משנה. בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה; ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. רבי יהודה אומר: מברך לפניהם ולאחריהם.
גמרא. אמר רבינא, זאת אומרת: הרהור כדבור דמי. דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי, למה מהרהר אלא מאי הרהור כדבור דמי, יוציא בשפתיו! – כדאשכחן בסיני. ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדבור דמי. דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי – יוציא בשפתיו! – אלא מאי – הרהור לאו כדבור דמי, למה מהרהר – אמר רבי אלעזר: כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל. – ונגרוס בפרקא אחרינא – אמר רב אדא בר אהבה: בדבר שהצבור עוסקין בו. והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו, ותנן: היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי – לא יפסיק אלא יקצר, טעמא דאתחיל, הא לא אתחיל – לא יתחיל! שאני תפלה, דלית בה מלכות שמים. והרי ברכת המזון לאחריו, דלית בה מלכות שמים, ותנן: על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו! אלא: קריאת שמע וברכת המזון – דאורייתא, ותפלה – דרבנן.
כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו.
הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו כדי שלא תהיה קריאתו עראי, ואם עשה כן אע"פ שיצא ידי חובתו הרי זה מגונה, וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא, וצריך לדקדק באותיותיו ואם לא דקדק יצא.
יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו משום שנאמר אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאי זה סחורה ילך למקום פלוני, כל זה וכיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר
הרמב"ם כ' בפ"א מהל' ברכות …. הרי שכ' אפי' לא הוציא בשפתיו אלא שבירך בלבו נמי יצא ש"מ דס"ל הרהור כדיבור דמי. וק"ל שהרי בפ' כ"ד מהל' שבת כ' ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך …. שנא' ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר ע"כ אלמא הרהור לאו כדיבור דמי וזה סותר למש"כ בפ"א מה"ב.
אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי. וגם לא דמי לההיא דפרק כל כתבי (קי"ג ב') ממצוא חפציך ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר, שאני התם דאי לאו קרא הייתי מתיר אף דבור דלאו מלאכה הוא הילכך אין לנו אלא מה שאסר הכתוב, אבל הכא לענין ק"ש כתיב על לבבך הילכך הוי הרהור כדבור.
ונ"ל דס"ל להרמב"ם דע"כ ל"פ ר"ח ורבינ' אי הרהור כדיבור דמי אי לא אלא גבי ק"ש דכתי' בה לשון דיבור שנא' ודברת בם אלמא דיבור בעי שהרי אמתני' דבעל קרי מהרהר בלבו דאק"ש קאי ועלה פליגי ומינה דייקי למילתייהו כמבואר באותה סוגיא. אבל בשאר כל המצות דלא כתיב בהו דיבור אפילו ר"ח מודה דבהרהור נמי סגי להו הילכך בה"מ דכ' רחמנ' ואכלת ושבעת וברכת סתמ' ולא נא' ביה דיבור בהרהור בעלמ' נמי סגי אפי' לר"ח דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי דהא לא כתיב ביה דיבור הילכך א"צ דיבור כלל וה"ה לכל הברכות שהן מד"ס כעין בה"מ דאוריי' תקון ובהרהור בעלמא סגי להו. ומזה תבין שמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש וצריך להשמיע לאזניו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזניו יצא וכ' עליו הכ"מ בשם רבי מנוח וצריך להשמיע לאזניו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו ע"כ. ולפ"ז הא דמסיים הרמב"ם ואם לא השמיע לאזניו יצא היינו שקרא בלבו ולא הוציא בשפתיו אלמא הרהור כדיבור דמי. דלית' להאי פירוש' דגבי ק"ש מודה הרמב"ם דכיון דכתיב בה דיבור הרהור לאו כדיבור דמי כדמוכח ההיא דפרק כ"ד מה"ש והא דכ' לא השמיע לאזניו יצא היינו שהוציא בשפתיו רק שלא השמיע לאזניו והיינו דלא מסיים הרמב"ם גבי ק"ש כמו שמסיים בפ' א' מהל' ברכות ואם לא השמיע לאזניו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו משום דגבי ק"ש הרהור לאו כדיבור דמי ס"ל.
משנה. הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו – יצא; רבי יוסי אומר: לא יצא. גמרא. מאי טעמא דרבי יוסי – משום דכתיב: שמע – השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. ותנא קמא סבר: שמע – בכל לשון שאתה שומע. ורבי יוסי – תרתי שמע מינה……. תנן התם: הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, ורבי יהודה מכשיר בקטן. מאן תנא חרש דיעבד נמי לא? אמר רב מתנה: רבי יוסי היא, דתנן: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו – יצא, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר: לא יצא.
אמר רב יוסף מח' בק"ש אבל בשאר מצוות דברי הכל לא יצא דכתיב הסכת ושמע ישראל, מיתיבי לא יברך אדם ברהמ"ז בלבו ואם בירך יצא אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יוסף מח' בק"ש דכתיב שמע ישראל אבל אבל בשאר מצוות דברי הכל יצא והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב.
וכתב רש"י בסוכה לח: דאדם המתפלל ושמע מפי החזן קדיש או קדושה אינו יכול להפסיק ולענות עם הצבור אלא ישתוק וימתין מעט דשומע כעונה .. ור"ת ור"י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק ומ"מ נהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג.
תודות אלף אל אדוני על הדבר אשר עשה לשמוח ביום שמחתי בפומבי והוא אות נאמן על עזוז אהבתו, אם כי לא ידעתי על מה, …. ובענין שהעלה אדמ"ו דודי הגאון נ"י בהחקירה באם כתב היום כך וכך לעומר אם יצא ידי הספירה בזה או לא, ותלה הדבר באם כתיבה כדבור דמי או לא, ובתר דבעי' הדר פשטה דלא יצא, ויסודו מדברי שו"ת שב יעקב (סי' מ"ט) שהעלה באם כ' הריני נשבע לא הוי שבועה דכתיבה לאו כדיבור דמי, והביא ראיות לדבריו, לזה דימה א"ד הגאון נ"י גם נידון זה לזה, אם כי איני כדאי ששלח לי, ובפרט להשיב בימים אלו אשר עוד יום יום באים פנים חדשות חכמי ונכבדי העיר וקשה להשמיט מעט ליקח מועד עכ"ז לבל השיב ריקם אשיב ויהי מה.
הנה עיינתי בשו"ת הנ"ל, ונכונים דבריו לענ"ד לדחות ראיות החו"י שס"ל דכתיבה כד"ד =כדבור דמי= אבל בהיפוך הראיות שהביא הוא דכתיבה לכד"ד, לא ראיתי ראיה ברורה בדבריו, זולת מה שהביא מסוגיא דמגילה (דף י"ח) דבעי דוקא קרא ואינו יוצא בכתיבה, ואי משום הא לא אריא לענ"ד להחליט דלאו כד"ד, דהא דמוקמינן במסקנא כגון דמנח מגילה קמיה וקרי בה וכתב וכו' אין ראיה דבעי קריאה, דבפשוטו י"ל אף דכתיבה כד"ד, מ"מ י"ל דשאני התם כיון דבעי שיהא קריאתו דוקא מתוך הכתב ולא בע"פ, א"כ נהי דכתיבה הוי כקריאה מ"מ הא הכתיבה הוי רק כקורא בע"פ, דאף דמתחילה קודם הכתיבה ראה כל פסוק בתוך המגילה והרהר בו מ"מ בשעה שכתב הוי קורא בע"פ, וכאלו ראה פסוק בתוך המגילה והרהר בו ואח"כ קרא הפסוק בע"פ, דפשיטא דלא יצא דהוי קורא בע"פ והכי נמי כן בכתיבה.
הראיה הג' שהביא א"ד הגאון נ"י ממתני' דפ"ק דתרומות חמשה לא יתרומו אלם כו' וקתני בתוספתא הטעם דאלם א"י לברך, ואם איתא דכתיבה כד"ד הא יכול לברך בכתב שיכתוב הברכה.
הנה למה שכתבתי דכתיבה דמי למוציא בשפתיו ואינו משמיע לאזניו נדחית ראיה זו, דמש"ה אלם לא יתרום כיון דלכתחילה צריך להשמיע לאזניו הברכה.
עוד היה נ"ל לכאורה לדחות ראיה זו, דהא בלא"ה קשה אם נידון דכתיבה כד"ד, איך מצינו ידינו ורגלינו, סופרי סת"מ שכותבים שם הוי"ה הא אסור לקרותו ככתיבתו בזה"ז, וע"כ צריך לחלק דהיכי דמכוון בהיפוך, דכתיבתו לא יחשב לקריאה לא מקרי קורא השם, וא"כ ממילא לא משכחת דיברך בכתב, כיון דהכתיבה יחשב לו לקריאה הוי כקורא את השם .
סיכום מהלך השעור:
א. מובא בגמ' בברכות כ: שיש מח' אמוראים האם הרהור כדיבור אם לאו:
לרבינא הרהור חשיב כדיבור ולכן מהרהר בעל קרי בקריאת שמע וברכהמ"ז לאחריה כיוון שחייבו אותו משום שהם דאורייתא, ואע"פ שהוי כדיבור אין זה בכלל תקנת עזרא שמצריך לטבול קודם מפני שהתקנה היתה דווקא כעין מעמד הר סיני שזהו אמירת דברי קדושה [ יע' בתוס' ששם הוי שומע כעונה ולכן חשיב כאמירה ממש יותר מהרהור ולקמן נאריך].
לרב חסדא הרהור לאו כדיבור ומ"מ תיקנו רבנן שיהרהר במקומות שהם מדאורייתא' כדי שלא ייראה כפורש מהציבור.
ב. הרמב"ם פסק בהל' ברכות שיצא ידי חובה אפי' אם רק ברך בליבו, הכס"מ בשם ה"ר מנוח לומד ברמב"ם שהוא פוסק כרבינא שהרהור כדיבור דמי.
אמנם מקשה ה'שאגת אריה' שמצינו לכא' סתירה בדברי הרמב"ם, בהל' שבת הרמב"ם לומד כסוגית הגמ' בקיג. שמכיוון שבאיסור 'דבר דבר' נאמר שאסור דיבור הרי שהרהור מותר, ולא הסיק שם הרמב"ם לאסור הרהור כדיבור.
ג. ניתן ליישב קושיא זו בב' מהלכים שונים:
מהלך התוס רא"ש- התורא"ש מקשה את הסתירה בין שבת לבין דעת רבינא שהרהור כדיבור ומיישב ששאני בשבת שללא הפס' של 'דבר דבר' מה שהתורה אסרה בשבת הוי דווקא מלאכה והחידוש הוא שגם דיבור של עסק יש בו מעין מלאכה אך כל זה שייך לחדש דווקא בדיבור אך לא במחשבה שהיא רחוקה ממעשה, לעומת זאת בק"ש שם כתוב 'על לבבך' משמע אפי' דברים שבלב כהרהור.
אם נלך ע"פ דרך זו של התורא"ש, ניתן להרחיב ולומר ששאני שבת שדווקא שם נאסרה מעין מלאכה אך לכל הדברים שבעינן אמירה שתוציא לאור מחשבה של אדם גם מחשבה תיהני.
מהלך ה'שאגת אריה'- השאגת אריה יישב באופן אחר, שבאמת אה"נ כפי שרואים מהל' שבת דעת הרמב"ם שהרהור לאו כדיבור, ומה שבברכות יוצא יד"ח גם בהרהור הוא מכיוון שבברכות אין כלל דרישה שידבר אלא שיברך ומהיכי תיתי שברכה הוי דווקא בפה ולא בלב.
ע"פ יסודו מדייק השאגת אריה את הלשון השונה שנקט הרמב"ם בין הל' ברכות לבין הל' קריאת שמע, שדווקא בהל' ברכות כתב שיצא יד"ח בליבו אך בק"ש כתב דווקא את ההיתר שאם לא השמיע לאזניו, משום שבק"ש שבה נאמר דין של 'דיבור', 'ודברת בם' לכן שם הרהור לא מהני אך בברכות כתב הרמב"ם שאף הרהור גמור מותר. וכך אנו מרוויחים שלא צריך לדחוק בדברי הרמב"ם כפי שדחקו האחרונים שכוונת הרמב"ם בעצם שאף הרהור בליבו בק"ש יוצא יד"ח.
ד. הפר"ח הקשה על הבנה זו של השאגת אריה, דלפי דבריו בברכות הרי שבהרהור יוצא אף לרב חסדא יד"ח בהרהור, א"כ מדוע הגמ' הקשתה על רב חסדא מכך שמברך ברכהמ"ז לאחריו הרי ברור שאף רב חסדא יודה לזה כיוון שהרהור מהני לעניין זה וא"כ מדוע שלא יקיים את המצווה, אלא משמע ממהלך הגמ' שלרב חסדא שהרהור לאו כדיבור אין שום עניין לברך שלא כדברי השאגת אריה.
ה. ה'קהילות יעקב' יישב את השאגת אריה:
מצינו בגמ' בטו: מח' תנאים בדין האם יש חיוב 'שמע- השמע לאזניך', שלת"ק יצא ולר' יוסי לא יצא, ממרוצת הסוגיא משמע שהגמ' משווה את עניין ק"ש ג"כ לעניין קריאת מגילה ולעניין ברכה על הפרשת תרומה.
אך בסוף הסוגיא רב יוסף סובר שכל המח' היא דווקא לעניין 'שמע' אך ביתר הברכות כו"ע סברי שלא צריך להשמיע לאזנים.
התוס' מעיר שיש כאן מח' בין הסוגיא לרב יוסף האם לומדים את דיני האמירה מק"ש ליתר הברכות לפי מהלך הסוגיא לבין רב יוסף שסובר שלא לומדים מק"ש לבין יתר הברכות.
לפי"ז מיישב הקהילות יעקב שניתן לומר שגם בשאלה האם צריך דיבור ביתר הברכות יחלקו הסוגיות האם צריך ללמוד מק"ש או לא, ולפי"ז מהלך הגמ' בכ: שממנו היה משמע שאף לרב חסדא אין שום עניין בהרהור ביתר הברכות הוא דווקא כשיטה שלומדים מק"ש ליתר הברכות לעניין דיבור ולכן כיוון שהרהור לאו כדיבור הקשו על רב חסדא, אך ברמב"ם ניתן לומר שבנק' זו פסק כרב יוסף שלא למדנו מק"ש ליתר ברכות את דין האמירה וממי' בניגוד לק"ש ששם יש דין של 'דיבור' ביתר הברכות יוצא אפי' בהרהור בליבו. ואולי מה שהכריח את הרמב"ם לפסוק כך הוא פשטות הברייתא שהביא רב יוסף שבהרהור סגי ולא כמו שפרשו יתר הראשונים ששם הכוונה רק לענייםן שאינו צריך להשמיע לאזניו.
ו. הובא בספר 'יד אליהו' שהקשו, הרי לפי רבינא שהרהור כדיבור ולפי דרך הכס"מ זהו גם שיטת הרמב"ם, הרי שכאשר אנו עומדים בתפילה ומהרהרים מחשבות שלא שייכות לעניין התפילה לכא' צריך לחזור לראש התפילה, שכן הרהור כדיבור ודינו של מי שמפסיק בדברים בתפילה שעליו לחזור לראש.
היה ניתן ליישב בפשיטות שאמנם הרהור כדיבור, אך סוף כל סוף דווקא דיבור שבפה מהווה הפסק לדיבור שבפה ואין דיבור שבמחשבה מהווה הפסק לדיבור שבפה, אך לכא' נראה לא כך מדברי התוס' בברכות כא: שם התוס' תמיה על דברי רש"י שכתב שמי שבאמצע התפילה כאשר הציבור מגיע לקדושה, ימתין ויקשיב לחזן וכך ייצא בדרך של שומע כעונה, ותמה התוס' שסוף סוף הוי הפסקה, אך סתם שכיוון שזהו המנהג שהשתרש יש לשומרו אף שנשאר בקושיא עליו. והנה רואים שלתוס' אמירה מהווה הפסק לדיבור שבפה אע"ג שההפסקה לא נאמרה בפה, ואף לרש"י הסיבה למה התיר ניתן לומר משום שסובר ב'שומע כעונה' שעובד מעין שליחות נפק"מ באחרונים להמחשת חקירה זו האם אדם שצריך לנקביו יכול לצאת הברכה מדין שומע כעונה אך לענינינו שהאדם עצמו הוא המהרהר יסכים לתוס' וחוזרת קושית ה'יד אליהו' לדוכתא.
ז. יש ליישב הדברים ע"פ דברי הגרעק"א.
יע' בשו"ת בס' כט' ל', שם איירי בדודו שלא יכל להגיע לחגיגת נישואיו ולכן נועד עם רבני עיירתו לכבודו של הגרעק"א, ובמהלך ישיבתם ליבנו את סוגיית כתיבה כדיבור והעלו לדחות את ראיותיו של החוו"י, שרצה להכריע שכתיבה כד"ד, והכריעו שלאו כד"ד ויע' בתשובה שם מסכים רעק"א עם דודו לעניין שיש לדחות את ראיות החו"י, אך חולק עליו במסקנתו כיוון שיש לדחות אף את ראיותיהם.
בין דבריו רצה לדחות את ראיית דודו מאילם שאינו מפריש תרומה, שדודו דן לומר שאם כתיבה כדיבור הרי שהאילם יכול לכתוב את הברכה, דן רעק"א לדחות זאת משום שאף אם נאמר שיכול לצאת בברכה בכתיבה מ"מ לא הוי דין לכתחילא משום שאף אם נאמר שכתיבה כד"ד סוף סוף אינו משמיע לאוזניו, ולכן לא יפריש כדי שאחר יברך.
עוד דן לומר שאילו נאמר כך הרי שלא מצינו ידינו ורגלינו שאיך סופרי סתם יכתבו את שמות ה' הרי אסור להגותם אלא על כרחנו שמתכוונים שלא יחשב כדיבור ובאופן כזה לא חשיב כדיבור, ולכן גם האילם לא יכול לכתוב כיוון שאז מגיה את השם באותיותיו ולכן וודאי מתכוין שלא לומר ולכן לא יכול לברך באופן זה, [אמנם בפועל דוחה את דבריו כיוון שהאילם יכל לכתוב בשם אדנות].
עפ"י דברים אלו ניתן ליישב שעד כאן בכתיבה שהוי ממש מעשה חידש הרעק"א שאם מתכוין שלא יהיה כדיבור שאז זה לא נחשב כדיבור, אך לענינינו במחשבות שהאדם כלל לא רוצה בהם והם מחשבות ההולכות ובאות הרי שבכך זה לא נחשב לדיבור ודווקא הרהורים שהאדם רוצה בקיומם ורוצה על ידם לצאת חובת ברכה ואמירה הרובצים לפתחו דווקא הם חשובות לעניין 'הרהור כדיבור'.
ח. אמנם עדיין מוטל עלינו ליישב את מנהג הקדושה, שכן חילוק הרעק"א לא יהני לעניין זה הרי כל מטרת ההרהור וההקשבה הוא כדי לצאת ידי קדושה והאדם רוצה בהרהור זה וא"כ מדוע לא הוי הפסק, לכה"פ לשיטות האומרות ששומע כעונה כפשוטו, ויש ליישב ע"פ החתו"ס שבאר את מנהג זה ע"פ הגמ' בקידושין מ. 'מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה עבירה אין מצרפה למעשה', ודוק!!
ט. יע' בבה"ל ס' סב שלהלכה נקטנו שהרהור לאו כדיבור דמי.
