כ"ח טבת תשפ"ה
אשת איש שתובעת מפלוני 100 זוזים: 50 באתננה ו 50 בהלוואה והלה מודה רק באתנן.
אומר הקצות החושן חושן משפט פז כה:
"אמנם יראה דאם תובעת חמשין אתנן וחמשין דהלוא' אם מודה בחמשין דאתנן חייב לישבע על חמשין דהלוא' ואע"ג דחמשין דאתננה א"צ לשלם דהא קים לי' בדרב' מיני' מ"מ כיון דחייב הוא לשלם וכמו שפירש"י פ' הפועלים דף צ"א דחיוב גמור הוי עלי' אלא דהב"ד אין בידם כח לעונשו בממון כיון דנתחייב מיתה אבל אי תפסה לא מפקינן מיני' ע"ש וא"כ הוי כמודה בחיוב גמור אלא דהוי כמו אלם שאין כח ביד ב"ד לעונשו אבל מודה במקצת הוי ואין זה כמו מודה בשאר חיוב' דחייב לצאת ידי שמיים דודאי אין בו משום מודה במקצת כיון דאינו חייב בדיני אדם משום דקים ליה בדרבה מיניה חיוב גמור חייב אפי' בדיני אדם ומש"ה מהני תפיס' בזה"
דהיינו אמנם אינו חייב על האתנן משום קים ליה בדרבה מיניה[1] אבל, אומר הקצות, שאין זה פטור מהממון אלא שאין בידי בי"ד כח להוציא ואי תפשה את הממון מהני התפישה ולכן זה נחשב מודה במקצת ויהיה חייב שבועה על ה 50 דהלוואה.
ברמב"ם נזקי ממון פ"ט ה"ט :
היו שני השוורים הרודפין אחד גדול ואחד קטן. הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק, היה אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק. המוציא מחבירו עליו הראיה.
שור תם, כידוע, משלם חצי נזק מגופו. ולפיכך הניזק אומר הגדול נגח ואז יש בו כדי לשלם את הנזק והמזיק אומר הקטן נגח ואין לך אלא דמי קטן.
ולכאורה למה אין זה מודה במקצת והמזיק יהיה חייב שבועה? [2]
ומביא הש"ך בשם הראב"ד דאין זה מודה במקצת משום שגם על השור הקטן אינו חייב דהווי מודה בקנס (פלגא נזקא קנסא).
והנה על אף שגם במודה בקנס מועילה תפישה , בכל זאת נוקט הראב"ד שאין אפשרות התפישה מועילה לעניין שיחשב כמודה במקצת.
וזה בניגוד לדברי הקצות דלעיל.
בגמ' ב"ק נג:
אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין לענין ארבעה דברים ודמי ולדות אדם חייב ושור ובור פטור לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב אדם ובור פטורים.
ושם ברש"י
אדם ובור פטורין – אדם דהא בר קטלא הוא ואי נמי לא אתרו ביה פטור מדתנא דבי חזקיה בהמניח את הכד (לעיל לה.) ובור דכתיב שור ולא אדם.
דהיינו כאשר אדם ושור דחפו לבור ומת. האדם פטור מכופר משום קלבד"מ וממילא בעל השור חייב בכל.
ושואל הקצות (סימן נו) אז למה בעל השור חייב בכל? הרי עשה יחד עם האדם . שישלם בעל השור חצי והאדם יהיה פטור משום קלבד"ם.
ומתרץ – כאשר 2 עשו נזק, אין זה שכ"א חייב מחצית אלא כ"א חייב בכל הנזק, אלא שהגביה מתחלקת בין שניהם. אבל כאשר אין מי שיתחלק , בעל השור משלם הכל לבדו.
במשנה מכות א' א':
…מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה ארבעים…
דהיינו משום שאי אפשר לקיים בו כאשר זמם, לוקה.
כאשר עדים זוממים מעידים על אשה נשואה שזינתה נהרגים ואינם משלמים את הכתובה שרצו להפסידה משום קלבד"מ.
שואל הריטב"א אם כן, גם כאן אין "כאשר זמם" שהרי הם רצו גם להרוג וגם להפסיד כתובה ואילו הם רק נהרגים!?
ועונה : דין קלבד"ם זה כאילו שילם.
קצוח החושן: אשת איש שתובעת 50 ומודה לה ב 30 – זה מודה במקצת ותפיסה תועיל.
הראב"ד: שור גדול או קטן שהזיקו והמזיק מודה בחלקו בנזק – זה לא מודה במקצת אע"פ שעוזר תפיסה.
קצות נוסף: שור ואדם שדחפו אדם לבור והרגוהו רק בעל השור משלם את כל הכופר כי לאדם יש פטור של קלב"מ.
ריטב"א: כאשר זמם ולא משלם כתובתה? ועונה: קים ליה-רואים כאילו שילם.
ו' שבט תשפ"ה
מתירוץ הריטב"א משמע שלא כדברי הקצות דלעיל שהרי אם זה כאילו שילם אז מדוע בעל השור צריך לשלם הכל הרי האדם "כאילו" שילם את חלקו בנזק ?
מסביר ר' שמואל:
יש הבדל בין קלבד"ם במזיד לקלבד"ם בשוגג
במזיד כאשר המיתה מבוצעת אין בכלל חוב ואי תפש מפקינן.
אבל בשוגג או בזמן הזה, כאשר המיתה לא מבוצעת , יש חוב אלא שבי"ד לא מוציאים.
בגמ' ב"ק ד.
לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי האדם שאין משלם את הכופר
דהיינו לא ניתן ללמוד אדם המזיק משור שכן שור חמור שחייב בכופר
ושואל תוס ד"ה כראי, למה זה נחשב חומרא הרי מה שלא משלם כופר זה משום קלבד"ם ועונה שבשוגג נמי פטור למרות שלא נהרג:
"כראי אדם שאין משלם את הכופר". הקשה ריב"א מאי חומרא היא זו האי דאין משלם את הכופר משום דקים ליה בדרבה מיניה ותירץ דשוגג נמי פטור מדתנא דבי חזקיה
ושואלים המהרש"א והמהר"ם מה תוס' הוסיף בתירוצו הרי גם בשוגג מה שפטור זה רק משום קלבד"ם ומה שונה לעניין זה שוגג ממזיד?
ר' אלחנן מביא בשם הש"ך שתפישה לא מועילה במקום מזיד. "היכא דעבדינן החומרא" – דהיינו בוצע העונש החמור החמור, הרי זה כאילו שילם ולכן לא תועיל תפישה של הניזק.
רק בשוגג, מקום שלא נענש בעונש החמור, תועיל תפישה.
לפ"ז מובנים דברי התוס' – במזיד מה שלא משלם כופר באדם זה לא חומרא שהרי זה כאילו שילם.
אבל בשוגג יש עדיין חיוב, אלא שלא מבצעים אותו, וא"כ זו קולא שלא משלם את הכופר.
ואלו הם גם הדברים שהבאנו לעייל בר' שמואל.
ולפ"ז צריך להסביר גם את המקרים שהבאנו בשיעור לעיל:
ראיה לדבר:
ב"ק כו.
ויהא אדם חייב בכופר מק"ו ומה שור שאינו חייב בארבעה דברים חייב בכופר אדם שחייב בארבעה דברים אינו דין שיהא חייב בכופר אמר קרא (שמות כא, ל) ככל אשר יושת עליו עליו ולא על אדם
ושם ברש"י:
ויהא אדם חייב בכופר – כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתיה בר קטלא ולא בר גלות:
דהיינו לפי דבר רש"י שאלת הגמ' לחייב את בכופר היא במקום שלא היתה התראה ואין קטלא.
ושואל הרשב"א מה ההבדל? מדוע שזה יהיה שונה ממקום שהתרו בו, הרי יש קלבד"ם (לתנא דבי חזקיה) בשני העניינים?
ולפי מה שהסביר ר' שמואל לעיל הדברים מובנים.
במזיד זה נחשב כאילו שילם ואין חיוב ממון כלל. כאן הגמ' לא חשבה ללמוד שיהיה חייב בכופר.
אבל בשוגג שאין זה כאילו שילם והחיוב עדיין נשאר רצתה הגמ' לחייב בכופר מק"ו משור.
למה באמת במזיד זה כאילו שילם?
ר' שמואל: אין הבדל בין להוציא ממול מהאדם או להוציא את האדם מהממון, וכאשר הורגים אותו זה כאילו גם לקחו את הממון.
ר' אלחנן: מסביר באופן קצת שונה ויותר "פשוט". כאשר מבצעים את העונש "הגדול" זה מגלם בתוכו גם את העונש "הקטן".
והדברים טעונים עוד הבנה , לכשירחיב
[1] משום תנא דבי חזקיה דגם חייבי מיתה שוגגים פטורים.
[2] ניתן היה לומר שאין מחלוקת על החוב אלא רק על יכולת הגביה ולכן אין זה מודה במקצת.
