כב כסלו תשפ"א
הגמ' בשבת כג. אומרת שחצר שיש לה שני פתחים צריך להדליק נר חנוכה בשני הצדדים מפני החשד שהרואה שיעבור על פתח אחד יחשוב שלא מדליקים בבית הזה נרות חנוכה:[1]
"אמר רב הונא חצר שיש לה ב' פתחים צריכה שתי נרות … לעולם משום חשדא דבני מתא וזימנין דמחלפי בהאי ולא חלפי בהאי ואמרי כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק בהך פיתחא נמי לא אדליק".
ומוכיחה שם הגמ' שחוששים לחשד מדין פאה שצריך להניח פאה בגמר הקציר ("בסוף שדהו") ולא במהלך הקציר מפני החשד:
"ומנא תימרא דחיישינן לחשד דתניא אמר רבי שמעון בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו (וברש"י – לסוף שדהו – בגמר קצירו כדכתי' לא תכלה משמע בשעת כילוי ולא שיקצה אותה קודם לכו), מפני גזל עניים ומפני ביטול עניים ומפני החשד שלא יהיו עוברין ושבין אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו"
שואל החכם צבי מפני מה נזקקה הגמ' להוכיח שחוששים לחשד דווקא מדין פאה הרי לאורך הש"ס ישנן הלכות רבות שנקבעו משום חשש/מראית עין, כגון:
ועוד מקרים רבים.
ומתרץ: בחורבה ובגבאי צדקה מכח החשד אנו מטילים איסור, איסור להכנס לחורבה יחידי, איסור לגבאי לגבות יחידי וכיוצ"ב. אבל בנר חנוכה מכח החשד אנו מטילים חיוב נוסף בגדר מצוות הדלקת נר חנוכה, חיוב להדליק גם בפתח השני, את זה ניתן להוכיח רק מפאה שגם שם ישנו חיוב להניח פאה נוספת בסוף הקציר למרות שהניח בתחילה, משום החשד.
אומר ר' שמואל יש כאן הסבר נוסף בדברים:
יש לחקור, כאשר אנו אומרים שצריך להדליק גם בפתח השני, האם זה אומר שחז"ל קבעו להדליק נר נוסף – "נר של חשד", או שיש כאן גדר שהגדירו חז"ל בנר חנוכה והוא שצריך להדליק עד אשר יסיר כל חשש לחשד.
והוכיחו האחרונים שגדר הנר הנוסף הוא מגדרי נר חנוכה ולא כנר של חשד.
כידוע אנו פוסקים בנר חנוכה "כבתה אין זקוק לה", דהיינו אם כשהדליק היה מספיק שמן בנר כדי שידלוק חצי שעה, אף אם כבתה בתוך זמן החיוב, אין צריך להדליק מדש.
שואל הבית הלוי – למה לא יצטרך להדליק שוב מפני החשד, כדי שלא יחשדוהו שלא הדליק. ובאמת חידש, שכל המחלוקת בגמרא אם "כבתה זקוק לה", או "אין זקוק לה", היא רק מעיקר הדין, אולם למעשה אם כבו הנרות בתוך זמן ההדלקה צריך להדליקם מפני החשד.
והנה כל זה הוא רק אם נאמר שיש חיוב נפרד של הדלקה משום החשד ואז באמת גם אם כבר יצא ידי חובה וכבתה, למרות שאין זקוק לה, יש מקום לחייבו להדליק נר מחדש מפני החשד.
אבל אם נאמר שההדלקה מפני החשד היא מגדרי הלקת נר חנוכה, להדליק עד אשר יוסר החשד, הנה בכבתה אין זקוק לה, כאשר הדליק , עשה את כל שמוטל עליו בשביל לסלק החשד, ומה בכך אם נולד חשד חדש, הרי בשעת ההדלקה כבר קיים המצווה במלואה וללא כל צד של חשד.
הרב צבי פרנק במקראי קודש מביא בשם המהרי"ל דיסקין שאמר שלמרות שאונן פטור מכל המצוות, אונן חייב בנר חנוכה משום חשד.
אם נאמר שהחיוב להדליק משום החשד הוא חיוב נפרד מובן מדוע יש מקום לחייב אונן בהדלקה למרות שפטור משאר מצוות עשה. אבל אם החיוב להדליק נר נוסף מפני החשד הוא גדר בחיוב הדלקת נר חנוכה, צריך להבין מדוע שיהיה מקום שאונן ידליק נר חנוכה מפני החשד, כאשר אינו מחוייב כלל בעיקר המצווה של הדלקת נר חנוכה.
מובא בביאור הלכה (תרע"ז) דמי שמתארח אצל אביו או חמיו לחג, למרות שחוזר באופן ארעי לביתו, א"צ להדליק שם:
"ודוקא באופן זה אבל אם הולך הוא וכל אנשי ביתו לבית אביו או חמיו בקביעות על ח' ימי חנוכה דבר ברור הוא שכיון שסועד וישן שם כל ימי חנוכה אף שביום אוכל אכילת עראי בביתו שאינו מדליק אלא בבית שאוכל וישן שם בלילה דכיון שאין שום אדם בבית למי ידליק וכ"ש האידנא שההיכר לבני הבית וכיון שישנים בני הבית שם ידליקו"
ומדוע לכא' שלא נחייבו להדליק גם בביתו משום החשד?
מסביר רמ"פ: אם הגדר להדליק מפני החשד הוא כחיוב נפרד, באמת יש להבין מדוע אין לחייבו להדליק גם בביתו. אבל אם נסביר שמדובר בחיוב מגדרי הדלקת נר חנוכה, להדליק עד אשר יוסר החשד, זה חיוב רק בבית שמחוייב בו, וזה בבית שמתאכסן בו (אביו או חמיו) אבל לא בבית נוסף.
ישנה מחלוקת בין הר"ן לכולבו ואורחות חיים האם צריך לברך על הנוסף שמדליק משום החשד.
כותב הר"ן: "ומסתברא דכיון שאינו מדליק אלא משום חשדא, לא מברך אלא אחד פתחא", וכן פסק הרמ"א.
ובכולבו ובאורחות חיים (וכן ברשב"א) מובא שרשאי לברך על הדלקת נר מפני החשד.
שואלים האחרונים:
ישנה הלכה שבן פקועה ניתר בשחיטת אימו ואינו צריך שחיטה ואולם בן פקועה שכבר הולך לבדו צריך שחיטה (רש"י – משום החשד) ופוסק הרשבא שכאשר שוחט בן פקועה כזה צריך לברך .
דין דומה (פסחים ו.) יש גם לגבי עיסת ארנונה (עיסה שמעורב בה מס למלכות) ולכאורה נפטרת מחלה כי יש לעכום שותפות בעיסה אבל אע"פ כן משום החשד צריך להפריש חלה וגם כאן מובא בשטמ"ק בשם הרשבא שצריך לברך.
ושואלים האחרונים למה במקרים אלו כאשר מקיים מחמת החשד צריך לברך ואילו בנר חנוכה לפי שיטת הר"ן אין צריך לברך?
ומתרצים האחרונים:
חלה ושחיטה הינם חיובים דאורייתא, בעוד חיוב נר חנוכה הינו חיוב דרבנן. שונה החיוב כאשר הוא דאורייתא מחיוב דרבנן.
החיוב דאורייתא הוא חיוב על החפצא וגם כאשר מחייבים שחיטה בבן פקועה משום מראית עין או בחלה , עיסת ארנונה, החיוב הוא על החפצא ולכן גן מברך על הפעולה.
משא"כ בנר חנוכה דרבנן, החיוב הוא על הגברא להדליק גם בפתח הנוסף, מפני החשד, כאן לא יכול לברך על פעולה שהוא עושה רק מפני חשד.
ראיה לדבר:
הגמרא בכתובות ס. אומרת צינור שעלו בו קשקשין (דהיינו מרזב שנסתם) ממעכן ברגלו בצנעא ואינו חושש מאי טעמא מתקן כלי כלאחר יד ובמקום פסידא לא גזרו. דהיינו יש כאן רק איסור דרבנן ולכן כאשר יש הפסד רבנן התירו לעשות זאת בצנעא.
ומסביר תוס' שלמרות שיש דין שכל מקום שאסור מחמת מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור, זה דווקא בדאוריתא אבל הכא בדרבנן ולא גזרו.
ומסביר השדה חמד שההסבר בכך הוא שכאשר חז"ל גזרו על דבר משום מראית עין אזי כאשר האיסור הוא דאוריתא הם גזרו על החפצא שהוא אסור ולכן גם בחדרי חדרים אסור אבל באיסורי דרבנן האיסור הוא על הגברא (שלא יעשה דבר פלוני משום מראית עין) ולכן בחדרי חדרים אין איסור.
ולפי זה מובן גם החילוק בין נר חנוכה לחלה ובן פקועה. בנר חנוכה החשד הוא חשד בדרבנן ומה שחייבו זה את הגברא שידליק ועל כן לא יכול לברך על פעולה שהוא עושה רק מפני חשד אבל בבן פקועה וחלה החשד הוא איסור דאורייתא ומה שחייבו זה את החפצא – שהעיסה או הבהמה חייבים בהפרשה ובשחיטה ועל כן יכול גם לברך.
תירוץ נוסף ישנו בכרתי ופלטי.
אומר ר' יהונתן אייבשיץ– יש דין בברכות שהברכה על העיקר פוטרת את הטפל – אורז עם ירקות מברך רק על האורז ופוטר את הירקות. משמעות הדין היא לא שהטפל פטור מברכה אלא שאינו צריך כלל ברכה ועל כן גם אם לא היתה דעתו מלכתחילה על הטפל אלא רק על העיקר עדיין אינו צריך לברך על הטפל. ועל כן גם כאן בנר חנוכה שני הנר השני הוא טפל לראשון ואינו צריך ברכה (ואפילו אם לא מדליק בזה אחר זה).
הסבר זה מתיישב יותר עם הצד שהחיוב בנר נוסף הוא מדין עיקר ההדלקה של נר חנוכה. לכן כאשר זה מדין הדלקת נר חנוכה יוצאים בברכה העיקרית. והוי כהדלקה אחת. יתכן שזה הפשט גם בדברי הר"ן.
[1] הטור הביא את דברי בעל התרומה שכתב כי "לדידן שמדליקין בפנים אפילו בב' רוחות די לו באחד מהן, שאין היכירא אלא לבני הבית, והם יודעים ששני הפתחים של איש אחד". וסיים הטור: "ונראה שאין להקל, ואף לדידן איכא חשש כיון שמדליקים בפתח הבית, העוברים רואים שלא הדליק ואיכא חשד". ובדרכי משה כתב: "ונראה דבימי רבנו הטור היה כן המנהג להדליק בפתח הבית, ולכן כתב דאיכא היכרא לעוברים ושבים אע"ג דמדליקים בפנים. אבל בזמן הזה שמדליקים בבית החורף, דהיינו בפנים ממש, וידוע ששם ליכא היכרא לעוברים ושבים כלל, אפילו אם יש לבית הרבה פתחים, אין צריך להדליק אלא באחד, וכן הוא המנהג". וכן נפסק להלכה בדברי הרמ"א .
