מובא בשו"ע ק"ז ס"ק א לגבי מי שמסתפק האם התפלל:
"אם הוא מסופק אם התפלל חוזר ומתפלל ואינו צריך לחדש שום דבר אבל אם ברי לו שהתפלל אינו חוזר ומתפלל…"
דהיינו מי שמסתפק האם התפלל צריך לחזור ולהתפלל.
מאידך בשו"ע קכ"ב ס"ק א:
"ערבית שחרית ומנחה מתפללים שמונה עשרה ברכות ואומר יעלה ויבא ברצה ואם לא אמרו בערבית אין מחזירין אותו… אבל אם לא אמרו שחרית ומנחה מחזירין אותו…
הגה: ואם הוא ספק אם הזכיר או לאו אין צריך לחזור (כל בו הלכות תפלה)." [1]
מה החילוק בין הדברים? מדוע אם ספק התפלל חוזר, ואם ספק אמר יעלה ויבוא אינו חוזר?
בפשטות הרי יעלה ויבוא הוא חלק מהתפילה וא"כ אם ספק לו האם אמר יעלה ויבוא זה כמו מסתפק האם התפלל, ומדוע אינו צריך לחזור.
בגמרא בברכות כא. מובאת מחלוקת בדינו של מי שמסופק אם הוא התפלל או לא. דעת רבי יוחנן היא שצריך לחזור ולהתפלל – "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו".
שיטת הרשב"א[2] שבמקרה כזה צריך לעשות תנאי : "אם לא התפללתי הרי התפילה לחובתי ואם התפללתי תהיה תפילת נדבה"
בשו"ע לא הביא תנאי זה וכן ברמב"ם הלכות תפילה פרק י' ה"ו:
"מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל, אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן מתפלל תפילה זו על דעת רשות."
דהיינו היות ומעיקר הדין ספיקא דרבנן לקולא על כן אינו צריך להתפלל שוב אלא מה שמתפלל זה רק כתפילת נדבה. (דהיינו אין כאן תפילת נדבה מספק אלא זו ודאי תפילת נדבה)
וצריך להבין לפי דברי הרמבם מה עוזר שיתפלל שוב ? מה תפקידה ועניינה של תפילת נדבה?
ונראה להסביר כי בתפילה יש 2 עניינים:
וכך מובא בשו"ע צח ס"ד:
"התפלה היא במקום הקרבן ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים ומעומד דומיא דעבודה וקביעות מקום כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמו. ושלא יחוץ דבר בינו לקיר דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לקיר וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה כגון בגדי כהונה "
כך משמע מכמה מקומות בגמרא .
הגמ' ברכות כו. שואלת האם יש תשלומים למנחה:
"טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית ב' … אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו או דילמא כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל ת"ש … טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית ב' ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו"
דהיינו משמע מהגמרא שיש בתפילה עניין נוסף מעבר לקורבנות והוא עניין בקשת הרחמים מהקב"ה – "דצלותא רחמי הוא".
ולפי זה מה שאדם מתפלל נדבה כאשר הוא מסופק האם התפלל או לא העניין בכך הוא שאמנם מדין תפילה כנגד קרבנות לא יתפלל שוב משום ד"הוי כמקריב שני תמידים לשם חובה שאסור משום בל תוסיף" (מ"ב ק"ז ס"ק ג'). אולם מה שמתפלל נדבה זה בשביל להשלים את התפילה מדין בקשת רחמים.
חלוקה זו בין 2 העניינים של תפילה עולה גם מכמה עניינים נוספים:
"לא בעי אם טעה ולא התפלל תפלת מוסף דהא ודאי אינו מתפלל בערבית דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר עבר זמן מוסף … ובזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו אבל שאר תפלות דרחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ואין כאן עבר זמנו בתפלה אחרת"
משמע מפורשות שיש בתפילה שני עניינים, תפילה כנגד קרבנות ועניין של בקשת רחמים ולכן במוסף אין השלמה, כי אין בה עניין בקשה רחמים.
הגמ' ברכות כ. מביאה מדוע צריך להשמיע שנשים חייבות בתפילה כי "מהו דתימא הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל" שחייבות משום "דרחמי נינהו".
אז זה מ"ע שהזמן גרמא או לא?
המ"ב (ק"ו ס"ד) – מביא שמדברי סופרים שקבעו זמני תפילה זו אמנם מצווה שהזמן גרמא, אולם היות ועיקר מצוות תפילה היא מהתורה ואין לה נוסח קבוע ובכל עת שירצה יתפלל (שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם" – איזו עבודה שבלב הוי אומר היא תפילה) לפיכך צריכות להתפלל משהו ביום.
השאגת אריה אומר – גם אחרי הדרבנן זה מ"ע שאין הזמן גרמא וחייבות כי רבנן "הלבישו" את החיוב שלהם על החיוב מדאורייתא שאין לו זמן .
בשו"ע ק"ו ס"ק א' כתוב שזו מ"ע שאין הזמן גרמא.
ולפי דברנו צריך להסביר שמצד העניין של תפילה במקום קרבנות זו מ"ע שהזמן גרמא אבל מצד העניין של הרחמים אפשר להתפלל בכל עת שתרצה ועל כן זו מ"ע שאין הזמן גרמא וחייבות בתפילה כלשהיא ביום.
וזה מה שהגמרא בברכות אומרת, הייתי חושב שהיות ותפילה היא במקום קרבנות זו מ"ע שהזמן גרמא, קמ"ל שהיות ויש גם רחמי זו מ"ע שאין הזמן גרמא.[4]
אומר תוס' ברכות כט. ד"ה "טעה" :" שכח ברכה שלמה מחזירין אותו ואינו יוצא בשמיעתו משליח צבור"
לעומת זאת שכח יעלה ויבוא כתוב בשו"ע שיכול לכוון אח"כ יחד עם הש"ץ (מ"רצה" ואילך).
למה? מה ההבדל בין שכח ברכה לשכח יעלה ויבוא?
הר"ן כותב שאין יוצאים בתפילה ע"י הש"ץ כי כל אחד צריך לבקש רחמים על עצמו. דהיינו הש"ץ לא יכול להוציא מצד רחמים אבל יעלה ויבוא זה מדין אזכרה בתפילה, ואין בה עניין רחמים, את זה ניתן לצאת ע"י הש"ץ.[5]
בירושלמי כתוב שמשום תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, יתפלל מנחה . ולכאורה הדברים צריכים הסבר מדוע שלא להעדיף מוסף שהרי בניגוד למנחה אין לה תשלומים (וכך מובא במג"א רפ"ו סק"ג שיתפלל מוסף כי מנחה יש לה תשלומין).
אלא לפי מה שהסברנו הדברים מובנים. תפילת תשלומים יכול להשלים רק מה שהחסיר מדין רחמים אבל לא מדין קרבנות שהרי "עבר יומו בטל קרבנו" ולפיכך אמנם יכול להשלים את מה שיחסיר מצד "רחמי" אבל לא יוכל להשלים את "תפילה במקום קרבנות" בין במנחה ובין במוסף ולכן אומר הירושלמי שמנחה עדיף משום תדיר ושאינו תדיר .
ולפי דברים אלו נוכל ליישב את שפתחנו.
אזכרת יעלה ויבוא בתפילה היא רק משום קורבנות (אזכרת קרבן ראש חודש) וא"כ אם הסתפק האם אמר אינו צריך, או אפילו אינו יכול, לחזור כי אין לחזור מספק תפילה שיש בה רק את עניין הקורבנות – "דהוי כמקריב שני תמידים לשם חובה שאסור משום בל תוסיף".
אבל אם מסתפק לגבי התפילה עצמה, יש מקום להתפלל שוב משום רחמי.
[1] אנחנו פוסקים כמ"ב שכן חוזר ומתפלל כי חזקה שלא הזכיר יעלה ויבוא.
[2] וכן להלכה
[3] עומק הסבר ב 2 ענייני התפילה הנ"ל ניתן להסביר :
יש בתפילה עניין של התבטלות מול הקב"ה – זה עניין הקורבנות שבתפילה.
ויש עניין נוסף של בקשת האדם על צרכיו – זה עניין התפילה כרחמים.
[4] ולפ"ז יש לדון האם נשים יכולות להתפלל במיושב , שזה רק מדין תפילה כקורבנות, או שלאחר שמחויבות , לא פלוג ויתפללו במעומד.
וכן יש לדון האם יכולות להתפלל מוסף שכדאמרן אין בו עניין של "רחמי" אלא כקורבנות בלבד.
[5] נפק"מ למוסף – שמי שטעה יוכל לצאת ע"י הש"ץ, כי מוסף זה רק משום קרבן ולא משום רחמים.
