הבדלה בתשעה באב שחל במוצא"ש
הבדלה בתשעה באב שחל במוצא"ש
כז תמוז תשעח
נחלקו הראשונים כיצד יש לנהוג לעניין הבדלה בתשעה באב שחל במוצ"ש.
וכתב תוס' פסחים קז. ד"ה אמימר:
"… והלכה כלישנא קמא דמבדיל עד רביעי בשבת כדאמר רבי חייא לעיל ובתשעה באב שחל להיות במוצ"ש נמי רגילין להבדיל אחר התענית וכן בסדר דרב עמרם"
דהיינו שמבדיל ביום א' בלילה לאחר התענית.
וכן כתב בעל הלכות גדולות (הלכות קידוש י"ג ע"ד, הלכות ברכות עמ' מ"ו), שמכיוון שלא ניתן לעשות הבדלה במוצאי שבת על הכוס, נדחית ההבדלה למוצאי התענית היינו יום ראשון בערב.
ומוסיף הבה"ג (שו"ע תקנ"ו) שאפילו אם נסבור שהבדלה זמנה רק ביום ראשון[1], בכל זאת בתשעה באב שחל במוצ"ש זמנה ביום א'.
אולם הרמב"ן חולק וסובר שאין להבדיל כלל, כיוון שאינו ראוי להבדלה שאינו יכול לשתות מן הכוס[2].
ומביא הרמב"ן ראיה לדבריו מאונן שאם לא הבדיל במוצ"ש מחמת אנינותו ששוב אינו מבדיל.
ולכא' יסוד המחלוקת הינו בשאלה מה המחייב בהבדלה ביום ראשון:
האם ישנו חיוב בהבדלה שאינו מפסיק כל עוד לא הבדיל ועל כן (כתוס') אם לא הבדיל במוצ"ש מחמת התענית צריך להבדיל במוצאי התענית
או שההבדלה ביום א' היא תשלומין לחיוב הבדלה של מוצ"ש, וממילא (כרמב"ן) אם לא חל חיוב במוצ"ש מחמת התענית שוב לא יבדיל.
ושואל הרב מבריסק: איך מדמה הרמב"ן את הפטור של אונן – שם האונן פטור ממצוות לתשעה באב שחל מוצ"ש שם אינו מבדיל מחמת אונס (שאינו יכול לשתות מחמת התענית).
- ישנה מחלוקת ראשונים לעניין איסור עשיית מלאכה במוצ"ש לפני הבדלה.
השו"ע רצ"ט ס"ק י':
"אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל…"
ושם ברמ"א:
"…וי"א דכל זה במלאכה גמורה כגון כותב ואורג, אבל הדלקת הנר בעלמא או הוצאה מרשות לרשות א"צ לזה…"
מה יסוד המחלוקת?
בגמ' פסחים נ:
"גופא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובמוצאי שבת ובמוצאי יו"ט ובמוצאי יום הכפורים ובכל מקום שיש שם נידנוד עבירה ולאתויי תענית ציבור אינו רואה סימן ברכה לעולם"
מתי מדובר? יצאה שבת או לא ? מה זה נדנוד עבירה ?
מסביר רש"י:
"במוצאי שבתות – משום כבוד שבת שמוסיפין מחול על הקדש"
דהיינו לפי דברי רש"י מדובר שיצאה שבת אך טרם אמר המבדיל ועל כן יש כאן עדיין תוספת שבת.
הרמב"ם, לעומת זאת, בהלכות שבת כ"ט ה"ה, כותב:
"אסור לאדם לאכול או לשתות יין משקדש היום עד שיקדש. וכן משיצא היום אסור לו להתחיל לאכול ולשתות ולעשות מלאכה או לטעום כלום עד שיבדיל".
דהיינו האיסור בעשיית מלאכה הינו משום שטרם הבדיל.
מסביר הרב מבריסק שהיסוד בכך הוא כמו האיסור בעשיית מלאכה לפני שהתפלל שחרית.
ובזה גם נחלקו השו"ע והרמ"א:
לשיטת השו"ע האיסור הינו מדיני שבת ולפיכך אסור לעשות שום מלאכה בטרם הבדיל.
לשיטת הרמ"א האיסור הינו מדיני הבדלה/ תפילה וע"כ אסורות רק מלאכות "כבדות" ולא מלאכות "קלות".
שואל ר' שלמה ברמן:
הגמ' פסחים קו: מסתפקת לגבי מי שטעם לפני הבדלה האם מבדיל אח"כ או לא ?
"בעא מיניה רב חנא בר חיננא מרב הונא טעם מהו שיבדיל א"ל אני אומר טעם מבדיל ורב אסי אמר טעם אינו מבדיל"
ומדוע הגמ' לא מסתפקת כך גם לגבי מי שאכל לפני שהתפלל? אלא על כרחך שאין זה דין מדיני הבדלה ותפילה אלא מדיני שבת !?
ועל מנת ליישב הדברים יש להבין מה עניינה של הבדלה על הכוס.
בגמ' פסחים ק. איתא מחלוקת בין ר' יהודה לר' יוסי במי שנכנסה שבת תוך כדי ארוחתו.
"דתניא מפסיקין לשבתות דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אין מפסיקין"
ושם בתוס':
"מפסיקין לשבתות. פי' בעקירת שולחן"
"רבי יוסי אומר אין מפסיקין. וגומר כל הסעודה ומברך ברכת המזון ואח"כ מקדש"
וצריך להבין:
- איך לפי ר' יוסי יכול להמשיך ולאכול הרי נכנסה שבת ואיך אוכל ללא קידוש?
- מדוע לפי ר' יהודה צריך עקירת שולחן ? מדוע לא די בכך שיקדש וימשיך סעודתו?
כידוע לעניין קידוש ישנה הלכה ש "אין קידוש אלא במקום סעודה"
מסביר רב האי שהעניין בכך הוא "תיתי סעודה ביקרא דשבת" – דהיינו שהקידוש הוא שמגדיר את הסעודה כסעודת שבת.
הסבר הדברים הוא שאין זה שהקידוש צריך לסעודה אלא דווקא להיפך, על מנת שהסעודה תחשב סעודת שבת יש צורך בקידוש.
וע"כ סובר ר' יהודה שעל מנת שהסעודה תחשב סעודת שבת יש צורך בפעולה אקטיבית של עקירת השולחן. דהיינו הפסקת סעודת חול ואח"כ יקדש וימשיך הסעודה כסעודת שבת.
ולכן גם לפי ר' יוסי היות והוא אוחז בסעודת חול אין באמת עניין שיקדש אלא יסיים סעודתו, שהיא סעודת חול, יקדש ויתחיל סעודה חדשה כסעודת שבת דעניין הקידוש הוא להפסיק בין סעודת חול לסעודת שבת ולא רק להתיר לאכול.
בגמ' בפסחים איתא מחלוקת בין רב לשמואל מה דינו של הסועד בשבת מבעוד יום וחשכה.
אליבא דרב אין השבת קובעת להבדלה, דהיינו שאין צריכים להפסיק את הסעודה שנמשכה למוצאי שבת לצורך הבדלה (פסחים קה.) .
אליבא דשמואל (בדף ק' ע"א) מפסיקים להבדלה.
ושואל ר' יושע בר איך לפי רב מצד אחד ימשיך סעודתו כסעודת שבת ומאידך יכול לומר המבדיל ולעשות מלאכה !?
אלא שכמו בקידוש (דעניינו להבדיל בין סעודת חול לסעודת שבת ולעשות את הסעודה שאוכל בשבת לסעודת שבת) גם ההבדלה על היין היא זו שמסיימת את סעודת שבת ולפיכך יש מציאות שלעניין מלאכות, אם אמר המבדיל, מותר כבר בעשיית מלאכה ולעומת זו לעניין הסעודה כיוון שטרם הבדיל על היין זוהי עדיין סעודת שבת.
ולפ"ז הגמ' שדנה "טעם מהו שיבדיל?" זה כיוון שהיות ובפועל כבר אכל והוציא שבת חוקרת הגמ' האם עדיין יש עניין שיבדיל על הכוס, משא"כ במי שאכל קודם שחרית.
ולפי"ז נחלקו הרמב"ן והבה"ג דלשניהם עניין ההבדלה היא להבדיל בין סעודת שבת לסעודת חול, אלא שבמחלוקת היא האם דין הבדלת סעודת שבת מסעודת חול חל רק במוצ"ש דדין ההבדלה הוא מדיני היום או דלא מדיני היום אלא מדין הסעודה ראשונה שאוכל.
לדברי הרמב"ן דין ההבדלה להבדיל בין סעודת חול לסעודת שבת חל רק במוצ"ש דאז חל חיוב ההבדלה. ולדברי הבה"ג דין ההבדלה חל בסעודה הראשונה במוצ"ש שיכול לאכול ולכן בתשעה באב שחל בשבת חל דין ההבדלה במוצאי ת"ב, ליל שני.
וע"כ גם הרמב"ן דימה מי שלא הבדיל במוצ"ש מחמת התענית למי שלא הבדיל מחמת אנינותו, כי מה שאינו מבדיל במוצאי שבת זה לא בגלל שאנוס מלהבדיל מחמת התענית אלא שאין עניין להבדיל כי ממילא אינו אוכל והוי כעיין פטור כמו אונן.
ולפ"ז תצא גם נפק"מ לעניין האם חולה שאוכל בתשעה באב ומבדיל לעצמו האם יכול בכך לפטור מי שצם?
דאם עניין ההבדלה הוא רק להתיר באכילה א"כ ודאי שיוכל להבדיל, וכך כתוב בשע"ת ס' תקנ"ו ס' א' שאכן חולה יכול להוציא את בני ביתו.
אבל אם נאמר כדעת ר' יושע בר שעניין ההבדלה היא להבדיל בין סעודת שבת לסעודת חול, חולה יוכל להבדיל לעצמו דעכשיו יש לו סעודת חול, משא"כ לבני ביתו דאין להם סעודת חול במוצ"ש כיוון שעכשיו ת"ב לא יוכל החולה להוציאם.
[1] דכידוע יש מחלוקת האם ניתן להבדיל עד יום א' או עד יום ג'.
[2] ואף למ"ד שמוצאי שבת שבכל ימות השנה אם לא הבדיל מבדיל עד יום ג', אין זה אלא משום שראוי להבדלה, על דרך כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו, אולם כאן שאינו ראוי כלל להבדלה, ועל כן אינו מבדיל אף ביום המחרת.