הממוני מגיע בשעת הנאת מעיו כאשר מתחייב מיתה.

הדגיש תוס' שאע"ג שהאוכל היה שווה פחות משו"פ מ"מ מגלגלים עליו את כל ההנאה כמו ב'שחרורייתא דאשייתא' שאע"ג שהחסיר את בעה"ב רק בפרוטה מ"מ מגלגלין עליו את כל ההנאה.

ד. האחרונים הקשו מס' קושיות על דברי רש"י ותוס':

1. מדברי רש"י שקושיית הגמ' היתה שבלא מצי לאהדורה היה אונס ולכן לא שייך לחייבו מיתה דייקו האחרונים שמצד חיוב הממון היה מובן לרש"י שניתן לחייבו חיוב מצד 'נהנה' ועל כך הקשו כקושיית התוס' הרי החפץ ברגע ההנאה לא היה שווה כלום לבעלים וכמו המוצא אבידה בזוטו של ים שלא משלם תשלום ההנאה כי כבר הוה חסר ערך לבעלים.
2. יתר על כן, תמיהה זו בדברי רש"י נשארת אף למסקנת הגמ' שכן רש"י באר שב'מצי לאהדורה ע"י הדחק' החפץ בחלל פיו היה כבר מאוס לבעלים ולא חזי מידי ובכל זאת אנו מחייבים אותו בשעת הבליעה וחזרה תמיהת התוס' על דבריו.
3. מקשים האחרונים על ההגדרה שהגדיר התוס' שכאשר החפץ כבר לא שווה כלל לבעליו לא שייך לחייב חיובי הנאה' מהדין המובא בב"ק קיב. יתומים שירשו את פרת אביהם ולא ידעו שהיא שאולה וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול מדין נהנה, ומקשים הרי מדין מזיק הם פטורים לגמרי א"כ על המעשה שלהם עד שהאוכל הגיע למקום שלא מצי לאהדורה לא ניתן לחייבם וכאשר לא ניתן לאהדורי הבשר כבר לא שווה כלום לבעלים א"כ מדוע הם מתחייבין מדין נהנה בתשלום של 'דמי בשר בזול'.
4. מקשה הגרש"ש על התוס', הרי גם במסקנת הגמ' במצי לאהדורה ע"י הדחק בשלב שבו עיקר הנאתו בהנאת מעיו הרי שהחפץ כבר נמצא במצב של לא מצי לאהדורה ומ"מ מתחייב בהנאה כיון שפעם היה שווה הדבר לבעלים א"כ גם בהו"א בתוחב לו חבירו עד דלא מצי לאהדורה שיתחייב מדין נהנה שכן אין תוספת חומרה בעובדה שהוא בעצמו הכניס את זה למקום דלא מצי לאהדורה מפני שאינו מתחייב מדין מזיק או גזלן אלא רק על הנאתו שבאה בסוף.

5.ה'מחנה אפרים' מקשה על הדמיון שעושה תוס' בין סוגייתנו לבין הגמ' בב"ק: שכל מה שמצינו בב"ק כ. שמגלגלין עליו את הכל זה דווקא כמו שאיירי שם שהמתגורר בלא רשות משלם את כל שווי ההנאה של מגורים ואע"ג ש'זה נהנה וזה לא חסר' ניתן לגלגל זאת עליו מפני שעשה הפסד כלשהו לבעלים, אך בסוגייתנו הרי התרומה בחלל הפה כבר היה שווה רק פחות משו"פ, א"כ כיצד יתכן שהאוכלו מתחייב בסופו של דבר על דמי הנאה יותר גבוהים מכלל שוויות החפץ שעמד פה רגע לפני הנאתו.

 ה. ייסד הרב מנשה:

בניגוד לגזילה או מזיק 'הנאה' אינה חיוב על מעשה אלא זהו חיוב על עצם ההנאה- שממונו התרבה וכו', אך החיוב אינו רק על עצם ההנאה החושית אלא ההנאה החושית עניינה שמבררת למפרע שבאמת היה לו צורך ועניין בדבר זה, אך שלב הנהנה מתחיל כבר בשלב שאני לוקח את זה, אמנם אין זה מעשה כי משהו אחר עשה זאת, אך אנו לא מחייבים אותך על מעשה אלא על המציאות  שממון התוסף לך ועניין זה התחיל כבר לפני ההנאה החושית, נמצא שהאדם נהנה מכל השלבים שהיו פה, אע"ג שודאי לא היה עושה זאת לכתחילא אך זה טוב לו זהו צורך שלו. ברגע שהאוכל היה אצלו בפה זהו הדרך לנכס אליו ממון מסוג כזה.

מח' רש"י ותוס': תוס' ג"כ מסכים עם עקרון זה אך רק בתנאי שאני עושה הפעולה בעצמי אז שייך לראות זאת שכבר אז נהניתי אך כשמשהו אחר עושה הפעולה גם למפרע לא מעכשיו נהניתי כי נחשב מעשה נפרד ופתאומי.

ו. מעתה מיושבים כל הקושיות שהעלנו:

– ביתומים שטבחוה ואכלוה זה המקרה שהכי מומחש נק' זו, אמנם ברגע ההנאה החושית הדבר כבר לא היה שווה לבעלים כלום אך לאחר שנהנו הנאת מעיים אנו לומדים למפרע שכבר ברגע הכנסת הבשר לפיהם נכסו וריבו את ממונם בפעולה זו

– מובנים דברי רש"י שאע"ג שהחפץ בחלל פיו כבר היה מאוס ולא חזי מ"מ מתחייב בתשלום הנאה מפני שאנו רואים למפרע את כל הכנסת הדבר לפיו ככבר ריבוי ממונו.

–  תוס' חולק על רש"י מכיוון שכאשר משהו תחב לתוך פיו בע"כ, לא שייך לומר שלמפרע כבר מרגע זה התחיל הוספת הדבר אליו מכיוון שההנאה אח"כ היא מנותקת ממה שקרה קודם כיון שזהו מעשה נפרד ופתאומי. אך במקרה ותחבו לו במקום שיכול לאהדורי ע"י הדחק הרי שמעצם זה שהוא מכניס ולא מוציא אנו יכולים לראות את כל פעולת ההכנסה מראשיתה כמהלך אחד של הדרך בה אדם מנכס לעצמו ממון לאכילה.

– מיושבת תמיהת הגרש"ש שכן אמנם כאשר בוחנים את הדבר בנק' ההנאה החושית אז אמנם אין חילוק ובאותו הרגע תמיד החפץ לא שווה מידי, אך החיחוק בין המקרים הוא האם אנו יכולים לראות את החפץ בשעה שנכנס לפיו כשלב של הנאה

– מיושבת ק' המחנ"א, שכן אין אנו מודדים את שוויות הדבר ע"פ רגע לפני שהכניסו לתוך גרונו כיון שההנאה החושית היא רק מגלה למפרע אך כבר חייב בהנאה מהרגע הראשוני ובו הדבר היה שווה את שוויותו המלאה

[1] הריצב"א מנגד באר שלא ייתכן להעמיד בתחב לו ברצון משום שא"כ יתחייב כבר מדין גזל בשניה הראשונה שזה נמצא בפיו, יע' בקוב"ש שבאר שהר"י והריצב"א נח' האם גזלן שדבר נמצא ברשותו ולא עשה מעשה גזילה חשיב כגזלן או לא חשיב. וכדיוק הקצות מרש"י י: 'ונעל בפניה כראוי'.